האוניברסיטה המשודרת בגלי צה"ל

מה מושך אותנו ביצירת האמנות? מה הופך יצירת אמנות לדבר החורג מהפסיכולוגיה של האמן? אם האמנות היא התרחשות כי אז מהו שדה ההתרחשות שלה? מהי יצירתיות בהתייחסותה לגאון? האם היופי מסתיר או מגלה? האם האמנות מעוררת בנו הנאה ועונג או גם אי נחת ומועקה? בסדרת הרצאות זו מציגה פרופ' רותי רונן מהחוג לפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב עקרונות בקריאה פסיכואנליטית של האמנות. האמנות הפכה לשדה אליו פונה הפסיכואנליזה עוד מימי הממציא שלה, פרויד. אין מדובר בניסיון נוסף להשביע את התשוקה לפרשנות של האמנות באמצעות מושגים פסיכואנליטיים אלא בחקירתה של האומנות כמה שיכול ללמדנו על "הנפש", לחשוף כיצד האמנות היא סוג של פתרון, של המצאה אשר לאו דווקא כפופה למישור של המשמעויות והסמלים, שתמיד פיתו את מבקרי האמנות בבואם לפרש. דווקא בהתבוננות ביצירה כסימפטום ובבחינת היחס של יצירת האמנות לדחף וללא-מודע, מתברר היסוד לכוח המשיכה שיש לאמנות עבורנו.

רשימת ההרצאות

• אמנות ללא נחת להאזנה לחצו כאן
• מה בין אמנות ופסיכופתולוגיה? להאזנה, לחצו כאן
• פרויד וליאונרדו לתמונה לחצו כאן להאזנה, לחצו כאן
• המאוים להאזנה, לחצו כאן
• סובלימציה להאזנה, לחצו כאן
• מועקה להאזנה, לחצו כאן
• התמונה – מלכודת למבט לתמונה לחצו כאן להאזנה, לחצו כאן
• היופי בעיני הפסיכואנליזה לתמונה לחצו כאן להאזנה, לחצו כאן
• יוצר וגאון
• אמנות ופירוש
• אמנות והתענגות
• אמנות כאקט וכאירוע לתמונות לחצו כאן
• לא תעשה לך כל פסל וכל תמונה לתמונה לחצו כאן

פרופ' רות רונן היא פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב

.

במלאות שנה לפטירתה של המוסיקאית, המטפלת במוסיקה והסופרת נעה בלאס, משדרים גלי צה"ל שעה מתוך ראיונות שהתקיימו איתה במשך השנים האחרונות. נעה בלאס טיפלה בפגועי נפש, אוטיסטים, מפגרים וגם בילדים מחוננים על ידי מוסיקה, גונגים ויוגה. בתכנית נשמע על החוויות השונות מתוך הטיפולים וגם מנגינות שחיברה יחד עם תלמידיה. התכנית שודרה ב 5.2.2010

להאזנה לתכנית – כאן

קישור לאתר התכנית – כאן.

Art therapy can be a powerful tool for helping those who are grieving. This story visits an art therapy workshop at the TAPS Suicide Survivor Seminar held in San Diego in October 2009. Survivors talk about how art helps them express their feelings. Footage courtesy of the Pentagon Channel

.

The Nordoff-Robbins approach to music therapy developed from the pioneering work of Paul Nordoff and Clive Robbins in the 1950/60s. It is grounded in the belief that everyone can respond to music, no matter how ill or disabled. The unique qualities of music as therapy can enhance communication, support change, and enable people to live more resourcefully and creatively. There are several Nordoff-Robbins centres worldwide.

.

Part 1

Part 2

.

מאת: אפרת גל, דרמה תרפיסטית

"העולם כולו במה וכל האנשים שחקנים הם",  אמר וויליאם שקספיר. האם באמת כך הדבר? האם אנחנו כל הזמן משחקים בתפקידים שונים ואיננו מאפשרים להכיר את דמותנו האמיתית?

כן…ולא… אולי השאלה הנכונה לשאול היא מהי דמותנו האמיתית? האם יש אחת כזו? או אולי לכל אחד מאתנו ישנן דמויות פנימיות רבות אשר בהזדמנויות שונות באות לידי ביטוי? האם הדמות שאני משחקת כאימא היא אותה אחת איתה אני מגיעה לעבודה? האם כשהנהג שחותך אותי בכביש ואני פולטת קללה  פוגש את אותה דמות שיוצאת בערב לתיאטרון? ומה קורה כאשר דמות אחת פנימית משתלטת על שאר הדמיות שלנו ודוחקת אותן לפינה? כלומר, מה קורה כאשר אני קמה עצבנית וכל היום כועסת? או למה אני מגיבה שוב ושוב כמו אמי כשנשבעתי לעצמי שאני לא רוצה להיות כמוה… האם אין בי חלקים אחרים? איך אני נותנת לדמות שלה לשוב ולהשתלט לי על החיים, האם אין לי רפרטואר אחר של תגובות או של דמויות?  ואיך זה קורה שכבר בגיל צעיר הילדים מרגישים צורך לשחק בפנינו בתפקיד מסוים ולא בתפקיד אחר? איך זה שיש ילד שכל הזמן נפגע ובוכה, בעוד אחיו כל הזמן צוחק ומאושר? מי משחק איזה תפקיד? ומי שם על עצמו מסכה? והאם הוא יודע להוריד את המסכה וללבוש עליו לפעמים מסכה אחרת?

.

שיטות פסיכולוגיות שונות מרחיבות את המטאפורה של הדמויות הפנימיות שבנפשנו ונעזרות בשימוש בדמיות ובמסכות בכדי להתמודד עם קונפליקטים פנימיים וחיצוניים. הראיה של  הנפש על פי שיטות אלו אינה ראיה של  טוב ורע, אלא ראיה של ריבוי דמויות או חלקי אישיות פנימיים. עבודה בשיטות אלו מאפשרת למטופל לראות מורכבות רבה יותר במקום ראיה פשטנית של שחור ולבן, ולהפחית את המשקל השלילי של האשמה עצמית. אתייחס לכמה מהשיטות:

1. שיטת ההחצנה: שיטה שפותחה בראשית שנות ה-70 על ידי זוג הפסיכולוגים האמריקאים ד"ר האל וד"ר סידרה סטון  ומושפעת מאד מהגישה היונגיאנית. שיטה זו  מוצאת בכל אחד מאתנו אינספור דמויות, כגון, הילד הבודד, הפגוע, הנזקק, לעומת דמויות  כמו  השתלטן ,השופט, התליין ועוד. כל דמות פנימית שכזו מהווה על פי שיטה זו פן אחד מחיינו. כל דמות שכזו נותנת לנו את הפן הייחודי שלה ופותחת בפנינו זוויות ראיה חדשות. שיטה זו מאפשרת נגישות להיכרות עם כל אחת מהדמיות הפנימיות  ועל ידי כך מעשירה את האדם ומאפשרת לו להתבונן ואף לשוחח עם חלקיו השונים מתוך כבוד ואמפתיה.

