.

מאת: אפרת גל, דרמה תרפיסטית

"העולם כולו במה וכל האנשים שחקנים הם",  אמר וויליאם שקספיר. האם באמת כך הדבר? האם אנחנו כל הזמן משחקים בתפקידים שונים ואיננו מאפשרים להכיר את דמותנו האמיתית?

כן…ולא… אולי השאלה הנכונה לשאול היא מהי דמותנו האמיתית? האם יש אחת כזו? או אולי לכל אחד מאתנו ישנן דמויות פנימיות רבות אשר בהזדמנויות שונות באות לידי ביטוי? האם הדמות שאני משחקת כאימא היא אותה אחת איתה אני מגיעה לעבודה? האם כשהנהג שחותך אותי בכביש ואני פולטת קללה  פוגש את אותה דמות שיוצאת בערב לתיאטרון? ומה קורה כאשר דמות אחת פנימית משתלטת על שאר הדמיות שלנו ודוחקת אותן לפינה? כלומר, מה קורה כאשר אני קמה עצבנית וכל היום כועסת? או למה אני מגיבה שוב ושוב כמו אמי כשנשבעתי לעצמי שאני לא רוצה להיות כמוה… האם אין בי חלקים אחרים? איך אני נותנת לדמות שלה לשוב ולהשתלט לי על החיים, האם אין לי רפרטואר אחר של תגובות או של דמויות?  ואיך זה קורה שכבר בגיל צעיר הילדים מרגישים צורך לשחק בפנינו בתפקיד מסוים ולא בתפקיד אחר? איך זה שיש ילד שכל הזמן נפגע ובוכה, בעוד אחיו כל הזמן צוחק ומאושר? מי משחק איזה תפקיד? ומי שם על עצמו מסכה? והאם הוא יודע להוריד את המסכה וללבוש עליו לפעמים מסכה אחרת?

.

שיטות פסיכולוגיות שונות מרחיבות את המטאפורה של הדמויות הפנימיות שבנפשנו ונעזרות בשימוש בדמיות ובמסכות בכדי להתמודד עם קונפליקטים פנימיים וחיצוניים. הראיה של  הנפש על פי שיטות אלו אינה ראיה של  טוב ורע, אלא ראיה של ריבוי דמויות או חלקי אישיות פנימיים. עבודה בשיטות אלו מאפשרת למטופל לראות מורכבות רבה יותר במקום ראיה פשטנית של שחור ולבן, ולהפחית את המשקל השלילי של האשמה עצמית. אתייחס לכמה מהשיטות:

1. שיטת ההחצנה: שיטה שפותחה בראשית שנות ה-70 על ידי זוג הפסיכולוגים האמריקאים ד"ר האל וד"ר סידרה סטון  ומושפעת מאד מהגישה היונגיאנית. שיטה זו  מוצאת בכל אחד מאתנו אינספור דמויות, כגון, הילד הבודד, הפגוע, הנזקק, לעומת דמויות  כמו  השתלטן ,השופט, התליין ועוד. כל דמות פנימית שכזו מהווה על פי שיטה זו פן אחד מחיינו. כל דמות שכזו נותנת לנו את הפן הייחודי שלה ופותחת בפנינו זוויות ראיה חדשות. שיטה זו מאפשרת נגישות להיכרות עם כל אחת מהדמיות הפנימיות  ועל ידי כך מעשירה את האדם ומאפשרת לו להתבונן ואף לשוחח עם חלקיו השונים מתוך כבוד ואמפתיה.

2.שיטת הפסיכודרמה: בטיפול בפסיכודרמה מתאפשרת התבוננות במגוון התפקידים האישיים והמקצועיים אשר ממלא אדם בחייו. כאשר אדם מגלם דמות אחרת מעולמו או מעולמם של משתתפים אחרים בקבוצה, הוא למעשה מתנסה בתפקיד חדש ובכך מתקיימת הרחבה של רפרטואר התפקידים שלו. היכולת לראות את המציאות בעיני האחר ואפילו לראות את "עצמי" בעיני האחר, פותחת אפשרויות לשיתוף פעולה על בסיס אמפאטי, תוך פתיחות לנקודת מבט שונה. הפסיכודרמה מאפשרת גם שימוש ב"כפיל" אשר בעזרתו האדם יכול לבחון מחדש חלקים פנימיים שלא בא אתם במגע .

3.שיטת ה-RGFT: שיטה המתייחסת לדמויות שהפנמנו במשך השנים על ידי הסביבה המשמעותית לנו. כל אחת מהדמויות החשובות לנו שפגשנו במהלך חיינו מעצבת אותנו, את עמדותינו, את עולמנו הרגשי ובסופו של דבר – גם את התנהגותנו. חלק מההשפעות הללו, מבלי שזה מחלחל לתודעת האדם, הופכות אותו לעיתים למעין רובוט המבצע מלאכה שלא לו, וזאת על פי ה"תוכנה" שנכתבה על ידי אנשים אחרים שעכשיו הפכו לדמויות הפנימיות שלנו ונהיו חלק מעולמנו .הטיפול מאפשר למטופל לעשות הפרדה בינו לבין הדמויות ש"השתלטו" על חייו ויחד עם זאת לקבלן בהבנה ולאפשר לכל אחד מהדמויות לחיות בשלום עם יתר הדמויות.

4.שיטת הדרמה תרפיה: שיטה זו רואה את עולמנו הפנימי כבמה עליה מתרחשות ונחוות דרמות מסוגים שונים ובעוצמות שונות. שכן במקום בו מתגוררות בצוותא כמה אישיויות או דמויות קיים בהכרח קונפליקט. כאשר אדם מחצין דרמה פנימית והופך אותה גלויה הוא עשוי לגלות בעצמו חלקים להם לא היה מודע ואז יהיה באפשרותו גם למצוא דרכים שונות שיאפשרו לחלקים אלו לגור ביחד.  הדרמה תרפיה נעזרת בכל אחת מהשיטות שהזכרתי קודם ומשלבת כלים יצירתיים נוספים. העיקרון המנחה את הדרמה תרפיה אומר שכדי להתקרב לעצמנו עלינו קודם כל להתרחק.  לשם כך היא נעזרת בעבודה עם דמויות ומסכות הרחוקות מדמותנו כדי שאחר כך נוכל לפגוש את עצמנו.

אתאר בקצרה חלק קטן מתוך טיפול הממחיש כיצד לבישת המסכות מאפשרת התקרבות לחלקים פנימיים שעד אז כמעט ולא הייתה נגישות אליהם.

ניר (שם בדוי), בן 7 וחצי, ילד מאד אינטליגנטי הופנה לטיפול בעקבות טיקים בפה שלעיתים לוו אף בהשמעת קולות.

לאחר כמה פגישות ראשונות שכללו שיחות עם ההורים והיכרות עם ניר, יכולתי להבין כיצד ניר מכיל בתוכו את הקונפליקט המשפחתי. מצד אחד, האם אישה מאד רגשית, ומצד שני האב אדם מאד מעשי ושכלתני ושפת הרגש אינה השפה שלו.   נראה כאילו כשניר פותח את פיו במטרה לבטא רגש הוא נבהל ומייד עוצר אותו וכך נוצר הטיק. אפשר לומר, כי הטיק מבטא את  הקונפליקט בין הדמות הרגשית המופנמת של האם לבין הדמות השכלתנית המופנמת  של האב. כדאי לציין שניר מאד קשור לשני הוריו  ומאד מעריך את אביו. גם ההורים מאד מסורים ואכפתיים ומאד דואגים לניר. יחד עם זאת שני ההורים חשבו שניר בוכה יותר מדי ולא יכלו לקבל את צורת הביטוי ה"ילדותית" הזו, לדבריהם, שלא עלתה בקנה אחד עם דמות הבן הבכור והנבון. הטיפול היה בעיקר טיפול פרטני בניר, אך בערך פעם בחודש נפגשתי עם שני ההורים לשיחת הדרכה, ומדי פעם צרפתי את האב לפגישות שהיו עם ניר. במהלך הטיפול ניר יצר הרבה בובות ומסכות וקרא להם בשמות:  מסכת  קורא המחשבות, מסכת רואה את העתיד והמסכה שרואה דרך הדברים.

החלטה על סיום הטיפול התקבלה לאחר שההורים הרגישו שיפור ניכר. גם בחדר הטיפולי שמתי לב שניר החל לחבר בין המסכות. נראה כאילו  הוא יכול יותר מאשר קודם להכיל רגשות מנוגדים. למשל, הוא  יצר בובה של טוב ורע ביחד. פעם אחרת שם את שלושת המסכות זו ליד זו ויצר מסכה רביעית שמכילה את הכול. הפגישה שאתאר  נערכה לקראת סיום הטיפול. הקראתי סיפור הקשור לפרידה וניר הכין בזריזות בובה עם שיניים והבובה נשכה אותי. נזכרתי באחת הפגישות הקודמות שכשאביו נכנס לחדר ניר נשך אותו עם הבובה. נראה כי כאשר ניר נתקל ברגש עז הוא אינו מצליח לבטא אותו ואולי אפילו נבהל ואז  בוחר בדרך של "עשיית הרגש", כמו נשיכה במקרה הזה או בכי במקרים אחרים.   

אמרתי: "נראה שהבובה כועסת אולי קשה לה להיפרד". …הבובה המשיכה לנשוך עוד רגע ואז ניר בקש ממני להוריד מהארון את שלושת המסכות שהכין, שם אותן על פניו זו על גבי זו והתהלך עם שלושתן בחדר. לאחר זמן מה, הוריד אותן  וביקש להכין מסכה נוספת, אותה צבע במהירות. נראה כאילו הוא כבר יודע בדיוק מה לעשות. כשגמר לצבוע אמר : "זוהי מסכת קורא הרגשות".

אני מאד התרגשתי. הרגשתי כאילו קבלתי מניר מתנת לפרידה, אך גם כאילו שהוא יצר לעצמו מתנה שתוכל ללוות אותו בהמשך. אמרתי לו: "כנראה שצריך להוריד הרבה מסכות עד שמסכת "קורא הרגשות" יכולה לצאת"…. ניר חייך. המשכתי: "וגם נראה כי לוקח הרבה זמן לגלות אותה , אבל כשמגלים, לא רוצים לוותר עליה". ניר  ענה: "היא יכולה להגיד דברים שמסכות אחרות לא אומרות".

אמרתי: "מותר לה אפילו לכעוס כשנפרדים"….ניר שם את המסכה החדשה על פניו ואמר: "אני כועס שאנחנו נפרדים".

 אמרתי: "כנראה שעצב וכעס מאד קרובים".

בתיאור מקרה זה אפשר לראות כיצד המסכות הראשונות שניר יצר עזרו לו להתקרב לעולמו הפנימי ולהתחבר לחלק הרגשי שבו. יחד עם זאת, כאשר הכעס עלה, הוא היה זקוק לבניית מסכה נוספת כדי שיוכל להעניק לה שם ורק אז, כאשר קרא לה "מסכת קורא הרגשות", המסכה יכלה להביע רגש בצורה מילולית.  

לאורך כל הטיפול התנהל דיאלוג בין לבישת המסכות וההתרחקות לבין הורדתן והתקרבות אל הדמות האמיתית. דיאלוג בין הקרוב לרחוק ובין האדם למסכה.

.

.

קישור למאמר מאת אורית מס גולדמן. באתר אוניברסיטת לסלי

.

הפעולה: במתודה הפסיכודרמטית אל מול הפסיכותרפיה הקלסית.
ההבדל המהותי בין הפסיכותרפיה לפסיכודרמה: הפעולה כאקט מחבר ולא אקט של ניתוק והסתרה. 
הצגת תיאורי מקרה מתוך טיפולים פסיכו דרמטיים.
.
לפי הפסיכותרפיה הקלאסית, המושג הפסיכולוגי "מימוש בפעולה" (acting out) הוא מושג הגנתי. הפעולה, לפי גישה זו, מחליפה חשיבה פנימית, ובשל כך מכסה במקום לגלות, היא מהווה תחליף להיזכרות, לחשיבה ולעיבוד. הפעולה הפסיכו-דרמטית, לעומת זאת, היא השפה הלגיטימית והמרכזית שבה נוצרת החשיבה והעיבוד הפנימי של המטופל. דרכה נעשית החייאה של תכנים פנימיים, כשהפרט משתמש בה כדי להתקרב ליכולתו להיזכר ולהעלות אסוציאציות חופשיות. הפעולה, אם כן, לפי הפסיכודרמה, מתקיימת בשירות הגילוי והעיבוד הפנימי ולא כהגנה מפניהם.

.

המאמר המלא כאן

טבע-תרפיה  -  "ד"ר רונן ברגר (2008), פסיכו-אקטואליה, 23-16
ראה באתר: המרכז לטבע-תרפיה www.naturetherapy.org.il

למרות ההתרחבות השימוש בשיטות הלא מילוליות קיימת ספרות מצומצמת המסבירה את הפוטנציאל הייחודי של דרכי עבודה אילו ואת האפשרויות הטיפוליות הרחבות שההישארות בחוויה מאפשרת. תוך הצגת דרך בה הטבע תרפיסט הפך את הבנתו הפסיכולוגית ואת פרשנותו לתהליכים קבוצתיים להתערבות יצירתית בטבע יציג המאמר תהליך עבודה שלם הנשאר בחוויה. המאמר יראה כיצד ניתן להיעזר בתהליכים הקשורים לצידו הימני של המוח – לדמיון, לגוף ולרגש כדי להרחיב את שפות הקליינט, לחברו למשאבי התמודדות ולהעשיר את פרספקטיבת חייו. הוא יאיר את משמעותה הרחבה של דרך עבודה זו ויסביר את הקשר בין הופעת "התנגדויות" לכניסה לאותן "שפות נשכחות". המאמר יתבסס על ההתרחשויות שהתקיימו בארבעה מפגשים עוקבים בתוכנית להכשרת מנחי קבוצות בטבע תרפיה ויכלול תיאוריה ומחשבות רפלקסיביות של המחבר.

בעשרים השנה האחרונות גדל והולך השימוש בכלים לא מילוליים וחווייתיים בטיפול ובהנחיה. תהליך זה מתבטא בין היתר בשימוש הרווח והולך בקלפים טיפוליים וגם בהתבססות שיטות עבודה שהמדיום היצירתי והלא-וורבאלי מהווה את ציר עבודתן העיקרי. הטיפול בהבעה ויצירה מדגים תהליך זה כאשר משתמש בדרמה, בתנועה, במוסיקה ו/או ביצירה ככלי דיאגנוסטי וכמדיום עבודה עצמאי (Jennings 1998;Landy 1996; Rubin 1984 ). שיטת הטבע תרפיה מרחיבה גישה זו כאשר שמה במרכזה את המפגש הבלתי-אמצעי עם הטבע, את החוויה החושית והדמיון (ברגר ומקלאוד 2007). למרות שהספרות של כל אחת מגישות עבודה אילו כוללת התייחסות לפוטנציאל הטיפולי של המדיום דרכה עוברת, את יכולתו לעקוף את מנגנוני ההתנגדות הקוגניטיביים ותפקידו בפיתוח היצירתיות קיימת התייחסות מוגבלת למשמעויות הטיפוליות הרחבות של השימוש במדיומים אילו, ושל המעבר והשילוב בין מדיום אחד למשנהו (Inter- model).

בשנים האחרונות אני מנהל ומנחה מגוון תוכניות הכשרה בטבע תרפיה ומלמד בתוכניות הכשרה ל"פסיכותרפיה ממוקדת גוף". בכל שנה, כחודשים-שלושה לאחר תחילתן עולות "התנגדויות" וביקורת ביחס לשימוש הרב בכלים לא מילוליים ועל המיעוט היחסי בעיבוד וורבאלי. נראה שחלק מהמשתתפים נהנה מדרך עבודה זו בזמן שלאחרים התנהלות זו נראית כלא מקצועית ואפילו כבלתי אחראית. מאמר זה משתף ברציונאל שבבסיס דרך עבודה זו. דרך תיאור מקרה מתוכנית ההכשרה בטבע תרפיה הוא מדגים את יישום הגישה בפועל ואת האופן בה הופכת פרשנות פסיכולוגית להתערבות חוויתית-יצירתית-חוקרת, מהפתיחה והחימום הקבוצתי, דרך גוף העבודה וההתנסות הניסויית ועד לסיום המפגש בטקס הפרידה. בכתיבתי אתייחס בעיקר למונחים שנלמדו בהכשרה בזמן הסדנה בפועל כאלו הקשורים לשלבי התפתחות קבוצה, לגישת החוסן ולהטבע תרפיה. כרקע לחשיבות החוויה ב"טיפול" ומתוך כבוד למורי פרופ' מולי להד שיצר אותה אתייחס למודל הגש"ר המאח"ד (BASICPH) ולא לגישות חווייתיות אחרות כגון הפסיכולוגיה הטרנס-פרסונאלית, הפסיכותרפיה ממוקדת הגוף, הטיפול במשחק, הדרמה תרפיה או הגשטאלט. ניתן היה להסבירה גם מהפרספקטיבות הללו כמו גם מאילו של גישות חווייתיות נוספות.

