האוניברסיטה המשודרת בגלי צה"ל

מה מושך אותנו ביצירת האמנות? מה הופך יצירת אמנות לדבר החורג מהפסיכולוגיה של האמן? אם האמנות היא התרחשות כי אז מהו שדה ההתרחשות שלה? מהי יצירתיות בהתייחסותה לגאון? האם היופי מסתיר או מגלה? האם האמנות מעוררת בנו הנאה ועונג או גם אי נחת ומועקה? בסדרת הרצאות זו מציגה פרופ' רותי רונן מהחוג לפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב עקרונות בקריאה פסיכואנליטית של האמנות. האמנות הפכה לשדה אליו פונה הפסיכואנליזה עוד מימי הממציא שלה, פרויד. אין מדובר בניסיון נוסף להשביע את התשוקה לפרשנות של האמנות באמצעות מושגים פסיכואנליטיים אלא בחקירתה של האומנות כמה שיכול ללמדנו על "הנפש", לחשוף כיצד האמנות היא סוג של פתרון, של המצאה אשר לאו דווקא כפופה למישור של המשמעויות והסמלים, שתמיד פיתו את מבקרי האמנות בבואם לפרש. דווקא בהתבוננות ביצירה כסימפטום ובבחינת היחס של יצירת האמנות לדחף וללא-מודע, מתברר היסוד לכוח המשיכה שיש לאמנות עבורנו.

  לקריאת המשך הפוסט »

יצירתו של זיגמונד פרויד לא זו בלבד שקנתה לה שליטה בזמנו – היא למעשה אחד מתווי ההיכר העיקריים של המאה העשרים; ואפילו היום עדיין לא נחקרו כל השפעותיה של תורתו ומשמעויותיה.
את פרויד, כמו את ענקי רוח עולמיים אחרים, אפשר להשוות גם למחצבה וגם להר געש; מחצבה שממנה נוטלים הבנאים אבנים לבנות את ביתם הצנוע, דהיינו את השיטות והתורות של עצמם; ולהר געש מפני שרעיונותיו עדיין פורצים, באופן פתאומי, כלבה רותחת מתוך לוע שכבר נחשב לכבוי.