2.שיטת הפסיכודרמה: בטיפול בפסיכודרמה מתאפשרת התבוננות במגוון התפקידים האישיים והמקצועיים אשר ממלא אדם בחייו. כאשר אדם מגלם דמות אחרת מעולמו או מעולמם של משתתפים אחרים בקבוצה, הוא למעשה מתנסה בתפקיד חדש ובכך מתקיימת הרחבה של רפרטואר התפקידים שלו. היכולת לראות את המציאות בעיני האחר ואפילו לראות את "עצמי" בעיני האחר, פותחת אפשרויות לשיתוף פעולה על בסיס אמפאטי, תוך פתיחות לנקודת מבט שונה. הפסיכודרמה מאפשרת גם שימוש ב"כפיל" אשר בעזרתו האדם יכול לבחון מחדש חלקים פנימיים שלא בא אתם במגע .

3.שיטת ה-RGFT: שיטה המתייחסת לדמויות שהפנמנו במשך השנים על ידי הסביבה המשמעותית לנו. כל אחת מהדמויות החשובות לנו שפגשנו במהלך חיינו מעצבת אותנו, את עמדותינו, את עולמנו הרגשי ובסופו של דבר – גם את התנהגותנו. חלק מההשפעות הללו, מבלי שזה מחלחל לתודעת האדם, הופכות אותו לעיתים למעין רובוט המבצע מלאכה שלא לו, וזאת על פי ה"תוכנה" שנכתבה על ידי אנשים אחרים שעכשיו הפכו לדמויות הפנימיות שלנו ונהיו חלק מעולמנו .הטיפול מאפשר למטופל לעשות הפרדה בינו לבין הדמויות ש"השתלטו" על חייו ויחד עם זאת לקבלן בהבנה ולאפשר לכל אחד מהדמויות לחיות בשלום עם יתר הדמויות.

4.שיטת הדרמה תרפיה: שיטה זו רואה את עולמנו הפנימי כבמה עליה מתרחשות ונחוות דרמות מסוגים שונים ובעוצמות שונות. שכן במקום בו מתגוררות בצוותא כמה אישיויות או דמויות קיים בהכרח קונפליקט. כאשר אדם מחצין דרמה פנימית והופך אותה גלויה הוא עשוי לגלות בעצמו חלקים להם לא היה מודע ואז יהיה באפשרותו גם למצוא דרכים שונות שיאפשרו לחלקים אלו לגור ביחד.  הדרמה תרפיה נעזרת בכל אחת מהשיטות שהזכרתי קודם ומשלבת כלים יצירתיים נוספים. העיקרון המנחה את הדרמה תרפיה אומר שכדי להתקרב לעצמנו עלינו קודם כל להתרחק.  לשם כך היא נעזרת בעבודה עם דמויות ומסכות הרחוקות מדמותנו כדי שאחר כך נוכל לפגוש את עצמנו.

אתאר בקצרה חלק קטן מתוך טיפול הממחיש כיצד לבישת המסכות מאפשרת התקרבות לחלקים פנימיים שעד אז כמעט ולא הייתה נגישות אליהם.

ניר (שם בדוי), בן 7 וחצי, ילד מאד אינטליגנטי הופנה לטיפול בעקבות טיקים בפה שלעיתים לוו אף בהשמעת קולות.

לאחר כמה פגישות ראשונות שכללו שיחות עם ההורים והיכרות עם ניר, יכולתי להבין כיצד ניר מכיל בתוכו את הקונפליקט המשפחתי. מצד אחד, האם אישה מאד רגשית, ומצד שני האב אדם מאד מעשי ושכלתני ושפת הרגש אינה השפה שלו.   נראה כאילו כשניר פותח את פיו במטרה לבטא רגש הוא נבהל ומייד עוצר אותו וכך נוצר הטיק. אפשר לומר, כי הטיק מבטא את  הקונפליקט בין הדמות הרגשית המופנמת של האם לבין הדמות השכלתנית המופנמת  של האב. כדאי לציין שניר מאד קשור לשני הוריו  ומאד מעריך את אביו. גם ההורים מאד מסורים ואכפתיים ומאד דואגים לניר. יחד עם זאת שני ההורים חשבו שניר בוכה יותר מדי ולא יכלו לקבל את צורת הביטוי ה"ילדותית" הזו, לדבריהם, שלא עלתה בקנה אחד עם דמות הבן הבכור והנבון. הטיפול היה בעיקר טיפול פרטני בניר, אך בערך פעם בחודש נפגשתי עם שני ההורים לשיחת הדרכה, ומדי פעם צרפתי את האב לפגישות שהיו עם ניר. במהלך הטיפול ניר יצר הרבה בובות ומסכות וקרא להם בשמות:  מסכת  קורא המחשבות, מסכת רואה את העתיד והמסכה שרואה דרך הדברים.

החלטה על סיום הטיפול התקבלה לאחר שההורים הרגישו שיפור ניכר. גם בחדר הטיפולי שמתי לב שניר החל לחבר בין המסכות. נראה כאילו  הוא יכול יותר מאשר קודם להכיל רגשות מנוגדים. למשל, הוא  יצר בובה של טוב ורע ביחד. פעם אחרת שם את שלושת המסכות זו ליד זו ויצר מסכה רביעית שמכילה את הכול. הפגישה שאתאר  נערכה לקראת סיום הטיפול. הקראתי סיפור הקשור לפרידה וניר הכין בזריזות בובה עם שיניים והבובה נשכה אותי. נזכרתי באחת הפגישות הקודמות שכשאביו נכנס לחדר ניר נשך אותו עם הבובה. נראה כי כאשר ניר נתקל ברגש עז הוא אינו מצליח לבטא אותו ואולי אפילו נבהל ואז  בוחר בדרך של "עשיית הרגש", כמו נשיכה במקרה הזה או בכי במקרים אחרים.   