גישת עבודה חווייתית – על מה ולמה…
בדומה למודל הגש"ר מאח"ד (BASICPH) שלהד יצר כדי לפתח חוסן ויכולת התמודדות טובה יותר עם משברים (להד 2006) כך גם הטבע תרפיה מבקשת להרחיב את שפות וערוצי התקשורת שהאדם מכיל ויכול לתקשר דרכם עם עצמו וסביבתו: הגוף, השכל, הרגש, האמונה, היכולת החברתית, והדמיון (ברגר ולהד, בדפוס). על-פי תפיסתו של להד פיתוח ערוצים אילו יכול לקדם משמעותית את רווחת חייו הכללית והפסיכולוגית של האדם (Well Being & Psychological Health), להרחיב את הפרספקטיבה על חייו ועל האופן בו יכול לעצבם. היא גם יכולה לעזור לו להתמודד עם משברים ואף למנוע פוסט טראומה (PTSD). מפרספקטיבה אקופסיכולוגית ניתן לראות כי קיים קשר הדוק בין צמצום שפות אילו להתרחקות האדם מהטבע ומהחיים השבטיים ולמעבר לצורת החיים המודרנית, שבמרכזה התפיסה הטכנולוגית (Berger 2007). נראה שתהליך זה והמהפכות התעשייתית והמדעית שקידמו אותו לא שינו רק את יחסי האדם לטבע, לדת ולקבוצה אלא אף חיזקו את פיתוח "הערוץ החושב" – הקוגניציה, בעת שנתנו פחות מקום לערוצים החווייתיים המעוגנים בצידו הימני של המוח: הרגש, הדמיון והגוף. התייחסות זו מתבטאת כיום בבתי הספר בהם רוב הלמידה מתבצעת באופן קוגניטיבי ובציר הלינארי. נראה כי דפוסי תרבותנו לא רק שאינם מפתחים "ערוצי חוויה" תומכי חוסן אילו אלא אף מצמצמים אותם (ברגר 2007). באופן זה אנו עשויים לאמר לילד שבוכה שיספיק כי "בנים לא בוכים" (ובכך לצמצם את הערוץ הרגשי), לילד שממציא סיפורים שיפסיק לשקר או "שיפסיק לעופף" (הערוץ הדמיוני) ולצעוק על ילד שזז בכיסא ומתקשה בחשיבה לינראית שיירגע (ו/או לתת לו רטאלין) (הערוץ הגופני). התבוננות זו יכולה להסביר גם את השיעור הגדל והולך של ילדי ה ADHD, אילו ששפות הגוף, הדמיון והרגש מפותחים אצלם ושמתקשים להתמודד עם הבקשה החברתית לתפקד בצורה לינארית ולמקד את מפגשם עם העולם בערוץ הקוגניטיבי. דרך ההתנהלות שלנו בעולם המודרני והאינדבידואליסטי, בה חלק גדל והולך מהתקשורת הבין-אישית מתבצע דרך אינטרנט, פלאפונים והודעות SMS יכולה גם להסביר את הגידול בקשיי התקשורת הבינאישית וביכולת הפרט "להיות בקשר" ולהיתמך על-ידי אנשים אחרים (הערוץ החברתי). תהליך זה, יחד עם התפתחות העצמי המנופץ (Shattered Self & Empty Self), ההתרחקות מהטבע והחיפוש הגדל והולך אחר משמעות והקשר (Berger 2007; Gergen, 1991; McLeod, 1997; West, 2000) יכולים להסביר גם את התפשטותן של תופעות כגון בדידות וניקור ואיתם גם הדיכאון (Berger 2007; Berger, Berger & Kellner 1974; West 2000).

השהות בטבע מפעילה את כל החושים ומזכירה לרוב האנשים חוויות ילדות. לכן, ניתן להיעזר בה כדי לתת לגיטימציה "להוריד נעלים", להיפגש, לחוש, לשחק ולתת יותר מקום לערוצי החוויה. באופן זה הטבע תרפיה מזמינה אותנו להתחבר לילדי, חיבור שמזמן את הרחבת השפות הנשכחות ומחבר אותנו לאינטונאציה ולאוטנטי. העבודה החווייתית מעוגנת הגוף בטבע תרפיה מזמנת גם את החיבור ל"עצמי האקולוגי" (Ecological Self) (Berger 2007; Macy 2005; Seed 2005) שמאפשר לנו להתחבר לידע ולזיכרון הקוסמיים המעגנים בתוכם ידע רחב, עתיק ועשיר מזה שהידע האישי והפרסונאלי מכיל. חיבור טרנס-פרסונאלי וטבע-תרפיי זה מוסיף לערוצי ההתמודדות של הגש"ר מאח"ד מימד נוסף ומאפשר לאדם לקבל תחושות רצף, השתייכות ומשמעות דרך החיבור לגדול ממנו ולנצחי (Berger 2007).
סקירה זו מדגישה את חשיבות החוויה ב"טיפול" ואת הפוטנציאל שיש לטבע תרפיה לפתחה. היא מציגה פרספקטיבה המתייחסת ל"טיפול" ככזה הבא לפתח את משאבי ההתמודדות האישיים של הפרט, את הרחבת שפותיו ויכולתו לתת לחייו משמעות. היא מאמינה בכוחות האדם להחלים ולרפא את עצמו וביכולת הטבע להצטרף ולהעצים את התהליך. השקפה זו, המרחיבה את התפיסה כי מטרת "הטיפול" לפתור קושי מסוים, גורסת כי תפקידו המרכזי של המטפל הוא לאפשר ולזמן מרחב בטוח לחקירה-חוויה-משחק תוך שהוא נשאר כמיכל ועד. על-פי גישה זו תפקידו במתן משמעות יתבסס על החוויה ותהליך המחקר הגוף-רוח-נפש ויבוא (אם בכלל) במרחק שאפשר לה "לשקוע" תוך כדי הזמנת המטופל לצקת את משמעותו שלו. ראוי לסייג אמירה זו ולאמר כי דרך עבודה זו חייבת להיות מותאמת למאפייני, יכולות והשלב ההתפתחותי בו נמצא הלקוח/קבוצה. יתכן כי בשלבי התפתחות ראשוניים ועד שדרך עבודה זו וההיזכרות בשפות הנשכחות תתרחש תידרש הכוונה והחזקה רבים מצד המטפל, כאלו שעשויים לכלול גם מתן פשר מארגן, כזו הנותן תחושת ביטחון ומרחיב את הפרספקטיבה.

רקע לסיפור המעשה
תיאור המקרה המרכזי יתייחס למפגש השביעי בתוכנית הדו-שנתית להכשרת מנחי קבוצות בטבע תרפיה שהתקיימה בת.ל.מ תשס"ח. שנתה הראשונה של התוכנית מתמקדת בלימודי תיאוריה ומודלים מתחום הנחיית הקבוצות ומתחום הטבע תרפיה ושנתה השנייה בהדרכה על עבודה מעשית. במפגש החמישי מול דפנה טסה, שמלמדת את הנחיית הקבוצות העלו חלק מהמשתתפים טענות כי "חסר עיבוד" לחלקים הסדנאים – של הטבע תרפיה. חלק מהמשתתפים אמרו כי הם חשים מבולבלים (אולי אף מוצפים) מהחוויות שנחוו בסדנאות הטבע תרפיה, כי אינם מבינים בדיוק את דרך עבודת המנחה ואת האופן בו יוכלו ליישם אותה בשדה. במהלך הסאשן הראשון, במפגש השישי (שהתקיים בחדר ונמשך כשעתיים) קיבלה התנגדות זו משנה תוקף מולי. מהשיחה נראה היה כי לחלק מהמשתתפים דרכי העבודה החוויתיות, הגוף-רוח-נפש בהן עבדנו חדשות ועצם הכניסה למדיום לא מוכר זה מעלה חששות. חלק מהמשתתפים, שהתנסו בעבודה טיפולית ו/או קבוצתית מילוליית הרגישו שחסר עיבוד מילולי ושהעדרו משאיר אותם מבולבלים או בחוויה כי "העניין לא נסגר". השיחה האירה את הנקודה כי בנוסף להתנגדויות הקשורות בתהליכים פסיכודינאמיים ובשלבי ההתפתחות הקבוצה, בהשלכות שנעשות בתוכה ובהתנגדויות הקשורות לתהליכי המעבר בשלבי הבידול – נפרדות (רוטאן וסטון 2004, רוזנווסר 1997, MacKenzie 1979, MacKenzie & Livesly 1983) יתכן כי היא קשורה גם למפגש במודולת העבודה החדשה ובעצם השימוש בשפה החדשה. נראה היה כי החרדה, הבלגאן והכאוס שעשויים לאפיין שלבי מעבר בתהליך ואת זה של שלב הבידול בפרט התבטאו גם בקהוטיות הסיפור הספונטאני שהמנחה הזמין את הקבוצה להמציא ולספר במעגל (story making). יחד עם זאת נראה היה כי שהסיפור מחזיק ומתחזק את עצמו, מתנגן ונע בצורה מאוזנת בין הקטבים השונים: יצירה וחורבן, תקווה ודיכאון, סדר וכאוס. בהמשך השיחה, יחד עם ההקבלה שנראתה בין קהוטיות הסיפור שהומצא לכעסים ולתוקפנות שהועלו בשיחה הוורבאלית ואמירת המנחה " trust the process" חודדה שאלת הנבדלות בין המשתתפים כמו גם הבדלים בין גישות העבודה של שני המנחים שנכחו במפגש: דפנה שמיצגת את גישת העבודה הוורבאלית והפסיכודינאמית-קלאסית, ואנוכי שמעבר לטבע תרפיה מיצג גם גישת עבודה נרטיבית וחויתית, מעוגנת גוף ודמיון. מכיוון שעבדנו בחדר קטן שלא איפשר לי לתעל את המתח והתוקפנות לעשייה גופנית-דרמטית ולתת לה מקום דרך משחקי תפקיד והתנסויות גופניות מזמני קונפליקט ופתרונו התחלתי לחוש מתוסכל. תסכול זה נבע גם מקשיי להכיל תוקפנות וגם מתחושתי המקצועית שאיני ממלא את תפקידי נאמנה – להראות למשתתפים כיצד ניתן לתמוך בתהליך הבידול ולפרוק מתחים באמצעים משחקיים וחוויתיים ולא דווקא כדרך שיחה מילולית. בחוץ ירד גשם והיה ברור כי ברמת חוסר הביטחון שנכח לא יהיה מתאים להציע לקבוצה לצאת ולעבוד בגשם. הפסקתי את הדיאלוג ושיתפתי את הקבוצה בהרגשתי. שיקפתי את החרדות ותחושות חוסר האמון וניסיתי לנרמל אותם על-ידי מיקום הקבוצה והתהליך ביחס לשנתיים של התוכנית, שכאמור הוא מאד ראשוני. בניסיון לעבוד דרך האונה הימנית של המוח נתתי דימוי סיפורי (מטפורה) על אוניה שכבר עזבה את המזח ומתחילה להתרחק ממנו. השוהים עליה יכולים לראות אותו בהתרחקותו אבל החזרה אליו נעשת כבר מורכבת ואולי אפילו בלתי אפשרית. מצד שני עדין לא ברור בדיוק לאן היא מפליגה, מה מזג האוויר מזמן ואילו תחנות ביניים יהיו בדרך…
נראה היה ששימוש זה במטפורה נרמל את מרבית חוויות החרדה והרגיע את הרוחות. כעבור שתיקה, שנראה שהמשתתפים משתמשים בה כדי לעקל את הסיפור ביקשתי שנמשיך בנושא שתוכנן להיום, לימוד טכניקת "הסיפור שצריך לשמוע עכשיו" (Lahad 2005). רעות ביקשה לאמר עוד משהו שכן אם לא תצא מתוסכלת. ביקשתי ממנה לעצור ולהכיל את הרגשתה, לתת לה מקום בגוף ולהתבונן בתנועת התחושה בהמשך היום. כדי לתמוך במעבר לעבודה עם הסיפור הזמנתי כל משתתף לקחת עשרים דקות עם משתתף נוסף, ולהשתמש בזמן הזה לשוח על שצריכים, לאוורר ולהתאוורר ("באדיס"). לאחר ההפסקה, כשמשתתפת אחת התנדבה להמחשת הטכניקה התגלה סיפור (שהומצא באופן ספונטאני בטכניקה המסוימת) על אובדן שחוותה, על המשמעות שנתן לה ועל האופן בו צמחה ממנו. לאחר שמשתתפים נוספים הדהדו סיפורים מקבילים סימנו את המפגש בטקס בו עמדנו יחד במעגל במרכז החדר בתחושת אחווה, כבוד והזדהות. נראה היה כי העבודה עם היחיד המספר את סיפורו והדהודם של סיפורים נוספים אפשרה לקבוצה לנוע דרך האינדיבידואציה ולחוות לרגע את מרחב האינטימיות. באומרי זאת אני מתייחס לתפיסתה של הדרמה-תרפיסטית מיכל דורון, הטוענת כי בכל מפגש הקבוצה מתנסה ועוברת את כל שלבי ההתפתחות הקיימים. באופן זה כל שלב יחווה בהתאמה למיקום הקבוצה על הרצף המלא שלה, ועם זאת במלאות יחסית לכאן ועכשיו. העבודה עם הסיפור והטקס שנוצר בסופו המחיש לקבוצה כיצד זו יכולה לנוע בין שלבי התפתחותה גם בעבודה המעוגנת על בתהליכים יצירתיים ובצידו הימני של המוח. למרות ששאלת ה"מהו עיבוד" לא נפתרה במלואה, כמו גם המתח בין גישת עבודתה של דפנה לשלי נראה היה כי הקבוצה הפנימה משהו ו"נרגעה", ולו ברמת החוויה והמבע הגופני.