אמרתי: "נראה שהבובה כועסת אולי קשה לה להיפרד". …הבובה המשיכה לנשוך עוד רגע ואז ניר בקש ממני להוריד מהארון את שלושת המסכות שהכין, שם אותן על פניו זו על גבי זו והתהלך עם שלושתן בחדר. לאחר זמן מה, הוריד אותן  וביקש להכין מסכה נוספת, אותה צבע במהירות. נראה כאילו הוא כבר יודע בדיוק מה לעשות. כשגמר לצבוע אמר : "זוהי מסכת קורא הרגשות".

אני מאד התרגשתי. הרגשתי כאילו קבלתי מניר מתנת לפרידה, אך גם כאילו שהוא יצר לעצמו מתנה שתוכל ללוות אותו בהמשך. אמרתי לו: "כנראה שצריך להוריד הרבה מסכות עד שמסכת "קורא הרגשות" יכולה לצאת"…. ניר חייך. המשכתי: "וגם נראה כי לוקח הרבה זמן לגלות אותה , אבל כשמגלים, לא רוצים לוותר עליה". ניר  ענה: "היא יכולה להגיד דברים שמסכות אחרות לא אומרות".

אמרתי: "מותר לה אפילו לכעוס כשנפרדים"….ניר שם את המסכה החדשה על פניו ואמר: "אני כועס שאנחנו נפרדים".

 אמרתי: "כנראה שעצב וכעס מאד קרובים".

בתיאור מקרה זה אפשר לראות כיצד המסכות הראשונות שניר יצר עזרו לו להתקרב לעולמו הפנימי ולהתחבר לחלק הרגשי שבו. יחד עם זאת, כאשר הכעס עלה, הוא היה זקוק לבניית מסכה נוספת כדי שיוכל להעניק לה שם ורק אז, כאשר קרא לה "מסכת קורא הרגשות", המסכה יכלה להביע רגש בצורה מילולית.  

לאורך כל הטיפול התנהל דיאלוג בין לבישת המסכות וההתרחקות לבין הורדתן והתקרבות אל הדמות האמיתית. דיאלוג בין הקרוב לרחוק ובין האדם למסכה.

.

מאת: דקלה זר – שחקנית וכותבת בתיאטרון גיל עד ונאוית יחיא, סטודנטיות במכון להכשרת מטפלים, מכללה ירושלים.

הפרוטגוניסט במפגש, היא סינדרלה.

רקע ותאור כללי: סינדרלה בת 17, יפה, חיוורת, שיער אסוף, עיניים עצובות.
סינדרלה מגיעה ממוצא אנגלי. היא בת יחידה להוריה. חונכה להיות ילדה טובה, צייתנית ומנומסת.
כשהייתה בת 4, חלתה אימה במחלה ומאז סינדרלה זוכרת שאביה היה עסוק מאוד בטיפול באשתו. היא (סינדרלה) , עשתה הכל כדי לא להפריע, הפכה לילדה עצמאית ובוגרת, השתדלה להתנהל באופן שלא יפריע להורים. כשסינדרלה הגיעה לגיל 8, נפטרה האם. היא זוכרת שאביה טיפל בה באהבה, אך לא ממש זוכרת שיחות ארוכות איתו. שנתיים לאחר מכן, התחתן האב עם אלמנה ו 2 בנות. מאז הידרדר מצבה של סינדרלה. האבא נסגר יותר והתעסק בענייניו והאם ובנותיה התעמרו והתעללו בסינדרלה.הן נהגו להשפיל אותה, להעביד אותה בפרך, האם החורגת גערה בה ובודדה אותה מהסביבה.
סינדרלה מצאה נחמה בעכברים ובציפורים שסביבה. אביה נפטר כשהיתה בת 12 ומאז רק החריף מצבה. לא היתה מרוכזת בביה"ס. חברים ממילא לא יכלו לבקרה בביתה ולכן לא יצרה קשרים חברתיים, מאחר וידעה שאין להם סיכוי.
לקבוצה הטיפולית הגיעה ביוזמת יועצת ביה"ס, שראתה את המצוקה והבדידות בה שרויה סינדרלה.

.

תאור המפגש: ( סינדרלה עומדת בחוסר שקט ולא מדברת)
מטפלת: אני רואה שאת לא רגועה. מה הכי מפריע לך עכשיו?
סינדרלה: שאני נמצאת כאן. יש לי עוד המון עבודה בבית. כשאני אחזור- תחכה לי כל העבודה הזו.
מטפלת: מה יקרה אם לא תעשי אותה?
סינדרלה: אימי החורגת תשתולל. אין לי כוח לזה. העבודה מרגיעה אותי.
מטפלת: איזה חדר את מנקה קודם?
סינדרלה: את הסלון
מטפלת: איך הוא נראה? בואי נסדר אותו
(סינדרלה מתחילה לסדר. כסאות בכניסה, סלון, חלון, פורשת בד על הרצפה כשטיח)
מטפלת: מישהו אומר לך משהו בזמן שאת מנקה?
סינדרלה: כן, היא והבנות שלה תמיד יגידו משהו, אבל זה כבר לא אכפת לי.
מטפלת: בואי נביא אותה, את האם החורגת שלך (נבחר אגו מסייע לתפקיד האם) איפה היא עומדת?
(סינדרלה מעמידה אותה על כסא גבוה) תספרי לנו עליה בכמה מילים
סינדרלה: היא אשה רעה.. מנצלת את החלשים. אין בה טיפה של חמלה. היא מרוכזת בעצמה ושום דבר אחר לא מעניין אותה.
מטפלת: מה היא אומרת לך?
סינדרלה: תסיימי מהר לנקות כאן, הנוכחות שלך מעצבנת אותי.
( אני מגישה לה את המטאטא וסינדרלה מתחילה לטאטא את הסלון. ברגע המתאים אני מסמנת "לאם החורגת" להתחיל לדבר)
אם חורגת: תסיימי כאן כבר! הנוכחות שלך מעצבנת אותי! את מעצבנת אותי! תסיימי כבר! את מעצבנת אותי!
( סינדרלה מאיצה את עבודת הטאטוא ולפתע מפסיקה)
מטפלת: מה קרה?
סינדרלה: לא יודעת..
מטפלת: על מה את חושבת?
סינדרלה: חשבתי על אבא שלי. איך זה קרה לי. למה הוא התחתן איתה? יכולנו להישאר רק שנינו, הכל היה נראה אחרת. (אנחנו נפרדות מהאם החורגת)
.

מטפלת: בואי נביא את אבא. ( נבחר "אבא". סינדרלה עומדת במקומו) שלום אבא של סינדרלה. היא הביאה אותך לכאן היום, כדי שתוכל לסייע לנו להבין מה קרה? אבל לפני כן, תוכל לספר לנו על סינדרלה?
אבא: סינדרלה ילדה טובה. אני עצוב שכך היא מרגישה. לא ידעתי. אם הייתי יודע- אולי הייתי עוזר
מטפלת: אתה עזרת לה כבר פעם, כשנזקקה לעזרה?אני יודעת שאתה מגדל אותה מגיל צעיר.
אבא (סינדרלה): היא לא ביקשה אף פעם עזרה. אם היתה מבקשת- הייתי עוזר לה.
(האגו מסייע מחליף את סינדרלה ונכנס לתפקיד האב)
אבא: אם היית מבקשת- הייתי עוזר לך. אף פעם לא ביקשת עזרה
סינדרלה: אני יודעת, סליחה..
.

מטפלת: סינדרלה, הייתי רוצה להביא לך כפיל. את מסכימה?
סינדרלה: כן, אני אשמח. (נבחר כפיל ואנחנו חוזרים שוב על המשפטים האבא מדבר וסינדרלה מבקשת סליחה)
כפיל:אני צריכה לבקש ממך עזרה? אתה אבא שלי!! אתה לא רואה שאני סובלת? אתה הפקרת אותי
סינדרלה: ציפיתי שתראה לבד, שתעזור לי, ידעתי שיש לך דאגות משלך ולא רציתי להכביד
כפיל: מגיל 4, אני דואגת לך ולאמא. אני עדיין ילדה קטנה ואף אחד לא מטפל בי! לא אכפת לכם ממני.
סינדרלה: אולי אכפת לך, אבל אתה סומך עלי יותר מידי. אני מרגישה שאין לי עם מי לדבר
כפיל: אני בודדה, אין לי אף אחד.אני זקוקה שיאהבו אותי
סינדרלה: אני זקוקה לאהבה, אין לי אף אחד. (סינדרלה מתיישבת, מחזיקה את ראשה בין ידיה)
מטפלת: מה קרה? למה התיישבת?
סינדרלה (בקול חנוק): קשה לי, אני מבקשת עזרה. אני לא רואה שום פיתרון
מטפלת: מה עוזר לך כשאת עצובה כ"כ?
סינדרלה: הציפורים מזמרות ואני שרה איתן. השירה עוזרת לי. גם הציפורים שלא עוזבות אותי ,עוזרות לי.
מטפלת: למה את זקוקה, סינדרלה?
סינדרלה(בלהט): אני זקוקה לחברים, זה היה נותן לי כוח. היה טוב גם אם אבא ואמא היו יותר תומכים בי, אני זקוקה לאומץ, לביטחון עצמי.
מטפלת: הבאת לכאן הרבה דברים. בואי נעשה סדר ונתחיל להביא לכאן את כל מי שיחזק אותך.
(סינדרלה בוחרת לפי הסדר: ביטחון עצמי , אבא ואמא , חברים, אומץ, יצירתיות. היא מעמידה את כולם סביבה)
מטפלת: תני לכל אחד משפט
סינדרלה: הביטחון העצמי אומר: לא מגיע לך יחס כזה, את חזקה!!! אבא ואמא אומרים: אנחנו אוהבים אותך וגאים בך! החברים אומרים: לא ניתן שיפגעו בך. האומץ אומר: תנסי פעם אחת- את תצליחי!
היצירתיות אומרת: אני השמחה שבך
כולם אומרים לה את המשפטים לפי הסדר שבחרה סינדרלה.
.

מטפלת: אני חושבת שהגיע הזמן שנחזור לסלון ולעבודת הטאטוא, הפעם את נמצאת עם כל החיזוקים שהבאת, ונביא גם את האם החורגת. את מוכנה?
סינדרלה: כן, אני חושבת שכן. (האם החורגת חוזרת. סינדרלה מתחילה לטאטא ומאחוריה עומדים המסייעים.)
האם החורגת: תסיימי כאן כבר! הנוכחות שלך מעצבנת אותי! את מעצבנת אותי! תסיימי כבר! מעצבנת!!!
(סינדרלה שותקת. אני מסמנת למסייעים לומר לה את המשפטים.)
" תנסי- את תצליחי" "אנחנו אוהבים וגאים בך" "לא מגיע לך יחס כזה- את חזקה"
סינדרלה מסתובבת אל האם החורגת, מביטה ברצפה ואומרת בשקט
סינדרלה: אל תדברי אלי בצורה כזו. אני לא מוכנה לשמוע אותך יותר
מטפלת: תעצרו לרגע. תבחרי מישהי במקומך (סינדרלה בוחרת והיא עומדת במקומה) בואי תעמדי כאן ותביטי עליהם תראי איך זה נראה.
(הסצנה מתרחשת וסינדרלה מביטה. היא רואה את האם החורגת עומדת על כסא גבוה וגוערת בה. היא מביטה בסינדרלה שעונה לה בשקט ומסתכלת על הרצפה.. סינדרלה עומדת המומה)
מטפלת: מה את חושבת?
סינדרלה: כך אני נראית? כזו חלשה? קטנה? זה לא יכול להיות! זה חייב להשתנות. מספיק כבר!
מטפלת: אז בואי ותחזרי לשם, נעשה זאת שוב. (הסצנה חוזרת על עצמה)
אם חורגת: תסיימי כבר! את מעצבנת אותי! (סינדרלה עוזבת את המטאטא, הולכת אל האם החורגת ומורידה אותה בכוח מן הכסא הגבוה.
סינדרלה: את לא תפחידי אותי יותר! ויש לך מספיק כסף- אז תממני עוזרת- כי אני מתפטרת!! תצאי מהחיים שלי! את והבנות שלך! תצאו מהחיים שלי!!! (כל הקבוצה מוחאת כפיים לסינדרלה)
מטפלת: סינדרלה, אנחנו צריכות לסיים, הייתי רוצה שנסיים בתמונה מתוך חלום שלך.. איך היית רוצה לראות את עצמך?
סינדרלה: הייתי רוצה לראות את עצמי לבושה יפה, בשמלה מפוארת, חופשיה ומאושרת, רוקדת עם נסיך מקסים.
אנחנו נפרדים מכולם ובוחרים "נסיך". יש מוסיקה ברקע והנסיך וסינדרלה רוקדים מאושרים.
.