עוד יש מפרש לבן באופק…
שבוע אחרי, המפגש השביעי. לאחר סאשן בוקר בן ארבע שעות בכיתה עם דפנה אנחנו נפגשים בשעה 13:00 בחוף הים. יום בהיר ונעים, כמה אנשים יושבים בבית הקפה שעל החוף ילדים משחקים לידם. לאחר שהקבוצה מתקבצת אנו נעים דרומה למרחב ריק מאנשים עם נוף הטרוגני ופראי יותר: סלעים, טבלת גידוד (משטחי סלע על קו המים), מפרצים מצד הים, מדרון כורכר ונוף בתי מלון מצידו השני.
לאחר שאני מזמין את הקבוצה להצטרף לטקס הפתיחה הקבוע במעגל: לאחוז אחד בידי השני (החזקת איקידו, "מחזיק – מוחזק") תוך כדי השענות הדדית והקשבה פנימה והחוצה אני ממשיך כשמבקשם להעביר תנועה במעגל, מזמין כל משתתף למצוא את התנועה האוטנטית הנדרשת-מדוברת לו עכשיו, לעשותה וללמדה את הקבוצה. הקבוצה מתמהמהת, כאשר אחד מסיים לוקח זמן עד שהאחר לוקח הובלה וממשיך (אין זרימה). החברים מביאים תנועות מובנות הלקוחות מיוגה, טאי-צי וכ"ו ונמנעת מלהביא תנועות אוטנטיות. נראה כי ההחלטה על התנועה הנבחרת נעשת "מידע או ספרייה קודמת" תוך התעלמות מהתחושות הקיימות בכאן ועכשיו, אילו שנוצרות ומושפעת גם מהמפגש בחול, בנוף וברוח ומהמפגש הבינאישי-קבוצתי. אני עוצר את התרגיל ומשתף את הקבוצה בתחושותיי. אומר כי יתכן כי סוג תנועה זו קשור גם בכך שבחימומי המפגשים הקודמים עשינו הרבה תרגילים מאומנויות לחימה, ובכך נוצר איזה הרגל או דימוי "שזו הדרך" וגם אולי היא גם סוג של תבנית שממשיכה את תהליכי של הלמידה הקוגניטיבית והמובנים שהתקיימו בסאשן הקודם בחדר. תוך כדי התבוננות בשני ילדים ואביהם שמשחקים על החול לא רחוק מאיתנו אני מסביר בקצרה על החשיבות שאני רואה בלהתחבר לילדי ולאוטנטי, ובגילויים שאילו עשויים להביא. מתוך הקשבה לבקשת חלק מהמשתתפים כי אשתפם ברציונאל בחירות התערבויותיי אני משתף אותם גם בשיקולי להספקת הפעילות ובהצעת הפעילות החדשה: להעביר פרצופים מאחד לשני במעגל תוך כדי חיקוי, שיתוף והעצמה. אני אומר שאני רוצה לזמן ילדיות ולאפשר לקבוצה להביא גם חלקים "לא סמטריים", מכוערים ולא מקובלים, כאלו שנראים פחות בסיטואציות היום יום. בנוסף, מסביר על החשיבות שבחיבור לשפות הנשכחות – הדמיון, הגוף והרגש. המשחק מתפתח כשקול מתווסף לפרצוף וכשאלו הופכים למשחקי תפקידים דרמטיים קצרים המועברים במעגל. בין היות המשתתפים שחקנים, להיותם עדים (קהל) הם מאפשרים לעצמם, בתוך גבולות המעגל וכללי המשחק לבטא סיטואציות שטרם נראו בקבוצה: מחזר – מחוזר, בוגד – נבגד, ילד-אמא, גברי-נשי, יפה-מכוער, חזק-חלש… כאשר נראה שהמשתתפים נכנסו לרוח המשחקית וחשפו גם צדדים מביכים אני מזמין את כולם לשבת ולהתחיל עבודה סיפורית: הקבוצה ממציאה סיפור כאשר עד שלושה משתתפים מציגים את פרשנותם לו בתוך המעגל במשחק ויצירה בחול. תוך כדי הסתפרותם של סיפורים מגוונים, עם ובלי רצף לוגי, הנכנסים לתוך המעגל מאפשרים לעצמם להתנסות ולבטא אינטראקציות נוספות כגון תחרותיות, עלבון, תוקפנות ובדידות. לאחר כעשרים דקות ולאחר שאחת המשתתפות שהתה במעגל זמן רב יחסית יוצאת יש שקט. המעגל נשאר ריק. נדמה לי שהעדות לסיפורים, לדרכי הביטוי השונות, לקונפליקטים ולפתרונם בין החברים ובתוך המעגל הביאו את הקבוצה למקום חדש, דרך הבידול לנפרדות ולאינדיבידואציה. נדמה כי דרך העצירה וההתבוננות במעגל בעקבות שנותרו במעגל החול הקבוצה מבקשת לעקל את המתרחש תוך כדי ששואלת שאלות של מיקום ולאן ואיך ממשיכים?, מה יקרה אם מישהו יכנס עכשיו למעגל הריק? מה זה אומר להיות כל כך נראה בצהרי היום ועוד במרכז המעגל? דן, שעד אז מיעט להשמיע את קולו ולא נכנס מעולם למרכז הקבוצה נכנס למעגל. הוא מתחיל לשחק בחול, שקט ואיטי, מבטא "גבריות" אחרת מזו האנרגטית, המוקצנת ואולי גם התוקפנית שנראתה בו קודם. כמו גבר – ילד – נער, על רקע קולות הסיפור שמומצא על-ידי המשתתפים הוא שוהה במרכז המעגל ומצייר-משחק בחול. לאחר מספר דקות, בהן אני מזמינו להוסיף גם קול או טקסט המוביל לאמירת הטקסט "בלבול שמלווה באמונה בצדקת הדרך" אני מבקש אותו לעצור ולהתבונן בצורה שנוצרה בחול ולהזמין מישהו/היא מהקבוצה להצטרף אליו. ירדן, שהצטרפה לדן מניחה עליו יד מלווה בזמן שהוא פוסע בעיניים עצומות בשביל שיצר בחול תוך שאומר כמנטרה את הטקסט "בלבול שמלווה באמונה בצדקת הדרך". תוך כדי הליכה הטקסט משתנה: לבלוב, בלבול, לבלוב… הקבוצה שקטה – מתבוננת ומקשיבה. אני עוצר את דן במרכז המעגל, שהוא גם מרכז שבילו. לאחר שעוצר אני מבקש ממנו לעצום עיניו, להקשיב לרחש הגלים ולתנועת הרוח. כמו אדמה שמחסה זרע, אני מכסה את רגליו בחול ומבקש ממנו לשהות כך רגע ולספר לנו מה מלבלב או מה המשאלה? כעבור רגע הוא אומר "למצוא אהבה מעבר לפינה". אני מזמין את דן לפתוח עיניים ולהתבונן. באופק – סירה עם מפרש לבן ופתוח מפליגה בתוך ים כחול ורגוע… אני מוקיר את מופלאות האחדות, בין הסיפור האישי לסיטואציה שזימן הטבע וחושב על מופלאות "הקשר המשולש: מטופל-מטפל-טבע" (ברגר 2005, ברגר ומקלאוד 2006(. אני נעמד מאחורי דן, מחבק אותו ושר: "עוד יש מפרש לבן באופק מול ענן שחור כבד, כל שנבקש לו יהי"… מעין מצטרפת לשירה ואיתה הקבוצה… רגע של אינטימיות, אולי קדושה…

דן יוצא מהמעגל ומתיישב. אני מבקש מכל מי שרוצה 'למצוא אהבה מעבר לפינה' להרים את ידו. רגע של מבוכה. אני מהדהד אותה "כן זה מביך, אבל מי שמוכן להיראות במבוכתו מוזמן להיכנס למעגל". שישה אנשים מרימים ידם: שלושה גברים ושלוש נשים, הרווקים והרווקות של הקבוצה. יפה היה לראות איך בשלב הקבוצה הנוכחי, בו אנשים עסוקים בשאלות מיקומם בקבוצה, האם הם אהודים ומתקבלים על ידה, זו גם התמה הקבוצתית שעולה דרך המשחק בחול.

אני מזמין אותם לחפור בור, בור שאחר כך כונה בשם "בור המשאלות". כולם חופרים – ויוצרים במרץ. כל אחד את הבור – יצירה שלו וביחד אחת משותפת. הן שונות זו מזה אבל החול מחבר בניהם. תוך כדי חפירה אני שואל "מה אני צריך לעשות – לבנות – לשנות כדי להביא את האהבה שמעבר לפינה?" למרות שנראה שהחפירה יכולה להמשך עוד שעות אני עוצר. פונה לכל אחד בנפרד: מה מצאת? ניב, בעודו מצביע על סלע גדול שגילה בתוך הבור אומר שחשף את הפחד… "עכשיו אני מנסה להוציא אותו". תוך כדי מאבק ניב אומר שהוא מגלה שהפחד האמתי שלו הוא להתחתן עם 'הלא נכונה'. "אני לא יודע מה יותר מפחיד להישאר לבד או להיתקע עם הלא נכונה"… לאחר סבב שכזה אני שואל שאלה נוספת: "מה את/ה מוכן לעשות כדי שהאהבה שמעבר לפינה תגיע?". תוך כדי מאבק בסלע ניב אומר "להתמודד עם הפחד, לחשוף ולהוציא אותו". במאמץ הוא שולף את הסלע וזורק אותו לאחור. ניב והקבוצה נושמים לרווחה. כעבור רגע הוא מגלה כי סלע נוסף, גדול יותר שנטוע בתוך הבור. הוא מבקש מהחברים עזרה להוציא אותו, עופר (שלפני חצי שעה שיחק במעגל הסיפורים את תפקיד אחיו הצעיר, הלך מכות והתקוטט עימו) נחלץ לעזרתו. הסלע גדול מידי, עכשיו ניתן רק לחשוף ולהתבונן בו…
סבב השיתוף נמשך, מיקה מספרת שהיא מוכנה לשים בו את הפגיעות שלה, מניחה בתוך הבור אבן עגולה שמסמלת אותה ברכותה. חיה זורקת לבור את הכאב והאכזבה מאהבות קודמות, מרחיבה את שימושי הבור ממרחב להטמנת "זרעי משאלות" לקבר בו ניתן לקבור חוויות וזיכרונות כואבים. ברקע רחש הגלים, באים והולכים, מסמנים את מחזוריות החיים, בין גאות ושפל, לידה ומוות, ייאוש לתקווה. משתתפים מהמעגל החיצוני, נשים מבוגרות יותר החיות בזוגיות מבקשות להשתתף, לזרוע או לקבור משלהן. נוצרת חוות אחדות, כל אחד והסיפור שלו וכולם עם הרצון והצורך הבסיסי באהבה. הטקס מסתיים כשאני מזמין כל משתתף ומשתתפת להיפרד מהמקום, להתרחק מהקבוצה ולמצוא מרחב אישי בחוף, לשהות בו ולכתוב מכתב. את המכתב ניתן לכתוב על נייר או, לחלופין לכתוב, לצייר או לפסל משהו על החול, חשוף אל חברי הקבוצה ואלי גם לבורא. תחושת השותפות שנוצרה דרך המשחק המשותף בחול והשיתוף בסיפורי האהבה, יחד עם המגע באינטימיות הקבוצתית מתגלה האפשרות לאינטימיות אישית של האדם מול עצמו – מול הים.

הקבוצה מתפזרת ומתוך האינטימיות הקבוצתית מתפתחת ספרציה, לקראת פרידה. רעות שוכבת על טבלת הגידוד טובל ידיה במים, אילה הולכת רחוק ומתיישבת כקילומטר מהקבוצה, מירב נשארת ליד המרחב – המיצג הקבוצתי וכותבת במחברת המסע שלה. כעבור כחצי שעה כולם חוזרים, מתקבצים למעגל חדש על החוף, אחרון. השעה שלוש וחצי, השמש עושה את דרכה לים וכך גם הקבוצה, מתקדמת לקראת סיום המפגש והפרידה. יושבים בשקט. אנשים מודים על החוויה אבל בוחרים לא לשתף בה. החשיפה מתחלפת בהתכנסות, השיתוף ברטרוספקטיבה אישית. ככה זה בזמן ההתקפלות דקות לפני פרידה… (רוזנווסר 1997). אני אומר משהו על העבודה באינטר-מודל, על האופן בו המעבר ממדיום אחד לשני יכול לקדם את התהליך ולהרחיב את הפרספקטיבה על נושא המחקר והסיפור. כך המעבר מתנועה למשחק, לסיפור וליצירה בחול וכך גם המעבר מדרך עבודה המתמקדת בקבוצה כשלם, לתתי קבוצות ולפרטים, בחזרה אל השלם – עכשיו. בכל מקרה הקבוצה, כמו גם הטבע והשמש השוקעת מהווים נקודת ייחוס.

צילה שואלת איך נוצרו החיבורים האלו, איך הגענו ממצב בו אנשים מתביישים להעביר תנועה במעגל לסיפור משותף על חיפוש האהבה שמעבר לפינה? אני מסביר שזה חלק מכוחה של הקבוצה המשחקת יחד באופן כללי ומדרך העבודה המשחקית הזאת בחול, זו הנוגעת בתת מודע ובארכיטיפים ובאמת האונברסאלית שמשותפת לכל, זו המרחיבה את מודל המשחק בארגז החול היונגיאני (מנוחין 1993) לכזה המתקיים "בארגז" החול הטבעי והפתוח שבחוף הים, זה שאני מכנה "ארגז החול הקוסמי" (Berger 2007). השעה ארבע, אנחנו נפרדים. בים על רקע השמש השוקעת כמה מפרשים לבנים ועל החול עקבותינו ממתינים לגאות…

אינטימיות, אני והעץ…
בוקר, המפגש השמיני של הקבוצה ביום מלא בטבע. מטרתו לפתוח צוהר לעבודה ממוקדת גוף בטבע תרפיה, נושא שנעסוק בו עוד רבות. אנו נפגשים בפארק שליד בית השחמט ברמת אביב בו אנו לומדים בשגרה. במפגש השיתוף שפתח את המפגש עולות שאלות על יכולת ההקשבה המתקיימת בקבוצה ועל הצרכים והמאפיינים השונים של חבריה, נראה כי הקבוצה מוכנה להיכנס מיד לשאלות הקשורות לשלב הבידול והאינדבידואציה, מתכוננת לחשיפה ולקשר אינטימי יותר. את החימום הקבוצתי ביססתי על שיחה זו בנושא ההקשבה תוך מיקודה להקשבה לגוף ולטבע. לאחר חימום גופני יסודי, בו אדם פוגש את גופו, מהעור לחלקים הפנימיים ביקשתי להקשיב לקול בודד (של כלי הרכב, ציוץ ציפור או של תנועת הרוח בעץ) שמתחלף בהקשבה לקול בודד אחר. בהמשך לתת להקשבה להתרחב, כך שאוכל להקשיב למספר קולות בו זמנית ולתת לאנסמבל שלם להתנגן בגוף. בשיחת השיתוף שהתקיימה לאחר פעילות בזוגות בת כשעה, בה משתתף אחד הולך – חוקר – משחק במרחב הטבעי בעיניים עצומות בלווי משתתף אחר, פקוח עיניים אלה סיפרה: "כשלוויתי את עופרה לא הבנתי מה כל העניין, אבל ברגע ששמתי את כיסוי העיניים הבנתי. זה היה מדהים, כל הפחדים המוכרים שלי נכחו תוך דקה: הפחד מלהיתמך, מלעצום עיניים, מלהיות מובלת. החלטתי שאני ממשיכה, אחרי רגע קרה דבר מופלא. בעיניים עצומות יכולתי לראות את העצים. למרות שחשבתי שאפחד לא פחדתי, הלכתי הישר לתוך היער. היה שם עץ אחד, גדול ומואר שקרא לי. הנחתי עליו את ידי והרגשתי שהוא קבול בקבל ברזל שמישהו הידק אליו בכוח. בעיניים עצומות נתתי לידי להוביל אותי מבלי לחשוב, מבקשות להתיר את המחנק. כששחררתי אותו פרץ מגרוני בכי עז, חיבקתי אותו ואז את שותפתי המלווה. פתאום הכל התקשר לי, האסטמה והשנים של המחנק… עכשיו, בפעם הראשונה מזה שנים אני יכולה לראות את הילדה שבי חופשייה, עושה מה שבה לה…". במפגש העיבוד שהתקיים בהמשך בחדר שבא לקשר בין הפעילות ללימוד מודל הגש"ר מאח"ד ופוטנציאל הטבע תרפיה בפיתוחו ובפיתוח חוסן אלה שיתפה: "כילדה נהגתי לראות אורות כמו זה של העץ שראיתי היום, אבל עם השנים, יחד עם תגובות מבוגרים השתקתי קול זה עד שנדמה היה שיכולתי נעלמה. זה די מפחיד, או לפחות מוזר לראות את היכולת הזאת ואת הקשר הקיים בין הדברים". עבורי, כמתבונן שיתוף זה הצביע לא רק על מוכנותה של אלה לחשוף סיפור אישי ויכולת לא שגרתית, רוחנית משהו, אלא אף את בשלות הקבוצה ואת יכולתה לתת מקום לסיפורים שונים אילו. האם שוב, אנו נוגעים באותה אינטימיות? מה משמעות כניסת העץ והאלמנטים הרוחניים לקבוצה הלומדת טבע תרפיה? האם כה מהר ניתן להרחיב שפות בכלל ובאילו הקשורים לשפות הטבע בפרט?

בניסיון ליצור תחושת אוניברסאליות הזמנתי את המשתתפים לקרוא על מודל ה Council of all Beings  שיצרה האוקופיסולוגית והבודהיסטית גואנה מיסי כשביקשה להרחיב את העצמי האקולוגי של האנשים איתם עבדה ולהקל על חוויות אבדן שחוו דרך המפגש בנוף, בחי ובצומח. מדוע היה חשוב לי ליצור את ההקשר הרחב הזה? ומה משמעותו דווקא עכשיו?

בסופו של יום, לקראת שקיעה
מאמר זה ביקש לקשור מושגים הקשורים לשלבי התפתחות הקבוצה עם מודל הגש"ר מאח"ד ומושגים ומודלים מהטבע תרפיה. תוך כדי תיאור מפורט של שלושה מפגשים רצופים הוא מציג את המעשה הטיפולי הלכה למעשה ומשתף את הקורא בטקסט הפנימי של מנחה המבקש להישאר ולעבוד בחוויה. המאמר מציע גישת הנחייה יצירתית ועשייתית (doing) המבקשת להפוך את הידע והפרשנות הפסיכולוגסטית להתערבות אקטיבית וחוויתית, כזו שתקדם את התהליך הפסיכולוגי והנרטיבי ובו זמנית תפתח ותרחיב את ערוצי התקשורת, הגש"ר מאח"ד והעצמי האקולוגי. מעבר לניסיוני לתת מקום ולהדגיש את כוחה הטיפולי של החוויה וההשארות בה ביקשתי להדגיש את חשיבות הבנתם של התהליכים הקבוצתיים והמעברים משלב התפתחות אחד לשני. ניסיתי להדגים את האופן בו התהליך נמשך גם אם "אם לא מדברים עליו", מעבדים או ממשיגים אותו. המאמר הציע פרספקטיבה הקושרת את עומק החשיפה של הסיפור האינטימי ואת מוכנות הפרטים והקבוצה להרחיב את דרכי עבודתה למדיומים ולשפות נוספות בתחושת הביטחון של המשתתפים ומכאן באופן ישיר גם בשלבי ההתפתחות של הקבוצה. כך שהעבודה בכלים החוויתיים והרגרסיבים אינה פותרת מהצורך להכיר ולהבין את התיאוריה הקבוצתית אלא, יתרה מזאת מחיבה. הרחבת ההתבוננות בתהליך הקבוצתי לפרספקטיבה המכילה גם את התפתחות ערוצי התקשורת יכולים להסביר תהליכי התנגדות שונים וכאלו המתקיימים בקבוצות חוויה בפרט לא דווקא על הבסיס הפסיכודינאמי המקובל, אלא גם בהקשר השפות הנשכחות שכן הכניסה אליהן עשויה להיות מפחידה וקשה לא פחות מעצם קבלת סמכות המנחה, ההתחברות לאחר ו/או וההשתייכות לקבוצה.

למרות שתחום ההנחיה היצירתית והחוויתי בעולם הולך ומתפתח עדין נראה כי הספרות בתחום בכלל, וזו המדגישה ומסבירה את חשיבות ומקום החוויה מועטת ביותר. אני מקווה כי מאמר זה, הכתוב ברוח נרטיבית פשוטה יזמין אנשים נוספים להצטרף ולהרחיב את הספרות בנושא.

רשימות קריאה:
ברגר, ר. (2007). טבע תרפיה מפתחת חוסן – כיצד ניתן להיעזר בטבע, ביצירה ובכוחות הקבוצה כדי להתמודד בהצלחה ולגדול מתוך משברים. מתוך: ברגר, ר (עורך), מקום בטוח. הוצאת המרכז לטבע תרפיה ומשאבים.
ברגר, ר. (2005). לגעת בטבע. דורות. גליון 80: 36-41
ברגר,ר ומקלאוד, ג. (2007). טבע תרפיה – מסגרת תיאורטית ויישומית. מידעוס, גליון 46, ע"מ:
להד, מ. (2006). מציאות פנטסטית. ישראל. הוצאת נורד
מנוחין, ר.ג. (1993). משחק בחול על פי תורת יונג. הוצאת אח
רוזנוסר,נ. (1997). הנחיית קבוצות – מקראה. ישראל. הוצאת ציפורי
רטואן,ר ווולטר סטון. (2004). פסיכותרפיה קבוצתית – גישה פסיכודנינמית. ישראל. הוצאת אח.
Berger. R. (2007). Nature Therapy – Developing a framework for practice. PhD.
Thesis, University of Abertay, Dunde, Scotland.
Berger, L. Berger B & Kellner H. (1974). The homeless mind. Australia. Pelican Book.
Gergen, K. J. (1991). The shattered self: dilemmas of identity in modern life. New
York: Basic.
Jennings, S. (1998). Introduction to drama therapy. London: Jessica Kingsley.
Lahad, M. (2005). Transcending into Fantastic Reality – Story-making with
Adolescents in Crisis. In C. Schaefer, j, McCormick & Ohnogi, A. (eds).
International handbook of play therapy: advances in assessment, theory, research
and practice, New York: Jason Aronson in assessment, theory, research and
practice, New York: Jason Aronson
Landy, R. J. (1996). Essays in drama therapy. London: Jessica Kingsley Publishers.
MacKenzie, K. R. (1979). Group Norms: Importance and Measurments". International journal of group psychotherapy. Vol. 29:471-480
MacKenzie, K. R. & Livesley, W.J. (1983). A developmental model for brief group therapy. In Dies and Mackenzie (eds), Advances in group psychotherapy, Monograph 1. American group psychotherapy monograph series. New York, international university press.
Macy, J. (2005a). The Ecological Self. Retrieved August 2, 2005 from http/www.joannamacy.net.
McLeod, J. (1997). Narrative and psychotherapy. London: Sage.
Rubin, A, J. (1984). The art of art therapy. New York. Brunner.
Seed, J. (2005). The ecological self. Retrieved August 1, 2005 from http://www.ecopsycology.org.journal/ezine/gatherings
West, W. (2000). Psychotherapy & spirituality: crossing the line between therapy and religion. London: Sage

מאת: עדי רם
תאור מקרה של טיפול באמצעות הבעה ויצירה בנער מתבגר

במסגרת לימודי פסיכותרפיה יונגיאנית, מכללת עמק יזרעאל. הטיפול באוריינטציה יונגיאנית.
המאמר מתאר את התהליך הטיפולי ומנתח תוצרי נפש בהמשגה יונגיאנית.
הכרת תודה- ברצוני להביע את הערכתי המרובה ואת תודתי לד"ר גדי מעוז על הדרכתו המקצועית והמסורה שליוותה אותי, העשירה והפרתה לאורך טיפול המקרה המוצג לעיל.

רקע קצר
ד' בן-15, טופל במהלך השנה במסגרת בית ספרו,לומד בכיתה קטנה לליקויי למידה.
בעל אינטליגנציה גבוהה, מתקשה בתחום השפה ובארגון החומר.קיים פער ניכר בין יכולת הבנתו הגבוהה ועולם הידע העשיר שרכש, לבין יכולת הביטוי שלו בעל-פה ובכתב. יצירתי מאוד, בעל עולם פנימי עשיר בדימויים ובסמלים. טיפלתי בו כשלמד בכיתה ט'.

ד' הבכור במשפחתו, יש לו אחות הצעירה ממנו בשנתיים, וארבעה אחים בהפרשים קטנים, הצעיר ביותר כבן שנה. האב היה נשוי בעבר 5 פעמים, ולד' שתי אחיות למחצה נוספות שחיות מחוץ לבית. לאם אלו נישואיה הראשונים. המשפחה עלתה ארצה לפני 5 שנים,ומתמודדת עם קשיים רבים. ד' אינו מוצא את מקומו בבית וגם בביה"ס מרגיש עצמו בודד. לא נמסרו פרטים נוספים על עברו ההתפתחותי בילדות ועל משפחתו.

לראשונה ראיתיו כשערכתי תצפית בכיתתו, ובטרם הכרנו. התרשמתי שהוא שקט ומופנם מאוד, נוטה להיות סביל. בתוכו נרטיב המחפש דרכי ביטוי, אוזן קשבת ובמה. פגישותינו לא התקיימו ברצף, מפני שהרבה להיעדר מביה"ס.בפגישות עצמן ד' היה שקט ומיעט בדיבור. על פי רוב לא יזם שיחה, והשיב לשאלותיי בקצרה. יחד עם זאת היו פעמים שחשתי ברצונו לדיאלוג, ובקושי הרב לקיימו בפועל. פעמים רבות חוויתי אותו ללא מצב רוח, וללא כוחות. הכניסה לתהליך היצירה היתה כרוכה באי חשק ומאמץ רב. כשהיה בתוך התהליך עצמו , הוא היה שקוע מאוד בעבודה, ונתן ביטוי לעולמו הפנימי העשיר. מעבודתו עולה נרטיב של מאבק כוחות, קונפליקטים רגשיים המלווים בכעסים והתלבטויות לגבי התמודדותו עמם. הבנת שפתו הסימבולית סייעה לי בהכרת הדינאמיקה הפנימית, ובבחירת דרכי התערבות מתאימות.

ד' אהב לשהות במרחב היצירה, ואהב את האינטראקציה שהתקיימה בינינו בעת צפייתי בעבודתו כעד והד לה , ובעת ששוחחנו עליה. היתה לכך השפעה חיובית מקרבת ביחסינו.
עבורי ,חוויה שד ' מזמין אותי להיכנס אל עולמו ומסכים לפתוח בפניי פתח צר אליו. אך מנגד חוסר הרצף (בממוצע נפגשנו אחת לשבועיים) בשל היעדרויותיו הרבות מביה"ס, השפיע אף הוא על איכות הקשר הטיפולי, שחוויתי אותו קטוע, טעון ורווי מתח.שוב ושוב מצאתי עצמי שואלת לפני פגישה: יבוא או לא יבוא? ד' עצמו הרבה לומר: "אני לא זוכר, אני שכחן".

בהדרגה נחשפה תמונה של פגיעה פוסט טראומטית עם הגנות דיסוציאטיביות, וחתירה לכיוון של התחזקות והשגת שליטה. עם התקדמות הטיפול חל שינוי באיכות האינטראקציה של ד' עמי, הוא נפתח לדיאלוג וחיפש קשר בינאישי.בחדר, חשוב היה לי ליצור עבורו סביבה מוגנת, מכילה ותומכת, שבה יתאפשר לו לתת ביטוי לעולמו הפנימי, לחפש דרכי התמודדות, ולהיפגש עם כוחות. כמטפלת ראיתי את תפקידי העיקרי כמכילה ומלווה: רואה, מבינה, ומחברת בין חלקיו השונים והמפוצלים.כמו שמתארת נצר (2004) בספרה את תפקידו של המטפל בליווי המטופל בעת היותו שרוי במצב של טבילה במים הטרנספורמטיביים, מגיב אל חומריו המודעים והלא-מודעים של המטופל המושלכים מנפשו,ומאפשר במרחב המעברי (ויניקוט, 1999) את ההתרחשות המרקוריאנית הטרנספורמטיבית של התהליך. בעת שהייתנו במרחב היצירה ניתנה לד' אפשרות לביטוי חופשי, להעלות תכנים לא מודעים ולבוא במגע ובדיאלוג עמם. בדרך זו לחזק כוחות אגו, ולהשתחרר מאחיזתם החונקת של קומפלקסים. יכולתי ללוות אותו במצביו השונים, לספק לו חוויה מתקנת שאפשרה להביא עצמו על כל חלקיו. השתדלתי ליצור עבורו חיבורים, רצף אסוציאטיבי בין חלקיו השונים. לתמוך ולעורר תהליכים תירפויטים של ראינטגראציה, שחרור והעצמה. להיפגש במרחב היצירה עם מהותו המתווכת של דיוניסוס האל היווני, כפי שמתוארת במאמריו של מעוז. מיתוס, המגלם במאפייניו הפסיכולוגיים והסימבוליים את העולם הפנימי של טראומה ודיסוציאציה, ומכיל אף מנגנון ראינטגרטיבי מרפא.

מעוז במאמריו מציין כי התפתחותו ומהלך חייו של הילד-האל דיוניסוס מסמלים את מנגנוני הפיצול הדיסוציאטיביים הנכנסים לפעולת הגנת העצמי בעת טראומה ופוסט-טראומה ואת הפונקציה המאפשרת ראינטגראציה של החלקים המפוצלים. מודל ה- Archetypal self-care system של קאלשד ,Kalsched) 2000, 2003; אצל מעוז) מתאר שני מנגנונים הפועלים בתוך המערכת: הראשון – מעין היפנוזה עצמית ועיטוף של חלק 'עצמי' פרה-טראומטי, והשני- פעילות הרסנית מבתרת הכוללת תוקפנות בשירות הדיסוציאציה. קאלשד מדגיש כי רק חיבור אהבה עם אדם נוסף עשוי לאפשר תהליך ראינטגרטיבי של אינדיבידואציה. במצבי דיסוציאציה בהם העצמי מתנגד ליחסי אהבה אלו, מתמודד האדם בתהליך עם סבל וייסורים רבים. מעוז קושר אפשרות מורכבת זו לרעיון הבסיסי של מסע הגיבור וגאולת האנימה. לדבריו, מטרת הגיבור במסעו להפוך את ה'אנימה', אנרגיה שנכלאה ופוצלה בתוך תסביכים לא מודעים, מיריבה בעייתית ומעוררת קשיים לפונקציה של יחסים אינטגרטיביים בין מודע ללא מודע. לדברי מעוז,במיתוסים ואגדות רבות מתוארת הירידה לשאול לצורך יצירת גשר בין חלקים מפוצלים בין המודע ללא-מודע, בין האני ל'עצמי'.ירידה על מנת להגיע למקום הקיטוע, לנקודת הפיצול בניסיון לאיחויו עם העלייה. לדבריו, הנפש צריכה לעבור דרך עקלקלה ולהגיע למקום התחלתי זה, שכן רק לאחריה ניתן יהיה להגיע לראינטגרציה של חלקי העצמי שהתפצלו. מעוז מדגיש כי יחסי העברה טיפוליים מאפשרים את המפגש עם התגלמויותיו של הארכיטיפ במסגרת מוגנת ויחסית נטולת סכנות, אך עם זאת אין די בעיבודם של יחסי העברה מתאימים. הטכניקה הטיפולית ומיומנויות המטפל חיוניים גם הם על מנת שהמרחב ההעברתי יתפתח כמצע הולם שבתוכו תתרחש האינטגרציה החיונית. בחלק הבא אתאר את התהליך הטיפולי שעבר ד', בו כאמור נחשפה הפרעה דיסוציאטיבית על רקע חוויה או חוויות טראומטיות מן העבר.

תהליך הטיפול
במבט לאחור ניתן להבחין בשלוש תקופות של הטיפול.התקופה הראשונה- עבודות יצירה בציורים, תקופת היכרות. בתקופה זו באו לידי ביטוי חלקים של כוחות, אך גם סימני שאלה ותהיות.התקיים מפגש עם הנרטיב הפנימי ושפת הסמלים של ד', שבאמצעותו הוא חשף והציג את בעייתו וסבלו. התקופה השנייה- עבודות יצירה בפלסטלינה,אופיינה בחיפוש הדרך, ניסיונות להתמודדות ומציאת פתרון, אך גם ספק: האם יימצא פתרון? האם יצליח ? למדנו וחקרנו את טיב הבעיה וחיפשנו דרכי התמודדות ופתרון. התקופה השלישית- שיחות וסיפורים מטאפוריים המעבדים ומסכמים את תכני החומרים שעלו בתקופות הטיפול הקודמות.לאורך כל הדרך המשיך להתקיים הוויכוח בין שני המפקדים (נספח 3):לפעול/לחכות? כאשר האחד מאיץ לפעולה ומנגד השני סבור שיש צורך להמתין עד יעבור זעם.וכן המשיכה להדהד השאלה: השליט החדש שנעלם, האם הוא מכשיר עצמו ליום הגדול או נבלע בבטן האדמה? (נספח 8; 9).

יחד היינו כשני המפקדים,שדנים ביניהם ובוחנים ,מסכמים את המצב. ד' ביקש להיות במקום מוגן ושקט, ואני ביקשתי פתח וקשר עם העולם החיצון (נספח 18).

בפגישתנו הראשונה סיפר ד' מעט על משפחתו מרובת הילדים.האב באותה תקופה לא היה בבית, על רקע פרידה זמנית של ההורים.ד' כעס על האם, אותה הוא חווה כאחראית/אשמה במצב.עזיבת האב את הבית יצרה אי שקט מוגבר במשפחה, חוויה של חוסר שליטה ו/או הגנה, הקצינה את הבעיות.כביכול מצופה היה ממנו, כבן הבכור, למלא את מקום האב. ד' חש כי התיק כבד עליו, וכי הוא עצמו נזקק ומחפש מרחב משלו, שיאפשר לו להתפתח ולגדול. לשאלתי: עם מי יש לו קשר קרוב במשפחה? ד' משיב שאין לו קשר קרוב עם אף אחד, ושהתקשורת שלו עם שני ההורים היא: "קצר ולעניין". במשחק תפקידים בו הציג עצמו כצייר פיקאסו (נספח 1), משפטיו "קצר ולעניין", בדומה לתקשורת שלו עם הוריו. פיקאסו רוצה לצייר ציור חדש, אני מזהה בכך ביטוי של ד' לרצונו בשינוי ותיקון, ביטוי לציפייה שלו מהטיפול.