ניתוח תיאורטי של הויניאטה
המטפלת פותחת את הפסיכודרמה עפ"י סינדרלה בסלון הבית – המרחב הטיפולי. הסביבה אותה בוחרת סינדרלה, היא אחד הפרמטרים ב"סטינג" הטיפולי בפסיכודרמה שלה. הצורך להכניס את סינדרלה למציאות בה היא נמצאת בבית.

.
היכולת שלה לשחזר את הסלון תעזור בחימום ותסייע לה לשחק את עצמה. השחזור יעזור לסינדרלה לחזור למציאות מחוויה אחרת. בנוסף, היא תוכל לחקות את המציאות, ללמוד לפתח תגובות חדשות למצב קיים. לפתח טכניקות של חיים מבלי להסתכן בתוצאות רציניות , או באסון ותוכל לשים לב למימדים שאולי לא נראים במציאות היומיומית (מורנו 1966).

.
סינדרלה נעזרת באגו מסייע בתפקיד האם. עצם החוויה, מאפשרת לסינדרלה לצאת מתוך עצמה ולראות איך היא מדברת מתוך אמה. ז"א- לומר את שעל ליבה ולפעול , לנסות, להיכשל בתפקיד בלי חשש, מפני שהיא יודעת שתינתן לה אלטרנטיבה אחרת, מה שמפחית חרדה ומאפשר לספונטאניות לצאת. אז תיווצר תגובה חדשה למצב ישן (הולמס 1994). היא תלמד גישות שונות לדברים מהם היא פוחדת. גישות אלו תוכל לאמץ בחיים עצמם.

.
סינדרלה מביאה את האבא, שנפטר- הפונקציות המיוחסות ליקום מבטאות ערך קיומי לסינדרלה. ההתעלמות מממשות של חיים ומוות והיכולת להביא את זה ממקומה הסובייקטיבי ומדמיונה, תאפשר לה הרחבה של הקשר לצרכים שלה ביחס לעצמה (מורנו 1966) ויאפשרו לה להגיע לפורקן רגשי ,שלילי/ חיובי ולתובנה חדשה.
המטפלת חשה בעמדה החלשה של סינדרלה בדיאלוג עם אביה. היא נחלצת לעזרתה, בעזרת ה"כפיל", ע"מ לאפשר לה לבטא את הרגשות החבויים בה והקולות הפנימיים שלא מוצאות דרכן החוצה. המטפלת רוצה לתמוך ולהכיל את סינדרלה- המציאות שלהן אחת- אחדות. מה שיאפשר לסינדרלה לתת אמון בתהליך, לא לפחד מרגשותיה. ע"י האחדות עם המטפלת, היא תוכל לחשוף את עצמה (ד"ר טיאן דייטון).

.
אם השלב הזה יעבור טוב, תהיה יכולת לעבור לשלב הבא: "הקול הפנימי , שיקוף: סינדרלה מודה כי קשה לה ולמרות הכל, היא מבקשת עזרה.
לעזרתה מגיעים הקולות הפנימיים, האומץ, הביטחון. שוב היכולת להביא משהו מופשט, שהמפגש איתו מאפשר לה להבין את צרכיה ואף לחוות אותם כאילו קיבלה אותם.
כאשר הסצנה מתרחשת שוב סינדרלה "יוצאת" מהתמונה וניגשת להתבונן.

.
המראה/ השיקוף כולל שלושה שלבים. החזקה, טיפול והצגת האובייקט. סינדרלה עברה את שלב הכפיל והיא מוכנה להמשיך אל השיקוף. כשהשיקוף יעבור כהלכה, היא תרגיש מובנת יותר והקשר שלה עם הסביבה יהיה בהיר יותר. בכך שהיא מורידה את אימה מן הכסא, אנו רואים שהיא קיבלה כוחות ועוברת שינוי בתפיסה.
לבסוף, היא משתמשת בדמיון ובספונטאניות לאחר תהליך ארוך ומפחית חרדה (הולמס 1994). היא מביאה את חלום הנסיך, השיחרור.
השימוש בזמן עתיד, מאפשר לסינדרלה להרגיש בטוחה יותר מאשר בעבר ,או בהווה ותמונת חיים עתידית טובה, תאפשר לה יותר רוגע, אופטימיות, תקווה וכוח (מורנו 1994).

.

מפגש מוסיקלי חברתי בין זמרים בעלי צרכים מיוחדים לבין נגנים ממגמת מוסיקה

מאת: עזז פרנקו, מוסיקאי, זמר ומטפל במוסיקה

.

'נפגשים בפסגה' הינו פרויקט המפגיש זמרים בעלי פיגור קל עד בינוני מבית ספר 'אופק' הרצלייה, עם נגנים ממגמת המוסיקה של תיכון ראשונים הרצלייה. שתי הקבוצות נפגשות באופן קבוע אחת לשבוע, לעבודה מוסיקלית משותפת הכוללת: משחקים מוסיקליים וחברתיים, וחזרות מוסיקליות על רפרטואר שירים מסגנונות שונים ומגוונים. החוויות המשותפות של שתי הקבוצות הינן חוויות של הפריה הדדית המספקות העצמה ובטחון לכל אחד ואחד מהמשתתפים.

הזמרים הינם חניכים מבית ספר 'אופק' בהרצלייה, בעלי פיגור קל עד בינוני, בגילאים שבין 12 ל20 כשהבנים מהווים כ 70% מהקבוצה. הנגנים רובם בני 15-16 ממגמת המוסיקה בבית ספר תיכון ראשונים בהרצלייה משתתפים בפרויקט כחלק ממחויבות אישית, לפעמים ישנם גם נגנים יחידים מהקונסרבטוריון, גם בקבוצה זו הרוב לבנים. מיון המשתתפים בשתי הקבוצות מתבצע על סמך היכולת המוסיקלית, הנגנים אמורים לדעת לנגן ברמה סבירה לליווי של שירים מסגנונות שונים, והזמרים ממוינים לפי יכולות שונות הקשורות לשירה יחידנית ושירה משותפת.

.

כל קבוצה נפגשת איתי (המנחה)לעבודת הכנה נפרדת, הכוללת למידה של החומר ותרגולו, התנסות באלמנטים שונים שקשורים לסגנון ולאופי השיר הנלמד, והרחבת הידע התיאורטי והביצועי הקשור לרפרטואר של הפרויקט. בהמשך נפגשות שתי הקבוצות כשאני מנחה את המפגש, הכולל: הכרות עם הצדדים המוסיקליים של כל משתתף, משחקים חברתיים ומוסיקליים, ולמידה ותרגול של השירים מתוך הרפרטואר שמתרחב עם השנים.