הציור הראשון (נספח 2) סיפר על התחלת הטיפול שלנו.על מקום בו חוקרים סכנות שונות ואיומים.השמים המעוננים סיפרו על מצב רוחו והרגשתו של ד'. שלושת העצים שביער מזכירים את ד' ושני הוריו. האחד בשלכת או חצי נבול, אולי הוא ייצוג של האם. השני הגבוה בצמרתו החיוורת, דומה לשמש שבשמים. שניהם,מעט חיוורים וחלשים. דימויים אלו יחד מחברים אותי אל אביו של ד', הנעדר בחייו כעת. העץ השלישי נמוך יותר, מייצג בעיני את ד' עצמו.עליו מכסים את כולו וגולשים כלפי מטה. מעוררים תחושת עצבות ואווירת מסתורין /הסתרה. המבנה הענק ודלת הכניסה הצרה שלו, מספרים על התבצרותו בתגובה לאיום חיצוני הנחווה כמסוכן ומחריב. חדריו האטומים ואי היכולת לעבור מקומה לקומה ומחדר לחדר, מחברים לתחושה של ניתוק בין חלקים. מזכירים את משפחתו הגדולה של ד', ואת הבדידות וחוסר האונים שהוא מרגיש בתוכה. בעת סכנה ודחק אין מי שיעזור מבית. בהיבט אינטרוספקטיבי החדרים גם מספרים על ביתו וחדריו הפנימיים של ד',על הפיצול בעולמו הפנימי.לפי פישמן ( 2002) 'בית' הוא סמל לשכבות הנפש. חיצוניותו מסמלת את האישיות שהאדם מחצין (הפרסונה). הגג והתקרה מקושרים ללא מודע ולאינסטינקטים.החדרים המחברים מסמלים לעיתים את חדרי הלב,חדרי הנפש, ואת תת-המודע. בציור של ד' בכל קומה במבנה אנו פוגשים 'שני אנשים'. ככל שאנו עולים לקומה עליונה יותר,ההתמודדות עם המצב הופכת יותר יעילה. בקומה התחתונה- פוגשים 'שני אנשים', כאשר אחד לכוד בחדר אטום ,חשוף לסכנת הכחדה של גביש מסוכן,והשני מעבר לקיר לא יכול להיכנס ולעזור. קיים ביניהם נתק מוחלט. בקומה האמצעית –'שני אנשים' עומדים יחד, מתבוננים ולומדים את המצב. בקומה העליונה- יושבים 'שני אנשים' שהם שני המפקדים, ומתווכחים ביניהם על דרכי התגובה שיש לנקוט. הוויכוח בין שני המפקדים בקומה העליונה יכול לייצג וויכוח המתנהל בין שני חלקים של ד':בין החלק הפעיל לבין החלק הסביל; בין החלק הנשי לבין החלק הגברי. יכול גם לייצג את שני הוריו שמתווכחים מה צריך לעשות, ולכל אחד עמדה וגישה אחרת. ויכול גם לייצג אותנו,מטפלת ומטופל. כאשר אני מייצגת את החלק הפעיל שיוזם, שואל, זוכר ומחבר. וד' מייצג את החלק הסביל שמחכה, ומתבונן. 'השניים' כסימבול מייצג,בין היתר,חוליה מקשרת בין הבלתי משתנה למשתנה; דואליות ומודעות לאחר (פישמן, 2002).

נצר( 2004) מתארת יחסי מטפל-מטופל בראייה אלכימית כשניים היושבים יחד סביב שולחן עגול,ויחד מחפשים את הדרך ואת גביע המשמעות. לדבריה, יונג ראה יחסים אלו כקומבינציה אלכימית של שני חומרים בתוך המיכל הטיפולי, המשפיעים זה על זה ומשנים זה את זה. במבט לאחור ניתן להבחין שהציור הראשון הציג את הבעיה עמה ד' מתמודד,ופרס את מפת הדרכים,לצאת יחד אל מסע חקירה משותף.שלוש קומותיו של המבנה מקבילות לשלוש תקופות הטיפול.

הקונפליקט המרכזי עמו ד' התמודד בטיפול נחשף בוויכוח בין שני המפקדים (נספח 2; 3 ) : התגוננות/התמודדות. כאשר 'התגוננות' ניזונה מקומפלקסים והגנות דיסוציאטיביות, מושכת לפתרון של התבצרות והתנתקות.לעומתה 'התמודדות' ניזונה מכוחות אגו ומושכת לכיוון פתרון של פיתוח תודעה, נקיטת פעולה והתחברות. כך המדענים, מצד אחד חוקרים את האיום ומנסים לפתח אמצעי הגנה, אך מצד שני לא עושים דבר לגבי המצלמות הנמסות ע"י הגביש המסוכן (נספח 2; 3 ). השליט החדש, העומד לרשת את מקומו של השליט הישן, מסתתר ומתגונן מפניו בחדר המוגן שנמצא תחת האדמה. אך יחד עם זאת מנסה להתמודד, יודע שגם הוא עצמו יכול להשפיע על התוצאות. אם השליט החדש שמח, יש לו כוחות והשליט הישן לא יכול לעשות שום דבר נגדו. אבל אם הוא נחלש, אז השליט יכול לחדור לגוף שלו ולהשתלט עליו. לעשות שיהיה להם מוח אחד.בסופו של דבר השליט הישן לא הצליח להשתלט על השליט החדש. השליט החדש הצליח לשמור על עצמו, ועל ייחודיותו (נספח6; 7 ). הסיפור על השליט הישן והשליט החדש מחבר אותי אל ד' ואביו.ייתכן שד' חווה את אביו כשתלטן, ואת עצמו כנזקק לגייס כוחות על מנת לפתח נפרדות וייחודיות.תחת השפעתו החזקה של ארכיטיפ האב הגדול בהיבט השלילי, חש ד' איום וסכנה קיומית. איום המעורר את הקונפליקט הנדון. השליט הישן מייצג את צדו האפל של האב הגדול השואף לכוח לשם כוח. הוא מזכיר את דמותו של דארת' ווזר מהסרט מלחמת הכוכבים : האימפריה מכה שנית ( לוקאס,1980 ) , עוטה מסיכה ושמלה שחורה, סמל הרוע.

באמצעות תהליכים תירפויטיים שד' חווה במרחב היצירה, ובאמצעות תהליכי העברה והעברה נגדית, ניתן ביטוי לשני צדי הקונפליקט. כאשר השאיפה הייתה לחזק את צד ה'התמודדות'. מרחב היצירה אפשר העלאת דימויים וסמלים מן הלא מודע, מגע ודיאלוג עמם. בתהליך מתמשך רגיעה וחיזוק כוחות אגו. לפי תפיסת הסמל של יונג (1982;1993), המגמה של הסמל,היא אחוד הניגודים – של המודע והבלתי מודע, הארכיטיפי והאישי, המציאות הפנימית והחיצונית, העבר והעתיד. סמל עשוי להיווצר מתוך תנועת האנרגיה הנפשית בין חלקי האישיות השונים.האנרגיה נסוגה אל הלא-מודע, ומעוררת שם את היווצרותו של סמל חדש, שיכול להמשיך לעבוד בחשכת הלא-מודע, וליצור סמלים נוספים, ללא ידיעת האדם. כך פועלים תוצרי הלא-מודע להשבת האיזון של משק האנרגיה הפנימי בנפש. פרי במאמרה מדגישה כי הסמל העולה מן הלא-מודע הוא כוח חי, אשר מחלחל לנפש כולה וגורם לתנועה בתוכה. כוח פעולתו נובע בעיקר מיכולתו ליצור עמדה חדשה מתוך עמדות המודע והלא-מודע המנוגדות זו לזו, ניגוד אשר גרם לתחושת התקיעות ולמתח. תוכן חדש, שמשפיע על גישתו של האדם לעצמו ולחייו, ותוך כך הוא מסיים את הפיצול הפנים-נפשי שגרם לשיתוק ולקיפאון ודוחף את האנרגיה של הניגודים לערוץ משותף, חדש, אל מטרות חדשות. וון פרנץ (Von Franz, 1990) מתארת מלאכתם כ"מעשה האריגה המיסטי החבוי של הפנטזיה", וממליצה לא להביט בהם, רק לתת להם להיות בסביבה ולא להפריע לעבודתם הסודית. נצר, במאמרה על הסמל, מציינת כי הסמל מחבר ומתווך בין הנפש והעולם, מופיע מנפשו הלא-מודעת של היחיד במגמה לתקן את ההטיות שבתודעה. ברגע של משבר בטיפול לסמל יש כוח מרפא .לפי קורן ,במאמרה,סמלים מנביטים ומוציאים לאור (לתודעה),דימויים עתיקים מתוך הלא מודע הקולקטיבי. הסמל מחזק את המטופל בשעה רגשית קשה,מעביר לו מסר שלא יתייאש ומבטא גם אזהרה.בעזרת הסמל העתיק יכול המטופל ,כבר במהלך פגישה קשה, להתארגן ולהתמודד עם חרדות- בצעדים ראשוניים וקטנים .בילו במאמרו גורס כי סמלים אישיים מהווים אמצעי לשינוי וריפוי.בעזרתם ניתן לתת מבע לחוויות ולמצוקות חיים בלתי פתורות,להתמודד עמם בניסיון להשיג שינוי משמעותי.במאמרו (שם) מתאר בילו אפקט טרנספורמטיבי שמייצר מסע מדומיין לגן עדן. מסע המאפשר התמודדות עם חוויות של סבל ומצוקה באמצעות סמלי מפתח.גן עדן הוא מרחב מקודש שגלומות בו משמעויות תרפויטיות רבות.נושא בחובו בשורה כפולה של תקווה לתיקון המעוות, לריפוי ולהתחדשות.מרחב אידיאלי הניצב בניגוד בולט למרחב החולין המתסכל, של חיי יום יום על מצוקותיהם. גן העדן המדומיין מהווה זירה ותפאורה מתאימה למהפכי חיים והתחדשות, מעין "מוות ותחייה סמליים". בהמשך אתאר כיצד באו לידי ביטוי תהליכים תירפויטיים שנידונו לעיל בעבודתי עם ד'.

תהליכים תירפויטיים במרחב היצירה
בתהליך היצירה עלו דימויים מן הלא מודע, ד' שחרר את רגשותיו הטעונים והוציאם לאור. הדימויים, בדומה לתהליכים אלכימיים, עברו תהליכי עידון והתמרה. מזכירים את שבעת שלבי עיבוד החומר בתהליך האלכימי, את הסירקולציו המעגלי שבו עובר החומר התמרה ( נצר,2004). באופן זה נעשה הקומפלקס פחות טעון ויותר רגוע, ד' התחזק ועשה את מסע הגיבור שלו. הוא חיפש דרך כיצד להתמודד, להילחם ולהתגבר. בעבודה עם הפלסטלינה, בשונה מהעבודה עם הציורים, לד' היתה יותר שליטה. ציוריו שהיו בעצם רישומים בעיפרון,השאירו תיעוד לכל האירועים וההתרחשויות.התאימו לתקופת הטיפול הראשונה, שהיתה במהותה תהליך של היכרות. העבודה עם הפלסטלינה, סיפקה לד' חוויה אחרת של מגע בלתי אמצעי עם החומר עצמו, וגם יכולת שליטה עליו. ד' חש עצמו כבורא עולם, מחובר לכוחותיו, יכול ליצור ולהעלים, להחיות ולהמית, ואף להחיות מחדש. יכול לפתח,לשבח ולתקן. התקיים בה תהליך תרפויטי של התחברות והתחזקות, ערור כוחות האגו לפעולה.בעבודות הפלסטלינה ד' נכנס לעומק הדברים, ישנה התרחקות מהציוויליזציה והתקרבות אל הטבע. הנושא אינו קשור בציוויליזציות הנלחמות ביניהם כמו בסיפורי הציורים מהתקופה הראשונה. כעת עובר ד' מאנשים ליצורים, מיצורים לנחשים, ומנחשים אל הטבע ויסודותיו.

שלושת הסיפורים – בעבודת הפלסטלינה (נספח 11 ) סיפר ד' שלושה סיפורים סביב המאבק בין הכוח הרע לבין הכוח הטוב. הכוח הרע חזק ואכזר,רוצה להשתלט ולשלוט, לבלוע. הכוח הטוב, חלש יותר, צריך לפתח הגנה ולהתחזק, מנסה להתמודד ולהילחם.

בניסיונות ההתמודדות מול הכוח הרע ד' מזהה את הנחש ככוח טוב שיכול לעזור. ה'נחש' הוא סמל עתיק ורב-משמעות,המקושר לכל היסודות.סמל לאנרגיה קדומה ולטרנספורמציה. מול סמליות כוחות ארציים עשויים להופיע בו גם כוחות רוחניים: רוחניות גבוהה ותבונה עמוקה. בשל צורת גופו ותנועותיו המזכירות גלים,זכה הנחש בתרבויות שונות לסמל את חוכמת המעמקים.קיים קשר ברור לעיקרון הנקבי,כפי שמופיע בסיפור גן עדן ובמיתולוגיות רבות.הנחש מציין מצב פרימיטיבי ביותר של הקיום,מצב התחלתי של החיים. כוחות רשע דמוניים יכולים לבוא במשמעות חיובית, כאשר הם נלמדים,נשלטים ומוכנעים. המשתמש בהם נעשה אדון להם,ומשתמש בהם למטרה הנעלה של פיתוח המין האנושי. בשל תכונתו להשיל את עורו, הוא הפך לסמל בולט של טרנספורמציה,ותחייה מחודשת.יונג ראה בו סמל לביטוי מיוסר של התפרצויות תת-הכרתיות ( פישמן , 2002). הסיפורים מתארים שלושה מצבי התמודדות שונים:

בסיפור הראשון – האחד הרע הורג את שני הטובים. הסיפור מציג את הבעיה, חושף את הקומפלקס. הרע חזק והטובים חלשים, חסרי יכולת לגבור על הרע, להילחם בו ולנצח.

בסיפור השני - נולד איש חדש, שהוא המיזוג של שני הטובים,כוח טוב שיש לו את היכולת לגבור על הרע,בשונה מהטובים שלא הצליחו. לאיש זה יש גם עוזר, נחש. ניתן לחבר חוויה זו לחיי ד', אשר חש את הוריו חסרי אונים מול הרע, ואת עצמו כתערובת שלהם, חזק יותר. ד' מחפש כאן דרך להילחם, ומגיע להבנה שכדי להתמודד עם הרע אפשר וטוב שיהיו עוזרים. הוא מצא את הנחש שעזר להמית את הרע על ידי חנק. ד' מגלה שכוח הנחש באיכות שונה מכוח הרע. גופו גמיש וזריז לעומת מגושמות גופו של הרע. הוא מגיח בהפתעה, כמעט ולא נראה, חמקמק, מופנם באיכותו.לעומת הרע המתבלט ומאיים בנשקו, שהוא מוחצן באיכותו. הנחש מהווה כוח בהיבטים אחרים, משהו יותר מתוחכם, מופנם באיכותו ובעל תודעה עמוקה.

בסיפור השלישי – נסיגה. הרע מצליח להשתלט ומשעבד את האיש עד כדי היבלעות מוחלטת. בא כאן לידי ביטוי קומפלקס האב, פחדו העמוק של ד' מהיבלעות מוחלטת, ביטול נפרדותו ומחיקת ייחודיותו.בדומה לניסיונות ההשתלטות של השליט הישן על השליט החדש (נספח 6; 7).
אבי הנחשים – ד' יצר בפלסטלינה את אבי הנחשים, שבלע אל קרבו את כל הנחשים הקטנים. התהליך מזכיר את סיפורי הבריאה המיתולוגיים,מוטיב המוות ולידה מחדש. תהליך של התפתחות וחיזוק כוחות האגו.יש כאן משהו שנבלע ונולד מחדש, ציפייה לקראת משהו שעתיד להתרחש.ד' משקיע בעירוב החומר, תהליך המחשה לתהליכי עיכול, אינטגרציה ואיחוי פנימיים, המזכירים תהליכים אלכימיים מקבילים.מעירוב החומרים יוצא חומר משובח יותר, הוא לש מחדש את החומר והנחש נעלם, בתנועות נמרצות הוא יוצר גוף חלול בצורת גליל.