המטרות הטיפוליות כוללות העצמה של כל משתתף, חיזוק הביטחון העצמי, תחושת לכידות, אחדות קולקטיבית, הנאה שביצירה המשותפת וחיזוק הדימוי העצמי של כל חניך וחניך בנפרד, ובפני הסביבה.

רציונאל

הרעיון לפרויקט עלה לאחר הכרות של מספר שנים עם יכולות השירה של חניכי בית ספר 'אופק'. לדעתי יכולות השירה והקצב של חלק מהחניכים הסובלים מפיגור, הן גדולות מהיכולות הקוגניטיביות ומהיכולות הכלליות בתפקוד היומיומי. במאמר של  מילר (1991) על היכולות המוסיקליות, וההתעניינות במוסיקה של אנשים עם פיגור שכלי, כותב מילר שכנראה עקב פגיעה קלה יותר באונה הימנית של אנשים עם פיגור שכלי, ישנה יכולת  מוסיקלית גבוהה מיכולות אחרות הקשורה לאונה זו שמוסיקה נמנית בין התחומים שהיא אחראית להם. מילר מציין שזו רק השערה וקורא לעבודות מחקר שיעמיקו לבחון את ההסבר לתופעה הנחשפת בעבודה הקלינית עם אוכלוסייה זו.

בעבודתי עם חניכי בי"ס אופק  נוכחתי לדעת שאפילו חניכים המתקשים בדיבור, מכירים מאות שירים בעל-פה, ומצליחים לשיר אותם בדיוק רב ובהגייה סבירה בהחלט. במשך השנים דרך הצלחות השירה שלהם ביססו חניכים אלו את הביטחון העצמי שלהם בינם לבין חניכים אחרים מבית ספר 'אופק', ובינם לבין האוכלוסייה שמחוצה לו. חניכים רבים מבית הספר  הראו לי שיכולתם ואהבתם לשירה כה גדולה וחזקה, שמוטב להם לתת ביטוי ליכולת הזו במפגשים מחוץ לבית הספר עם נגנים שיכולים ללוות אותם. כך נולד הפרויקט, והחלטנו למקמו בקונסרבטוריון העירוני, מקום נטרלי, המדגיש את נקודת המפגש המוסיקלית. במקום זה נפגשו הזמרים והנגנים, כשהמכנה המשותף  העיקרי ביניהם הוא השירה והנגינה. המוסיקה מביאה את שתי האוכלוסיות ל"גבהים" של חוויה,  ומכאן נולד השם 'נפגשים בפסגה'.

הרציונל שעמד מאחורי הרעיון, הוא המפגש של החניכים מהחינוך המיוחד עם התלמידים מהחינוך הרגיל בעמדת שוויון. המוסיקה מעמידה את הזמרים והנגנים בנקודת מוצא שווה. כך נוצר טשטוש של הפערים הקיימים במציאות היומיומית,  ואז נפתחים המשתתפים לקבל מכל אחד ואחד, מה שבאמת יש לו לתת. הנגנים מביאים איתם את הקודים החברתיים המקובלים בקהילה, הריכוז והמשמעת הלימודית, והזמרים מצידם תורמים את ההבעה הרגשית הבלתי מותנית בהתקשרות החברתית, ואת הספונטאניות בתוך העבודה המשותפת. העבודה ההדדית מקדמת את שתי הקבוצות יחד, תוך שיתוף פעולה, ליצירה משותפת.  

השינויים המתרחשים אצל החניכים משתי הקבוצות באים לידי ביטוי במשך השנה במישור האישי ובמישור הקבוצתי. אצל הנגנים ישנה הפתעה ראשונית לפתיחות ול'הסתחבקות' המהירה שמביאים איתם החניכים מבית ספר 'אופק', בתחילה הם מגיבים ברתיעה מסוימת, אך ככל שהקבוצה מתרגלת ומבצעת את שיריה ונוצרת הכרות יותר מעמיקה, הפתיחות הזו מקבלת ערך יותר גדול ומתקיימת הפנמה של אלמנטים מסוג ההתקשרות הזה.  אצל הזמרים ישנה התרגשות מאוד גדולה. הם מגיבים למפגש באופן הרבה יותר רגשי, חלקם אפילו מבטא זאת במילים, וחלקם בתנועות גופניות טיפוסיות לאוכלוסיה עם פיגור שכלי. נגנים מסוימים הנראים בתחילת השנה מופנמים ומסוגרים נפתחים במשך השנה ופעמים מספר אפילו נמצאים בעמדות מובילות בקבוצה. מצד שני ישנם זמרים בגיל ההתבגרות שהמפגש עם המין השני מעורר אצלם את היצר המיני והם נמצאים מול בעיה של שליטה עצמית, החניכים מבית ספר ראשונים מהווים בשבילם מודל התנהגותי חשוב לשליטה ביצרים אלו, ולעידון בהתנהגות החברתית.

השינוי העיקרי שעוברים הזמרים הוא בשיפור הדימוי העצמי וחיזוק הביטחון העצמי. עקב יכולות קצב ושירה גבוהות של הזמרים, מצליחים הם להרגיש חלק אינטגראלי מהקבוצה הלומדת, ומסגלים לעצמם הרגלי תרגול ולמידה המתאימים לחינוך הרגיל. הם חווים העצמה בזכות הקשר עם הנגנים, תחושת השייכות בפעילות השוטפת, וחווית ההצלחה בהופעות.

ההנאה של חברי הקבוצה מהפעילות באה לידי ביטוי באור הקורן מפניהם של המשתתפים בעיקר תוך כדי ביצוע השירים בחדר החזרות בקונסרבטוריון, ובהופעות שהקבוצה מופיעה במשך השנה.  לפעמים ישנו ביטול עקב בעיה טכנית, ואז אני יכול לשמוע נגן זה או אחר מבטא את אכזבתו מהביטול כשהוא אומר: "כמה המפגש יחסר לי". כך גם הזמרים יבטאו את אכזבתם מביטול שנכפה עליהם, ויבקשו לקבל הסבר ברור ומפורט לסיבת הביטול שנודע להם ברגע האחרון.  