ד' אומר שזהו הר געש ( נספח 12).
הר הגעש – בתחתית ההר ישנה מערה, וממנה נובע מעין. בגלל המים הרבים אי אפשר לגור במערה. הר הגעש נראה חי, ישנה תחושה שמתרחש בו מעין תהליך פנימי וחיצוני, שלוקחים בו חלק ארבעת יסודות הטבע:אש, מים, אוויר ואדמה. ברמה הפנימית: מהלבה/האש והרוח נוצרו פניו של ההר, ומן הלבה נוצר גם המעיין. ברמה החיצונית: מהר מסוכן, הורס ומכלה, הוא הופך להר יוצר ומפרה. מהר הפולט לבה של אש, כעת הוא פולט מעין של מים. המים נובעים ממנו זורמים לבריכה,ואנשים יכולים לבוא אליו ולהתרחץ. ההר נמצא באינטראקציה עם הסביבה. רוח וגשם באה אליו מבחוץ , ומים נובעים החוצה ממנו. תהליכי ההר מבטאים תהליכים טרנספורמטיביים שעובר ד'. הן של חיזוק כוחות ברמה הפנימית, והן של היפתחות ואינטראקציה ברמה חיצונית. המערה, מלאת המים, במקום לתת לאנשים למצוא מקלט בתוכה,להיות בחזרה בתוך רחם מוגן, מעניקה להם חיים. המערה כרחם שפולטת את הרך הנולד ,המים הרבים הנשפכים ממנה מזכירים "ירידת מים" בתהליך לידה. 'מערה' מסמלת התכנסות פנימה,התבוננות פנימית, נסיגה והתכנסות לשם יציאה והתפתחות.סמל חיבור בין האלוהי והאנושי. היא מסמלת את הלב האנושי בהיותה מקושרת לסימבוליות המרכז. מקושרת לסימבוליות הרחם מהיותה במעמקי האדמה, ולכן היא בעלת סמליות של לידה ולידה מחדש, ברבדים נפשיים ורוחניים.בימים קדומים המערות שמשו הן לקבורה והן לטקסי "לידה שנייה" (פישמן,2002). בעבודה זו לראשונה עולה מוטיב חדש של יחסי גומלין. כאשר ד' יצר את סביבת הר הגעש (נספחים 14-17). הוא השתמש במספר צבעים,מגע התקיים בין הצבעים ובין המשטחים השונים, היתה תחושה של התחברות והרמוניה.האנשים שבאים מגלים את המקום וחוקרים אותו, מבטאים חלקים מעולמו הפנימי,כוחות של האגו. אנשים/כוחות המספרים על תהליך של הרחבת תודעה, התחזקות והתפתחות.הר הגעש שומר על המקום, בתחילה הוא יצר אותו לעצמו, מכיוון שרצה שיהיה לו יפה, ורק לאחר מכן כשהאנשים ראו שהמקום טוב, הם התיישבו בו. כעת הר הגעש הוא השליט, וד' מזהה בו את עצמו. ה'הר' הוא סמל להתעלות פנימית של הרוח. בשל גובהו הוא מסמל חיבור בין העליונים לתחתונים, בין האדמה לשמים.סמל למקום בו ניתן לתקשר עם האלים,מקום בו יורדת השכינה או ההארה הרוחנית אל האדם.בסין הוא מהווה סמל לגדולה ולנדיבות לב, בשל מימדיו העצומים. תכונות המיוחסות לקיסר.צורתו מזכירה את צורת העץ הקוסמי, ההפוך, ולכן הוא מזוהה עם סמליות ה'אחד', ממנו נובעים הריבוי והפירוד של שאר המספרים (פישמן, 2002). כ'הר געש' ד' מחובר לכוחותיו, ובוחן את יחסי הגומלין שלו עם הסביבה. מרגיש מסוגלות להתמודד עמה, להציב תנאים ולהגיע להסכמות. אך יחד עם זאת המקום מוקף מדבר שממה, וחיות טרף מסוכנות. המדבר מספק קנה מידה ליחסיות שבין מימדי התודעה של ד' לעומת הלא מודע הענק המקיף אותו. נדודי האנשים במדבר עד הגיעם אל הארץ הטובה "ארץ זבת חלב ודבש",מזכירים את הסיפור המקראי של עמנו וסיפורים מיתולוגיים נוספים,כמו סיפורי הנדידה הגדולה של המיתולוגיה האינדיאנית (מגד, 2001).כמו גם את סיפור חייו האישי של ד' עם עלייתו ארצה. סיפור של חיפוש מקום, הגעה למקום, הפרחת השממה ובניית חיים חדשים.

תהליכים טרנספורמטיביים בטיפול
בשלב המעבר מתקופת הטיפול הראשונה לשנייה – תכנים עלו למודעות, אך רצו להישאר בתהליך כשלעצמו מבלי להיות מדוברים, ומבלי להתפרש. מישהו סותם לבובה את הפה, הבובה רוצה לומר משהו שהתודעה מונעת אותו מלהיאמר (נספח 10 ). באחת הפגישות אמרתי לד' שהוא יכול לבחור ולהחליט מה הוא רוצה לעשות בפגישה. הוא אמר שהראש שלו עכשיו ריק, המחשבות לא נשארות, עוברות כאילו לילד אחר. דרך הבובה נתן ד' ביטוי /החייאה לילד האחר.שהוא בשונה מד' ילד רע, מקלל וקופצני. מורגש שד' חוסם ובולם את הכעס והתוקפנות העצורים בו. הוא סתם לבובה את הפה בסלוטייפ כדי שלא תקלל. באמצעות הסיפור על "הילד האחר" נתן ד' ביטוי לילד פנימי שהוא מנותק ממנו.על הבובה הושלכו תכנים תוקפניים ושליליים, ובדרך זו נוצר מגע ודיאלוג עם חלק זה.

בתקופת הטיפול השנייה – המשכנו לקיים תקשורת באמצעות סמלים.בשלב זה ניתן ביטוי חזק לכמיהתו של ד' לחזור אל הרחם, להרגיש בו הכלה, הזנה והגנה .הוא נזקק לאם שתשמש לו כ- self compensatory ( Neumann, 1990 ), תעזור לו להטמיע ולשרוד חוויות שליליות,כאב ותסכול. לשהייה בתנאים מיטביים שיאפשרו תהליך של התפתחות ובשילה, קיום הפונקציה של אוטומורפיזם – של הגשמת הפוטנציאל והייחודיות, ושל המנגנון הקומפנסטורי- היוצר איזון בין הפנים לחוץ, המודע והלא-מודע ( Neumann, 1990 ). קיימת היתה סכנה של הימלטות אל חיק האם הגדולה מאימת האב המאיים והאכזר. היבלעות אל קרבה,וחזרה רגרסיבית למצב אורובורי. ד' היה לכוד בין קומפלקס אב שלילי שאיים בהשתלטות והכחדה, לבין קומפלקס אם שלילית שאיים בהתנתקות וכניסה למצבים דיסוציאטיביים. בחדר הטיפול רציתי לשמש לו חלופה, מתווכת בין הקצוות,מלווה את הגיבור ותומכת. לספק הגנה והזנה,בית גידול להתחזקות ולרכישת כלים, מרחב להתבוננות ולדיאלוג. בתהליכי סובלימציה ניתוב אגרסיות וגיוסם לטובת כוחות האגו. ביצירות שונות ניתן לזהות את השפעת יחסינו הטיפוליים על תהליכי הטרנספורמציה של ד'. סימנים להשפעת חווית התקשורת והדיאלוג שהתקיים בינינו. למשל בעבודה על הר הגעש וסביבתו, יוצר ד' את הר הגעש,כאשר הוא מחובר לסביבה, מושפע ממנה ומשפיע עליה ( נספח 14;15). בהמשך תהליך היצירה נרקמים יחסי גומלין בין המקום לבין האנשים שבאו אליו (נספח 17). במקביל ,ד' חווה תהליכים אלו איתי ב'טמנוס' שלנו. הוא חש שיש לו מקום מוגן ובטוח. במקום זה הוא עצמו, כמו הר הגעש, יכול לברוא עולם וליצור בו חיים,להתחבר לכוחותיו ולמצוא את הדרך הנכונה לו.

לא תמיד יכול היה ד' לצמוח ולגדול, פעמים רבות הוא נמשך אל הגנותיו הדיסוציאטיביות. בחווית האינטגרציה היה משהו מאיים עבורו, ובמצב הדיסוציאציטיבי הוא מצא משהו מרגיע. כך קרה לשליט הצעיר שנשאר תחת האדמה בחדר המוגן, גם לאחר שהשליט הקודם התאדה והגיע זמנו לתפוס את השלטון ( נספח 8; 9). וכך גם היה כאשר מכל המקומות הוא בחר להיות ב"שום מקום" ( נספח 18). כאן ד' הזמין אותי להיות איתו ב"שום מקום" הזה. לחוות איתו יחד את החוויה, להיות בו איתי בדיאלוג. מתוך הדיאלוג התברר כי עבורו זוהי חוויה מפצה,סביבה רחמית וקשר אורובורי בתוך ועם האם הגדולה, ללא גבולות והבחנה. מקום שרק העיניים שלנו בו, רואות ומדברות זו עם זו בלי קול. מזכירות התקשרות ראשונית של אם-תינוק, בעולם שהוא רק שלהם ורק הם בו, בקשר הדוק של אהבה, שלא מרגישים בו לבד ואין בו כל איום (( Neumann, 1990; הארדינג, 1999). לעומת זאת עבורי הייתה זו חוויה של חוסר אונים ופחד להימצא במקום שהכניסה אליו היא חד פעמית והשהות בו היא לנצח נצחים.שיתפתי את ד' בהרגשתי בתוך ה"שום מקום". רציתי להעניק לו תחושת כוח ואמון כלפיו,ואמרתי לו שאני חושבת שהעיניים שלו הן המובילות, כי הן קצת יותר יודעות על המקום ומכירות. באותם רגעים חוויתי קרבה רבה בינינו. ד' רצה שארגיש יותר נינוחה ואמר: אולי יש סיכוי שיום אחד העיניים יצאו מהמקום. אמרתי לו שאולי הרצון וה'ביחד' שלהם מעודד אותם ומחזק, עוזר להם להתגבר. כעבור מספר רגעים של שתיקה והרהור הוא הוסיף ואמר: יש להם ילדים, נולדו להם הרבה פרפרים צבעוניים. אסוציאטיבית חשבתי על שלל צבעי הקשת, ועל סימן הקשת כברית, לאיחוד והרמוניה. רמז לברית הטיפולית שבינינו. הפרפרים הם פרי הקשר שלנו, התוצר האלכימי של ה'יחד' שלנו. ה'קשת' היא סמל למפגש שבין שמים וארץ,לברית שבין עליונים ותחתונים.

סמל מקובל לצבעי התודעה השונים זה מזה ,אך גם לאחדותם. ה'קשת' מסמלת את הגשר בין העולם וגן-העדן. היא מייצגת רעיון של אחדות השונים,מהיותה מורכבת מכל צבעי הספקטרום,המאוחדים לישות אחת הרמונית.קיימת בה סמליות של שלום וקבלה מוחלטים (פישמן, 2002). ה'פרפר' ,בין היתר, מסמל את הנשמה,את האלמוות ואת הטרנספורמציה. גלגולי שינוי צורתו מזחל, דרך מצב של התכנסות פנימה ובידוד מהעולם החיצוני כגולם ,עטוף בתכריכים, עד למצב של יצור שמיימי מכונף- מסמלים תחייה וגאולה.בתרבויות שונות מייצג ה'פרפר' את המשיכה הבלתי-מודעת אל האור. בפסיכואנליזה סימבול ה'פרפר' מסמל לידה מחדש.בסימבוליקה הסינית הוא מסמל אלמוות,חופש שמקורו בשפע,עליצות ושמחה (פישמן,שם). בסיפורו של ד', לבסוף הצליחו הפרפרים לבנות להורים שער יציאה, אבל הם עצמם לא יכלו לעולם לצאת מהמקום, רק ההורים (העיניים) יכלו. אולי יש כאן פשרה של ד', מצד אחד ה'עיניים' יצאו מהמקום וחזרו לעולם ממנו הם באו,עולם המודעות. אך מצד שני הפרפרים נשארו בו לנצח נצחים.
בתקופת הטיפול השלישית – באחת מפגישותינו האחרונות, ד' היה בהלך רוח של "לא יודע". על השולחן היו מונחות כל עבודותיו, וד' אמר שהוא לא מתחבר, כאילו זה לא שייך לו. שאלתי אותו איפה הצייר שצייר את הציורים האלו? הוא ענה שעכשיו הוא רדום. אמרתי לו שאני מרגישה שעכשיו נמצא בחדר ד' של הסיפור על "שום מקום" (נספח 18), במן מקום כזה דומה, שהכל בו לבן ורק רואים בו. יחד הבנו שהמקום מוגן, ומשמש לו מקלט. הפעם המקלט אינו חשוך כמו מקלט שנמצא מתחת לאדמה (נספח 6; 7). המקום הזה הוא לבן ומואר, זהו מקום שרואים בו את הדברים אבל לא ממש רוצים לדעת אותם. על כל שאלה ששאלתי השיב ד':"אני לא יודע". בשלב זה בטיפול היו תכנים 'נראים' רבים שרצו לעלות למודעות, אך ד' העדיף לא לדעת אותם, לא לזכור.להשאירם במצב רדום ולהימצא בעצמו במקום הלבן המוגן הזה. ב'מקום הלבן' בשונה מה"שום מקום" ,אליו הזמין אותי ד' להיכנס, הוא העדיף להיות לבד. רצה שאני אחכה לו בחוץ, כאשר הוא נמצא בפנים עטוף ומוכל, מוגן בתוך הרחם. כשאני,מצד אחד מספקת לו בית גידול להתחזקות וצמיחה, ומצד שני מצפה לפגוש אותו כשיבשיל ויגיע רגע היציאה/הלידה.

אפילוג : הסיפור על "האיש המשועמם"
הסיפור על "האיש המשועמם" סגר מעגל וסיכם את התהליך הטיפולי (נספח 19).

בהתחלה האיש חי בטירה מוקפת חומות,אח"כ הוא יצא מהחומות לשוט עם סירה בנהר למסע של חקירה וחיפוש. בנדודיו מגיע האיש אל היער, ממלכת הלא-מודע. שם הוא גר בבקתה קטנה, ששומר עליה ענק כפול,לידו גרה אישה. סוף הסיפור משתדל להיות אופטימי: ד' מבטיח כי אחרי המלחמה האיש יתחתן עם האישה….

הטירה מסמלת סוג של מעין 'בית מוגדל' , במובן של אגו מוגדל, מנופח. אגו שבאופן זה מפצה עצמו על תחושת חולשה. מזכירה את המבנה הענק ( נספח2 ) בציור הראשון. החומות משמשות הגנה על הטירה, מייצגות את ההגנות הדיסוציאטיביות. בשל חולשת האגו, על מנת לחוש בטוח בעולם , שנתפס מסוכן ביותר, יש צורך להקיף את הטירה בחומות. היציאה מהחומות מתחברת לתהליך שחרור והורדת ההגנות הדיסוציאטיביות. מעבר למרחב אחר, ממצב של התבצרות למצב של זרימה. מזכיר תהליכים אלכימיים של המסה והתמרה (נצר, 2004). ה'נהר' מסמל את הכוח היוצר של המים, מופיע בטקסי חניכה ובמעבר בין מצב מודעות לאחר (פישמן,2002). המעבר הוא אל היער, אל ממלכת הלא-מודע של הטבע,ואל האישה. ה'יער' מקושר עם הסימבוליזם הנקבי, ועם "האם הגדולה".סמל למקום חופשי ומשוחרר ממגבלות החוקים והמחויבויות (פישמן,שם). בממלכת היער האיש מוותר על הגנות שנדרשו לו בעברו השני של הנהר, מן הטירה הענקית הוא עבר לגור בבקתה הקטנה, ואת הגנת החומות מחליף כעת הענק הכפול. ה'ענק' מסמל את הכוחות הברוטליים של הטבע, את הכוח והעוצמה הקדמוניים. בסיפורי פולקלור פעמים רבות הוא מיטיב ומגונן על האדם הפשוט מפני השליט הרודן. הענק הנו הגברה של המאסה האנושית ושל החומריות. בהיבט שלילי עשוי הענק להיות מזיק ומסוכן, ניצחון האדם הפשוט על הענק הוא ניצחון הרוח על החומר (פישמן,שם). במקום החומה הבצורה, הקרה והדוממת-אנו פוגשים ביצור חי.היותו כפול, מתחברת סימבולית אל דמות ה'אנדרוגינוס/ההרמפרודיט', דמות מיתית של גבר ואישה בגוף אחד. המסמל את השלמות הבראשיתית, השבת גן העדן , איחוד הכוחות הנקביים-זכריים הראשוניים. יש הרואים בו את הגשמת הסמל של המספר 'שניים' בבן האדם. היוצרת אישיות ממוזגת ומאוחדת על אף הדואליות (פישמן,שם). ייתכן שכאן מצאו 'שני המפקדים'

(נספח 3 ) את הדרך להתחבר ולאחד כוחות. הכוח הגברי משולב יחד עם הכוח הנשי ומקנה הגנה מרבית. ד' בתהליך של ראינטגרציה, ממצב פוסט טראומטי-דיסוציאטיבי של הימצאות בתוך שריון ,רוצה לפרוץ את חומות בדידותו ולזרום בנהר, לנדוד ביער ולהגיע לבקתה. להיות קרוב יותר אל הטבע, ואל האישה. הטירה המבוצרת מפנה מקומה לבקתה הקטנה. החומות המגנות מפנות מקומן לענק הכפול, שהוא חי ומורכב יותר במהותו הכפולה. אך עדיין הוא חש בסכנות האורבות, ברע המאיים לערוף ראשים ולשרוף גופות.האיום נמשך והפגיעה הפוסט טראומטית ממשיכה להציק. ד' עדיין נזקק להגנות מפניה, אך כעת הן פחות נוקשות ואטומות. כעת ההגנות מופיעות בדמות 'הענק הכפול', שמצד אחד הוא גשמי מאוד, ומצד שני הוא נושא את בשורת האיחוד של ההרמפרודיט. האישה בסיפור מייצגת האת האנימה. 'אנימה' על פי יונג (אצל מעוז ) הינה היסוד הנשי המופנם (הפנימי) של הגבר. דימוי ארכיטיפי של האישה בנפשו של הגבר.הגיבור במסעו הרה הסכנות מחלץ עצמו מארכיטיפ האם הגדולה ומהתלות הילדותית בה. תחילה צריך להתמודד עם הצד הבולעני של האם הגדולה,ורק לאחר מכן יוכל הגיבור ללכת לכיוון של אינדיבידואציה,להתחבר אל הנשיות שבתוכו ואל האישה. הסיפור, כמו גם הטיפול, מסתיים בתקווה שבהמשך, כשד' יתחזק והאיום החיצוני יפחת, הוא יוכל להתחתן עם האישה.

ביבליוגרפיה
בילו יורם. המסע לגן עדן: כוחם המרפא של סמלים באספקלריה מסורתית.
אתר החברה היונגיאנית החדשה.www.israjung.co.il
הארדינג אסתר, 1990, האני ולא אני. תרגום- דגנית דיצ'ק. תל-אביב. מודן.
ויניקוט דונלדו, 1999, משחק ומציאות. תרגום-יוסי מילוא.תל-אביב. עם עובד.
יונג קרל גוסטב,1982, על החלומות.תרגום-אילנה תורן וחנה שוהם.ירושלים. דביר.
יונג קרל גוסטב,1993, זכרונות, חלומות, מחשבות.תרגום- מיכה אנקורי. תל-אביב.רמות.
לוקאס ג'ורג', 1980, הסרט: מלחמת הכוכבים, האימפריה מכה שנית.
מגד נחום,2001, המיתולוגיה האינדיאנית של מרכז אמריקה. תל-אביב. מפה-מיפו הוצאה לאור.
מעוז גדי, דיוניסוס וגאולת האנימה,השתקפות בקולנוע של מסע הגיבור הפוסט-טראומטי.
אתר החברה היונגיאנית החדשה.www.israjung.co.il
מעוז גדי, דיוניסוס-טראומה,דיסוציאציה ורה-אינטגרציה
אתר החברה היונגיאנית החדשה.www.israjung.co.il
נצר רות, 2004,מסע אל העצמי.אלכימיית הנפש-סמלים ומיתוסים. בן-שמן. מודן.
נצר רות, סמל היה לפני שהסמל התחיל:על הסמל בפסיכותרפיה ובאמנות.
אתר החברה היונגיאנית החדשה.www.israjung.co.il
פישמן רותי, 2002, מילון סימבולים. הוד השרון.'אסטרולוג'.
פרי ריבה, סמלים בסיפורים ואגדות וכוחם המרפא (הרצאה ביום עיון)
אתר החברה היונגיאנית החדשה.www.israjung.co.il
קורן סלעית, משל הצב והארנב: השחור שמביא את האור ( הרצאה ביום עיון)
אתר החברה היונגיאנית החדשה.www.israjung.co.il
Kalsched, D. ,1996,. The inner world of trauma. Archetypal defenses of the personal spirit. U.S.A. Routledge.
Kalsched, D., 2003, Daimonic elements in early trauma. Journal of Analytical
Neumann, E., 1990 , The child. Boston: Shambhala.
Von Franz,m.l.,1990,Individuation in Fairy Tales,Shmbala.

 מתוך אתר YNET תרבות
מאת: מירב קריסטל

האם שחקנים ואמנים יודעים טוב מאחרים מהו דיכאון? האם יש לזה יתרונות? תלוי את מי שואלים. ומתי. אסי דיין, גילה אלמגור ומיכל בת אדם, שחקנים שמכירים את המחלה מקרוב ומכוכבי העונה החדשה של "בטיפול", ישבו על הספה של ד"ר יורם יובל.

ספרי "על העברה נגדית ועל הדרכה בפסיכותראפיה" יצא לאור בימים אלה. הספר מתבסס על מאמרים שפרסמתי בכתבי עת בין-לאומיים ומלבד סקירת הרקע התיאורטי, הוא מתייחס לאי הבהירות שיוחסה ליישום ההעברה הנגדית ומציע שיטת מינוח בהירה ליישומה הדיפרנציאלי. ניתן להוריד את הספר ללא תשלום כקובץ pdf מאתר "פסיכולוגיה עברית":

על העברה נגדית ועל הדרכה בפסיכותראפיה

כמו כן ניתן למצוא את האתר להורדת הספר ללא תשלום בהדפסת שמי, ד"ר רפאל שפרינגמן ריבק ב"גוגל." 

האנשים המעדיפים לחוש את הספר בידם, שאינם חפצים לקרוא 120 עמודים מהמחשב או להדפיסם בעצמם, מוזמנים לרכוש את הספר ממני, מודפס וכרוך במחיר 25 ₪ (עשרים וחמישה ₪) כולל מע"מ ומשלוח. המעוניינים באפשרות זו מתבקשים להתקשר אתי בטלפון 03-6969777 או בדוא"ל    rafael1930@bezeqint.net  ולציין את הכתובת המלאה למשלוח הספר.

בברכה,
רפי שפרינגמן-ריבק

 על העברה נגדית ועל הדרכה בפסיכותראפיה

הספר משלב דוגמאות מעבודתו של המחבר, והוא מציע כלים להדרכת מטפלים, שיאפשרו להם למיין את מרכיבי ההעברה-הנגדית כדי להקל את ההתמודדות אתה. הוא מבחין בין העברה-נגדית שמקורה במטפל, אותה על המטפל לפתור מבלי לערב בכך את המטופל, לבין העברה-נגדית שמקורה במטופל, המשמשת ככלי טיפולי, ומתייחס גם להעברה-הנגדית המשולבת, שהיא הנפוצה ביותר, ודורשת מלאכה מדוקדקת יותר של הפרדה.
בחלקו האחרון של הספר מתייחס שפרינגמן למעורבותו של המדריך בתהליכי ההעברה-הנגדית של המטופל, ולהבחנה בין הדרכה לבין טיפול.
דד"ר רפאל שפרינגמן-ריבק היה ראש ענף בריאות הנפש בצה"ל, מרצה קליני בכיר באוניברסיטת תל-אביב, בה לימד יותר מעשר שנים קורס בפסיכותרפיה של סכיזופרניה.

לחצו כאן להורדת הספר.

במסגרת דיון סוער וטעון למדיי בפורום פסיכותרפיה באתר דוקטורס הובעה הדעה הקיצונית לפיה מטפלים אינם אלא חבורה צינית, שכל מטרתה למכור אשליות כדי להגדיל את הכנסותיהם הכספיות ועקב כך, להחזיק אנשים בטיפול מה שיותר זמן, דבר המסב להם נזק, משום שהוא מגביר את התלות שלהם, טענה שאנו שומעים לא מעט. המציאות היא שנערכו מחקרים רבים מאוד על יעילות הפסיכותרפיה ע"י מטפלים שהם גם חוקרים ושבמסגרת מחקרים אלו נחשפו, בתהליך של ביקורת עצמית אובייקטיבית, גם נזקים שטיפול נפשי עלול לגרום.

קרוב לוודאי ששום הליך טיפול, כמו ברפואה או בכירורגיה, אינו נטול סיכונים, כלומר אינו נקי מהשפעות מזיקות ואפילו קטלניות על המטופל. יתר על כן, באופן כללי, ככל שתועלתו האפשרית של הטיפול גדולה יותר, כן מסוכן יותר ההליך. נראה כי הוא הדין גם בפסיכותרפיה. תוצאות הטיפול אינן נעות בטווח שבין הנייטרלי (ללא השפעה) לחיובי, אלא כוללות גם השפעות שליליות ניכרות ואפילו התדרדרות.

עשרות כרכים עבי-כרס, המכילים מאות מחקרים על גורמים התורמים להצלחת הטיפול או מעכבים אותו נכתבו והם מהווים עדות מוצקה לביקורת העצמית שמטפלים מתחומים שונים (פסיכולוגים ועובדים סוציאליים קליניים ופסיכיאטרים) נוקטים במטרה להעריך את עבודתם באופן אובייקטיבי.

כמו באהבה, המשתנה המוביל המנבא הצלחה בטיפול הוא הדמיון בין המטפל למטופל. דמיון זה מתייחס למשתנים אישיותיים שונים כמו גם למשתני רקע דמוגרפיים כמו גיל, מין, רקע תרבותי, תחומי עניין ועוד. יתר על כן, השוואה בין יעילותן של שיטות טיפול שונות העלתה שההבדלים ביניהן משניים יחסית לאיכות הברית הטיפולית שנוצרה בין המטפל למטופל. אם נוצר קשר של אמון, ההבדל בין שיטות הטיפול השונות היה זניח.

כאשר אנו מדברים על שיטות טיפול שונות, כדאי אולי להציג בקצרה את העיקריות שבהן, תוך התייחסות למשקל שכל אחת מהן נותנת להערכת תוצאות טיפול, למשך הטיפול וליחס לסיום הטיפול, נושא מרכזי בוויכוח הסוער שהתפתח בפורום פסיכותרפיה (ר' קישור לעיל).

פסיכותרפיה מיועדת להפחתת התנהגות חריגה אצל בני אדם באמצעים פסיכולוגיים. יעדי הפסיכותרפיה כוללים שינוי התנהגות לא-מסתגלת, צמצום או חיסול תנאים סביבתיים מעוררי דחק, הפחתת רגשות שליליים, שיפור כשירויות בין-אישיות, פתרון קונפליקטים אישיים, שינוי הנמחות יסוד שגויות של אדם על עצמו וטיפוח דימוי עצמי חיובי יותר. אף שיעדים אלה אינם קלים להשגה כלל ועיקר, הוכחה יעילותן של שיטות טיפול פסיכולוגיות בקידום תפקוד פסיכולוגי מסתגל אצל בני אדם רבים.

גישות רבות פותחו לטיפול פסיכולוגי. ראשי התיבות CAPER מייצגות מודל הממקד את תשומת הלב ביעד העיקרי שנבחר להתערבות. טיפולים מסוג C מכוונים לקוגניציות (cognitive) הלא-מסתגלות של המטופל. טיפולים מסוג A מתמקדים ברגשותיו (affects) הבלתי מווסתים. טיפולים מסוג P מתרכזים בתגובות או במצבים פיסיולוגיים (physiology) פתוגניים. טיפולים מסוג E עוסקים בסביבה המגיבה למטופל (environment), וטיפולים מסוג R בתגובות ההתנהגותיות החורגות (responses). מאחר שמרכיבים אלה מאורגנים בלולאה אינסופית, הרי שינוי חיובי בכל אחד מהם יחולל השפעה טיפולית כוללת טובה.

לגישות שונות אלו עמדה שונה כלפי השינוי העתיד להיווצר תוך כדי טיפול ולאופן הערכתו. הגישות ההתנהגותיות, למשל, מייחסות משקל רב לתלונות המוצהרות שבפי המטופל ולמטרות שברצונו להשיג. הן גם נוטות להניח שמה שקיים הוא מה שגלוי לעין וניתן למדידה מדויקת, כמו במדעי הטבע. דהיינו, אם אדם פנה לטיפול בגלל חרדות, למשל, ניתן למדוד את עצמת החרדה בתחילת הטיפול, לאורך הטיפול ולקראת סיומו, וזה יהיה המדד להצלחתו. קרוב לוודאי שגישה זו תהייה מקובלת על אלו שהביעו עמדות עוינות כלפי פסיכותרפיה עד כדי האשמת המטפל לא רק בכך שלא הושג שינוי, אלא שהמטפל לא איפשר כביכול למטופל לעזוב את הטיפול.

תוספת חשובה לטיפול ההתנהגותי הוא המרכיב הקוגניטיבי (אמונות, מחשבות, עמדות של המטופל). גישה זו, הידועה בשם טיפול קוגניטיבי-התנהגותי, מנסה לשנות את אמירותיו של אדם על עצמו כדי לשנות את התנהגותו. כמו המטפלים ההתנהגותיים, גם המטפלים הקוגניטיביים מרבים לעסוק במחקרי יעילות של תוצאות טיפוליהם, שלפי דיווחיהם מניבים הצלחות מרשימות ביותר אף בבעיות קשות כמו דיכאון עמיד, שלא הגיב לטיפול תרופתי לאורך זמן.

עמדה שונה לגבי הערכת תוצאות טיפול מבוטאת ע"י מטפלים מהגישה הפסיכואנליטית. גישה זו, שפותחה לפני למעלה ממאה שנה בידי זיגמונד פוריד הולידה שיטות מורכבות לטיפול פסיכודינמי. טיפול זה הוא "דינאמי" במובן זה שקיימת דינמיקה בין חלקי האישיות השונים. החרדה, או כל התנהגות אחרת המפריעה למטופל, נתפסת רק כסימפטום של הפרעה כלל-אישיותית, שבה ובמקורותיה יש לטפל. מן הסתם, טיפול זה ארוך יותר ונחשב בידי המצדדים בו כמעמיק ושורשי יותר. עקב כך, חסידי השיטה אינם רואים טעם להעריך כמותית את השינוי שחל בסימפטום. יתר על כן, טענתם היא שהטיפול בהתנהגות בלבד, גם אם הוא מוצלח, תוצאותיו זמניות בלבד וכל עוד לא יטופל שורש הבעיה, יופיע סימפטום אחר שיחליף את הסימפטום שהיווה את המטרה שלשמה הגיע המטופל לטיפול. הדגש בגישה זו, בייחוד בגרסאות המודרניות יותר שלה, הוא על היחסים בין המטפל והמטופל, נושא בעל חשיבות להצלחת הטיפול, כפי שמעידים על כך מחקרים בתחום הערכת תוצאות טיפול, המלמדים כאמור שהתאמה אישית בין המטפל למטופל חשובה לאין ערוך מבחירת שיטת הטיפול.