תיאור הפעילות

קבוצת הזמרים נפגשת לשעת למידה ותרגול, הכוללים פיתוח קול קבוצתי, פיתוח שמיעה, לימוד שירים חדשים ותרגול שירים מהרפרטואר הקיים. פיתוח קול מרחיב את המנעד הקולי של כל זמר, ומאפשר גמישות ועידון בשירה. פיתוח שמיעה שכולל תרגול של קצבים, שמיעה הרמונית ושמיעה מלודית מאפשרים שירה מדויקת ומפתחים את יכולת הזמרים להשתלב יפה אחד עם השני. הלמידה של שירים חדשים והתרגול של שירים מתוך הרפרטואר הקיים, הכולל גם שירים מקוריים שאחד מהם הוא ההמנון של בית ספר 'אופק', הם החלק המרכזי של המפגשים. אופי העבודה הוא מפרגן ותומך אך גם דורש. עם קבוצת הנגנים מתבצעת עבודה שבועית קבועה הכוללת תרגולים של אלמנטים מוסיקליים הקשורים לרפרטואר של הקבוצה, התנסויות בסגנונות מוסיקליים שונים, למידה ותרגול של שירים חדשים ושירים מתוך הרפרטואר.

במפגש המשותף יושבים במעגל הזמרים והנגנים בישיבה מעורבת, כל אחד מהמשתתפים מציג את עצמו כשהוא אומר את שמו וזמר או זמרת שהוא אוהב, ההכרות מתבצעת כשהמשתתף זורק כדור למשתתף הבא שיציג את עצמו ואת הזמר או הזמרת שהוא אוהב. לאחר סבב ההכרות, שמקבל אופי שונה לאחר ההכרות הראשונית, עוברים למשחק מוסיקלי שכולל זיהוי שירים לפי התחלתם, אני מנגן בפסנתר שני צלילים ראשונים מהשיר ובכל פעם אני מנגן צליל נוסף עד לזיהוי השיר ע"י אחד מהקבוצה (לפעמים מספיקים שני צלילים ואחד הזמרים מזהה). ישנם עוד מספר משחקים מוסיקליים. למשל: מתחלקים לשתי קבוצות (מעורבות כמובן) אני בוחר מילה או נושא וכל קבוצה צריכה למצוא כמה שיותר שירים שמילה זו נמצאת בו, ישנו משחק נוסף שבו כל קבוצה מקבלת זמר/ת שונה ועורכת רשימה של שירים של הזמר/ת. קבוצה א. שרה שיר של הזמר/ת שלה, וקבוצה ב. משיבה לה בשיר של  הזמר/ת שבו היא היא בחרה. הקבוצה ששרה יותר שירים מנצחת. ישנם עוד משחקים מוסיקליים שהקבוצה משתעשעת בהם. לפעמים הנגנים מלמדים את הזמרים כל אחד על הכלי נגינה שלו, ואז ביחד הם מנגנים משהו קצר לקבוצה. כל מפגש אנו מתנסים באיזו חוויה שונה הקשורה לרוב במוסיקה.

לאחר מכן הנגנים מתיישבים ליד כלי הנגינה שלהם ואז מתחילה הלמידה והתרגול המשותפים  של שיר חדש, או כמה שירים מתוך הרפרטואר של הקבוצה. הלמידה והתרגול המשותפים הם חוויה משותפת והדדית, הזמרים עדים למקומות בהם אני צריך לתרגל באופן נפרד תפקיד של נגן אחד או כמה נגנים, ולנגנים ישנה הזדמנות לראות ולהקשיב לתרגול שלי עם הזמרים המתקשים במשפט מוסיקלי זה או אחר. העבודה שלי עם כל זמר או נגן בתוך הקבוצה המשותפת מאפשרת לפרטים בתוך הקבוצה להסתגל להרגלי עבודה ולקבל בהבנה קשיים של האחר.

במשך השנה ישנם כמה מועדי הופעות של הקבוצה במקומות ובאירועים ברחבי העיר הרצלייה.  ידיעת המועדים הללו אצל משתתפי הפרויקט מכניסה אדרנלין לקבוצה, ומעלה את רמת ההתרגשות החיובית בקרב כל המשתתפים. המשתתפים מביעים התרגשות זו בפני כל משתתפי הפרויקט, והזמרים מביעים את התרגשותם בפניי בכל מני מצבים בהם אני פוגש אותם בבית הספר, הם מבקשים לדעת את כל הפרטים על ההופעה המתקרבת, ומוודאים  שאני לא שוכח אף פרט בהכנות לקראתה. ימים ספורים לפני כל הופעה אנו נפגשים לחזרות נוספות שבהם נוצרת דינאמיקה קבוצתית יותר אינטנסיבית וזה אומר גם התמודדות עם מצבי לחץ מצד שתי האוכלוסיות. במקרים מסוימים ישנה אכזבה של משתתף זה או אחר, למשל אם מישהו חולה או משתתף שמסיבות לימודיות לא יכול להגיע. אך תמיד ישנה התגברות על קשיים אלו, וברגע שעולים על הבמה כל הקשיים והאכזבות נעלמים כאילו הם שייכים לסיפור אחר. השמחה, ההתרגשות ותחושת הלכידות בהופעות הם משהו מרגש לכל צופה בכלל ולמשפחות הזמרים בפרט. כל המשתתפים חווים התעלות יוצאת דופן, הזמרים מביעים זאת באופן כל כך בולט ואילו הנגנים מצניעים זאת, אך ההקרנה של החוויה לא נעלמת מעיני איש מהצופים. הקהל, שלפעמים מגיע לכמה אלפים, מקבל את ההופעות של הקבוצה במחיאות כפיים נלהבות ובקראות עידוד קולניות.

דילמות וקשיים

אחת מהדילמות שלי שעלו בקבוצה במשך השנים הייתה קשורה באיום שהרגישו הנגנים (בעיקר הנגניות) מצורת ההתקשרות שהזמרים מהחינוך המיוחד הביאו. הם/ן נרתעו מהישירות של הזמרים, ומהשימוש המופרז במגע בהתקשרות איתם/ן. למרות שלעולם הם לא הביעו זאת בפניי או בפני איש צוות בוגר, הרגשתי שחלק מהעכבות של הנגנים/יות נובע מהרתיעה מפתיחות היתר ומההתקשרות הישירה של הזמרים. בגלל הרגישות הרבה לנושאים אלה בגיל ההתבגרות בחרתי לא לפתוח את הנושא עם הנגנים באופן ישיר, אך הייתי רגיש לנקודה זאת, והשתדלתי לצמצם את מוקדי המתח.  