בדיחות סרקסטיות רבות הושמעו כנגד הגישה האחרונה, אחת הנפוצות שבהן היא על גבר הסובל מהרטבה ותוך כדי טיפול פסיכודינמי ממושך ממשיך להרטיב, אך כעת הוא מרוצה ממצבו משום שהוא מבין את הסיבות להרטבה. לכאורה, בדיחה טובה, אך גם מבטאת ציניות ומרירות. אם נחזור לטענות שהובעו בפורום פסיכותרפיה נגד מטפלים שונים, היו בהחלט מטופלים שיצאו נגד הפתרונות המעשיים שהוצעו להם ע"י מטפליהם בהצביעם על חוסר אמפתיה של המטפל, קושי של המטפל להכיל מבחינה רגשית את קשייו של המטופל והרגשה שמדובר בפתרונות טכניים שהיו יכולים להגיע אליהם בכוחות עצמם, בעוד ממטפל פסיכולוגי הם מצפים לדבר-מה אחר.

שיטות נוספות של טיפול פסיכולוגי ידועות בשם טיפולים הומניסטיים-התנסותיים. אחת הגישות הראשונות היא הטיפול המתמקד במטופל כאדם, מיסודו של קארל רוג'רס. גישת טיפול זו זכתה לקבלה נרחבת ונתנה ביטוי מושגי רב-ערך לפעילות הגומלין בין המטופל למטפל וכן טכניקות ספציפיות ליצירת שינוי אישי או צמיחה אישית אצל מטופלים בעלי מוטיבציה. המושג "חוויה מתקנת" תופס מקום מרכזי בגישה זו ותפקידו של המטפל "לתקן" חוויות ילדות קשות ביחסיו של המטופל עם הוריו ששפטו אותו ודחפו אותו להגיע להישגים תוך התעלמות מצרכיו הפנימיים. הקבלה של המטפל את המטופל והיחס החיובי הבלתי-מותנה מעמידים אותו במקום פאסיבי, שגם הוא היווה מקור לבדיחות ולביקורת על גישה זו, שרבות מהן הובעו בפניות לפורום פסיכותרפיה. המטפל המהנהן בראשו לאות הסכמה עם המטופל ומסתפק בהקשבה בלבד זכה לביקורת קשה אף הוא. מניסיוני אני יכול להעיד כי גישה הפוכה, כזו המנסה לערער על התנהגותו של המטופל ולהציע לו פתרונות מעשיים בעייתית לא פחות. פעמים רבות מטופל המרבה לשאול "מה לעשות?" מבקר בחריפות את הפתרונות המוצעים לו, נמנע מלנקוט בהם, או נוהג על פיהם ורואה שהפתרון אינו בעשייה אלא בשינוי פנימי יותר.

הטיפול ההתנהגותי-קוגניטיבי דוגל בגישה שהמטופל רוצה להשיג את המטרות שהוא מציב, אך הוא חסר את הכלים הדרושים להשגתן. על כן, הטיפול הוא סוג של למידה. לעיתים זהו המצב ולעיתים מתברר במהלך הטיפול, תוך כדי אותה למידה, שהמטופל מצויד היטב בכלים הנדרשים להשגת המטרה, אך רצונו להשיג את המטרה אינו חד-משמעי. או אז המקום לשנות את הגישה הטיפולית.

נראה לי שהמרירות הרבה שהובעה כלפי מטפלים בוויכוח שהפניתי אליכם אליו היא תוצאה של אי-התאמה בין אישיותו של המטופל לאישיותו של המטפל, או במילים אחרות: שידוך לא מוצלח. ההמלצה הרווחת כיום היא לאפשר למטופל תהליך של ניסוי וטעייה, משהו הדומה ל-shopping בין מטפלים שונים. גישה זו מתייחסת אל המטופל כאל צרכן נבון וממליצה לו לערוך מעין סקר שווקים קצר, או באנלוגיה מתחום אחר, לצאת לפגישות עיוורות עם מטפלים ולהחליט עם מי יש לו כימייה. ברור, שעם המועמד לטיפול עבר מטפלים רבים וגילה שאף אחד אינו מתאים לו, הדבר עשוי לספק לו מידע חשוב על עצמו ואז כדאי לו בהחלט להפסיק את התהליך, לבחור באחד המטפלים, אולי אפילו לשתפו בתהליך, ולבדוק איך קורה שהרקדן מוצלח כל כך והרצפה עקומה כל כך ושמא תהליך זה של פסילת הזולת ותפיסה של עצמי כקורבן של הנסיבות אופיינית לאותו אדם גם מחוץ להקשר הטיפולי והיא-היא המקור לקשייו.

ד"ר גידי רובינשטיין הוא מרצה בכיר לפסיכולוגיה במכללה האקדמית נתניה ופסיכותראפיסט בעל קליניקה פרטית פרטית בת"א, טל' 03.6969697. http://giditherapy.com/

מקור המאמר: www.articles.co.il מאמרים לשימוש חופשי.

מאת: ריקי רדלוס 
הרהורים על סיום טיפול: מתי מתרחש, מי היוזם והאם זה משנה, כיצד משפיע סיום טיפול על המטופלים ועל המטפל.

סיומו של טיפול הינו נושא שיש לתת עליו את הדעת כשם שכל שלב בתהליך הטיפולי מחייב הסתכלות וחשיבה.
הסיום הוא חלק בלתי נמנע של כל טיפול.
אינני מכירה טיפול שנמשך ברציפות לאורך כל החיים, בו המטפל מלווה את המטופל שלו באופן קבוע, מתמיד ורציף עד מותו של אחד מהם בזיקנה טובה. לפחות אין כוונה כזו. (כמובן שאין הכוונה לטיפולים רפואיים…).
לכל טיפול יש התחלה, מהלך וסוף ואני רוצה לחלק את מחשבותי לעניין זה.

טיפול ראוי, רצוי שסופו יהיה מרוחק מתחילתו בשני מימדים הקשורים זה בזה:
מימד הזמן ומימד התהליך
כדי שאדם יצליח לממש את הפוטנציאל לשינוי שטומן בחובו הטיפול, רצוי שסוף הטיפול יהיה מרוחק מתחילתו במספר הפגישות שנערכו עם מטפלו. כלומר, הזמן שיעבור בין הפגישה הראשונה לבין הפגישה האחרונה יהיה "מספיק" בכדיי להצליח להפנים חוויות, לעבד רגשות, לשנות מצבים והתנהגויות. (כמובן שהמדדים השונים להצלחת טיפול הינם רבים ומגוונים ואינם מתמצים במרחק הזמן שקיים בין הפגישה הראשונה והפגישה האחרונה).?במילים אחרות, חייב להתקיים תהליך טיפולי על מנת לאפשר בכלל הצלחה, ותהליך טיפולי חייב להיעשות לאורך זמן.
על המטופל/ת לחוות תהליך, אשר יאפשר לו/ה להמשיך במסע האישי בלעדי המטפל/ת: להיפרד מהמטפל, מהתהליך הטיפולי, מחדר הטיפול וכל המשמעות שהוא נושא בחובו.
בכדי שזה יתאפשר, זמן סיום הטיפול חייב להיות מרוחק מזמן תחילתו.
ויש מטפלים המגדירים את זמן הטיפול = מס' הפגישות הצפוי כבר בתחילת הטיפול. המטופל יודע מראש כמה פגישות תהיינה, וידיעה זו מעצימה את התהליך שהוא צפוי לעבור.

סיום טיפול דומה בעיני להורים, אשר מסוגלים למצוא את האיזון בין המשך החזקת הילד לבין השחרור שלו מהם. מצד אחד דואגים לו אך בד בבד הם סומכים עליו כי גם אם לא יהיו שם, הם העניקו לו "ארגז כלים" ויכולת להשתמש בכלים, הוא יסתדר גם בלי הנוכחות הפיזית שלהם, אלא עם הנוכחות הנפשית שלהם בתוכו.
כך גם המטפל: עליו לסמוך על המטופל שלו שיוכל להסתדר בחייו גם אם כבר אינו נמצא בטיפול. מספר לא מבוטל של פעמים שמעתי ממטופלים, שחוזרים לטיפול אחרי זמן, או שהיתה הפסקה בטיפול מסיבות שונות, את חווית הנוכחות שלי כמטפלת בתוך נפשם (ארגז כלים).

מחשבה נוספת שלי היא סביב היוזמה לסיום הטיפול.
האם המטפל או המטופל יוזמים את הסיום ובאילו נסיבות.
הסיבות האופטימליות שמביאות להחלטה על סיום הטיפול הן אלו הקשורות לתהליך הטיפולי ולהתפתחות הטיפול והאדם. אלו הן הסיבות הקשורות לאמור בפסקה הקודמת באשר ליכולתו של המטפל "לשחרר" את המטופל, ויכולתו של המטופל לחוש ולדעת שהוא אכן מסוגל להמשיך את מהלך חייו ללא הליווי של המטפל.
תחושה כזו של המטופל אינה קשורה בהכרח להשגת מטרות הטיפול. יתכן והמטופל חש כי הוא "מצוייד" היטב, כי הוא נמצא במקום רגשי מתאים יותר מבחינתו ועל כן יוזם את סיום הטיפול. תחושה זו יכולה להגיע לפני השגת המטרות הטיפוליות כולן, ויכולה להוות את קרש הקפיצה לגבי היכולת להשיג את המטרות בהמשך, ללא המטפל.
אין להתעלם גם מיוזמת מטופל לסיים את הטיפול מסיבות אחרות כמו:

1. הטיפול
תחושה שהטיפול אינו עוזר לו. איזו שהיא ידיעה פנימית כי התהליך הטיפולי אינו עוזר, איזו שהיא החלטה מודעת או לא מודעת לא להיעזר בתהליך כזה ואולי לא לאפשר לו לקרות מלכתחילה. יתכן כי המטופל הגיע לטיפול מתוך כפייה והכרח, כמו בטיפול זוגי שאחד מבני הזוג טוען "אני כאן בגלל אשתי/בעלי", או במצבים בהם בית המשפט שולח לטיפול.
2. המטפל
תחושה שהמטפל אינו עוזר לו, מבין אותו היטב, אינו אמפאטי אליו, ביקורתי באופן שהמטופל חש כי אינו יכול לשאת זאת ואף אינו מסוגל להביא את תחושותיו כלפי מה שקורה בחדר הטיפולים באופן אמיתי וכנה.

יש סיום טיפול כפוי, שאופייני לתחנות ציבוריות.
סיום כזה עשוי לעורר במטופל כי המטפל נוטש אותו וזה מעורר אצלו כעס שמופנה את המטפל ואל המערכת הציבורית בה הוא פועל.
סיום טיפול כזה אינו ניתן למשא ומתן, אינו קשור לתהליך הטיפולי ולהתקדמות המטופל ואו להשגת מטרות טיפוליות כלשהן. הוא קשור לאורך הזמן ו/או מספר פגישות אשר המוסד הציבורי מאפשר, והדבר צריך להיות ידוע למטופל מראש. גם כאשר הוא יודע עובדה זו מראש, אין מידיעה זו כדי להקטין או להפחית את תחושות הבגידה, הנטישה, הכעס והתסכול העולים בעקבותיהם אצל המטופל. לצד הכעס לעיתים יש תחושה של עצב, אובדן או תחושה של חרדה.
לעיתים בתגובה לסיום מוקדם, המטופל מאשים את עצמו על עזיבת המטפל. מנקודת מבט זו הסיום הכפוי נחווה כדחייה אישית. יש איזו שהיא פנטזיה של המטופל שאם הוא היה מספיק טוב ומספיק מעניין או מספיק אהוב על המטפל, הרי זה האחרון היה מוצא דרך להשאיר אותו בטיפול.
גם המטפל חש טווח רחב ומורכב של רגשות בסיום כפוי של טיפול. כמו אצל המטופל, גם המטפל היה חלק מקשר משמעותי שמגיע לסיומו טרם זמנו, ומצב כזה יכול להעלות חרדה מפני הפרידה, עצב וכעס.
כדי שמטפל יתמודד עם הסיום הכפוי כראוי, עליו להיות מודע לתגובות הרבות שעלולות להתעורר.
הדבר החשוב ביותר בסוגיה זו הוא ההסכמה לגבי סיום הטיפול בין כל הצדדים הרלוונטיים לטיפול. אם ילד הוא המטופל, גם הוא צריך להיות חלק מההחלטה.

באופן כללי כדאי לדבר על סיום טיפול כמה שבועות לפני הזמן האמור, וכך יש הזדמנות טובה לשני הצדדים (מטפל ומטופל) להקדיש זמן לנושא ולעבד את הפרידה הצפויה.

אין ספק כי על המטפל לעשות מאמץ כדי להימנע מסיום מוקדם. אולם כשאין ברירה אחרת, צריך ליצור סביבה אופטימאלית ככל האפשר כדי שיהיה אפשרי להתמודד עם הפרידה הצפויה ואולי אפילו להתפתח מפרידה זו.
סיום טיפול מהווה חוויה אנושית האוצרת בתוכה גם קושי, וגם הזדמנות לצמיחה, שכן בעצם כל פגישה טומנת בחובה גם פרידה, ומהלך החיים שלנו מזמן לנו פרידות רבות ומעברים רבים, שמהווים תנאי ובסיס לגדילה שלנו כאנשים ולהתפתחות שלנו.

בין אם הטיפול הופסק ע"י המטופל, או שהופסק באופן כפוי (כמו במערכת ציבורית),
או שהטיפול מסתיים "בזמן", אני מוצאת את עצמי סקרנית לגבי מטופלים שונים, חושבת ומהרהרת בהם: מה קורה איתם כעבור זמן, מה הפיקו מהטיפול וכיצד הם מיישמים זאת בחייהם, אם בכלל. אינני יוצרת איתם קשר כדי לספק סקרנות זו, אולם הם בהחלט בליבי גם לאחר סיום הטיפול.
 

ריקי רדלוס, מטפלת זוגית, מוסמכת ע"י האגודה לטיפול משפחתי, עובדת בתחנה לייעוץ נישואין של עירית פ"ת.

מקור המאמר: www.articles.co.il מאמרים לשימוש חופשי.

סיפרו של ארווין יאלום טיפול קבוצתי :תאוריה ומעשה, בשיתוף עם מולין לשץ', הוכתר כאד מעשרת הספרים המשפיעים ביותר בתחום הפסיכותריפה. הספר מקיף את הרעיונות העיקריים והשיטות המעשיות של ההנחיה הקבוצתית ומתאר בפירוט,במקצועיות ובלשון קולחת את ההתפתחויות האחרונות בתחום הטיפול הקבוצתי. בספר נכללים נושאים מרכזיים ובהם:הגורמים הטיפוליים והשילוב בינהם,עבודת המטפל והכשרתו,טיפול יחידני במקביל לטיפול קבוצתי,הקמת הקבוצה הטיפולית, הרכבה ואופייה, טכניקות טיפוליות,קבוצות עזרה עצמית וקבוצות תמיכה באינטרנט,התאמת טיפול קבוצתי מסורתי למצבים קלניים מיוחדים ועוד. הספר כתוב בבהירות וברהיטות והוא משלבתיאורי מקרים מלאי חיות ף נסיון קליני עשיר וממצאים מחקריים עדכניים. חוקרים,פסיכולוגים ,מתמחים ומטפלים קבוצתיים ימצאו בו מידע מקיף ורב ערך המוצג בצורה מרתקת, כדרכו של ארווין יאלום בכל ספריו.

 מאת: מיכל שולט ותמי גברון

מתוך האתר פסיכולוגיה עברית ברשת

מטרת המאמר היא לזהות ולהגדיר את האיכויות הדיאגנוסטיות והטיפוליות שעבודה בחמר מאפשרת.
המאמר מתבסס על תיאוריות דינאמיות של יחסי אובייקט, ותיאורית ההתקשרות, וניסיונם הקליני של המחברות.מודגשים שלושה אפיונים בעבודה טיפולית בחמר:

1. ביטוי פרוצדוראלי, רב מימדי, באמצעות התנועה והמגע.

2. ביטויים של הרס ובניה.

3. תהליכים רגרסיב ים.

בנוסף, המחברות מדגישות שישה אפיונים מרכזיים, העולים מתוך העבודה בחמר: יצירת אפשרות לביטוי רגשי, תהליכי קתרזיס, הרחבת והעמקת הביטוי הרגשי, הרחבת התקשורת המילולית, גילוי תכנים לא מודעים, ותהליכי קונקרטיזציה וסמליות.

המאמר כולל סקירת ספרות מקיפה בנושא, ומשלב תיאורים קצרים מתוך טיפולים.
המאמר התפרסם בארהב, בגורנאל של האיגוד האמריקאי לטיפול באמנות

http://www.hebpsy.net/articles.asp?id=1060