ישנה בעיה נוספת  שעלתה במשך השנים, בעיה הקשורה בתחלופה של הנגנים. הנגנים מצטרפים לפרויקט כחלק ממחויבות אישית שכל תלמיד בכיתה י' מחויב לה, ואז נוצרת תחלופת נגנים בתדירות של שנה. כתוצאה מתחלופה זו ישנו עיכוב בהתקדמות של הזמרים הנמצאים בפרויקט כמה שנים, וחומר חדש שמאוד חשוב לדינמיות בחוויה המשותפת נדחה למועד מאוחר יותר. פעמים רבות המצב הזה יוצר תחושת תקיעות אצל הזמרים, מפני שהם בתהליך למידה והתקדמות רב שנתית, ואילו הנגנים נמצאים בתהליך של למידה קצר יותר שבדרך כלל נמשך שנה בלבד. בחלק קטן מהמקרים היו נגנים שהמשיכו להשתתף בפרויקט לאחר סיום המחויבות האישית, אך באופן כללי לא מצאתי פתרון כולל לבעיה זו.

סיכום

לסיכום אומר שהפרויקט 'נפגשים בפסגה' הינו פרויקט מיוחד במינו המפגיש זמרים בעלי פיגור קל עד בינוני עם נגנים בני נוער, הלומדים במגמת מוסיקה, בתיכון רגיל.

היכולות המוסיקאליות יוצאות-הדופן של חלק מהחניכים הסובלים מפיגור מאפשרות חיבור עם אוכלוסייה רגילה על בסיס תחושה שוויונית. בזכות חוויה זו, מתרחשת בפרויקט עבודה מוסיקאלית בעלת אופי נורמאלי, המקרינה על היבטים נוספים של הקשר הבינאישי ושל הסיטואציה החברתית.  כך נוצר       מרחב משותף, המצליח לאחד את הקבוצות לקבוצה אחת.

בחיפושי הרבים בספרות המקצועית, נוכחתי לגלות שישנו מחסור רב בחומר העוסק ביכולות השירה אצל אנשים בעלי פיגור שכלי. הייתי שמח לראות יותר מחקרים בנושא, שינוחו בסיס לשיפור הדימוי של האוכלוסייה הסובלת מפיגור שכלי, ומצע לשיתוף וחיבור בינם לבין האוכלוסייה הנורמאלית. אני מאוד ממליץ לקחת את הרעיון של שילוב כזה ולהרחיבו לפרויקטים דומים. מניסיוני פרויקט כזה צריך להתבצע במפגשים שבועיים ולאורך זמן, רק כך התוצאות יכולות להיות ברורות ומורגשות אצל שני סוגי האוכלוסיות. אני מקווה שהפרויקט 'נפגשים בפסגה' יהווה השראה  לפרויקטים  עתידיים ברחבי הארץ.

ביבליוגרפיה

אמיר, ד'  (1999). להיפגש עם הצלילים תרפיה במוסיקה פרקטיקה, תיאוריה ומחקר. רמת גן: הוצאת אוניברסיטת בר-אילן.

סטור, א. (1996). מוסיקה ונפש. תל-אביב: הוצאת ספרים אחיאסף בע"מ.

Anshel, A., & Kipper, D. A. (1998). The Influence of  Group Singing on Trust and Cooperation. Journal of Music Therapy. 25, (3), pp. 145-55.

Miller, L. K. (1991). Musical aptitudes, musical interests and mental retardation. Journal of Mental Deficiency Research. 35, 364-373.

Leonard, P.,& Reico, I. (1999). The Saturday Morning Informal Service: Community and Identity in a Reform Congregation. Ethnology. 38, 1. 1-19.

****

יוזם ומנחה הפרויקט

עזז פרנקו, מוסיקאי, זמר ומטפל במוסיקה.

תואר ראשון בעיבוד והלחנה מ:  COLLEGE OF MUSIC   BERKLEE   

ותואר שני בטיפול במוסיקה מאוניברסיטת בר-אילן. מטפל במוסיקה משנת 2001.

עובד בבית ספר 'אופק' ובבית ספר  'יאנוש קורצ'אק' בטיפול בחניכים עם פיגור שכלי.

 טלפון: 054-5655-039

דוא"ל: azaz@012.net.il

.

קישור לאתר המציג את שלבי ההתפתחות בציורי ילדים

כתיבה, עריכה ועיצוב: רותם עדי

ייעוץ אקדמי: תורן חוה

אתר המפרט את אחד עשר שלבי התפתחות היצירה, מגיל שנה ושמונה חודשים ועד גיל הבגרות. באתר מפורטים מאפייני כל שלב וכיצד להגיב לציור או לשוחח עליו?

כל שלב יהיה מלווה במספר מילים המקשרות לפסיכולוגיה ההתפתחותית. השלבים מחולקים לפי גיל.

האתר בנוי על בסיס הקורס "התפתחות היצירה" שמלמדת חוה תורן במכללת "אורנים". שלבי היצירה כפי שנלמדו בקורס מתייחסים ליצירה הפלסטית כולה ולא רק לציור דו מימדי.

מעבר לאתר כאן

.

.

קישור למאמר מאת אורית מס גולדמן. באתר אוניברסיטת לסלי

.

הפעולה: במתודה הפסיכודרמטית אל מול הפסיכותרפיה הקלסית.
ההבדל המהותי בין הפסיכותרפיה לפסיכודרמה: הפעולה כאקט מחבר ולא אקט של ניתוק והסתרה. 
הצגת תיאורי מקרה מתוך טיפולים פסיכו דרמטיים.
.
לפי הפסיכותרפיה הקלאסית, המושג הפסיכולוגי "מימוש בפעולה" (acting out) הוא מושג הגנתי. הפעולה, לפי גישה זו, מחליפה חשיבה פנימית, ובשל כך מכסה במקום לגלות, היא מהווה תחליף להיזכרות, לחשיבה ולעיבוד. הפעולה הפסיכו-דרמטית, לעומת זאת, היא השפה הלגיטימית והמרכזית שבה נוצרת החשיבה והעיבוד הפנימי של המטופל. דרכה נעשית החייאה של תכנים פנימיים, כשהפרט משתמש בה כדי להתקרב ליכולתו להיזכר ולהעלות אסוציאציות חופשיות. הפעולה, אם כן, לפי הפסיכודרמה, מתקיימת בשירות הגילוי והעיבוד הפנימי ולא כהגנה מפניהם.

.

המאמר המלא כאן