פרופסור פנחס נוי הוא רופא-פסיכיאטר,  פסיכואנליטיקאי ופסיכותרפיסט, בעל פרקטיקה פרטית בירושלים. חבר ואנליטיקאי מנחה בחברה הפסיכואנליטית הישראלית והבינלאומית.

פרופסור בדימוס, לימד במשך למעלה מ-35 שנה באוניברסיטה העברית בירושלים כפרופסור אורח -  בביה"ס לרפואה, במחלקה לפסיכולוגיה, בבי"הס לעבודה סוציאלית ובביה"ס לחנוך. כמוכן לימד באוניברסיטת בן-גוריון בנגב ובמכון הפסיכואנליטי בירושלים.

פרסם 3 ספרים, בהוצאת "מודן":
הפסיכואנליזה של האמנות והיצירתיות (1999)
הפסיכואנליזה אחרי פרויד (2006)
פרויד והפסיכואנליזה (2009)

פרסם עשרות מאמרים בעיתונות המדעית בארץ ובחו"ל. תחומי מחקרו העיקריים:
חקר תהליכי החשיבה הראשוניים וביטוייהם בחלום, באמנות וביצירתיות.
הפסיכודינאמיקה של המוסיקה
התהליכים הנורמאליים של תחזוקת ה"עצמי" – וביטוייהם באישיות ממוקדת העצמי, בחלום, באמנות וביחסי היחיד והקבוצה.
המטפסיכולוגיה  של התפיסה הרב- מודלית.

באתר אסופת מאמרים.

קישור לאתר: www.noypinchas.com

]]> http://cauly.com/archives/1869/feed 0 http://cauly.com/archives/1403 http://cauly.com/archives/1403#comments Sun, 06 Sep 2009 12:07:15 +0000 ‫קובי קאולי‬ http://cauly.com/?p=1403

.

פרופ' אדיר כהן, מהחוג לחינוך באוניברסיטת חיפה, משוחח עם אורחיו על הקשר בין שיגעון ליצירה, תוך ניתוח יצירות של אמנים וסופרים. בנוסף, הם מתייחסים ליצירות של פגועי נפש המאושפזים במוסדות פסיכיאטריים.

משתתפים:

לצפיה בחלק א' … כאן

לצפיה בחלק ב' … כאן

.

 .

קישור למאמר באתר :  Shvoong

בתמונה:  Dali: The Dream
.

השפה של האמנות: בבואנו לדון באמנות מנקודת מבטה של הקומוניקציה ניתן לחלק את אמצעי הקומוניקציה האנושיים לשתי מגמות עיקריות, ראשוניים ומשניים. המגמה הראשונית – משרתת את צורכי הקומוניקציה של החוויות והרגשות הסובייקטיביים. תהליכי חשיבה יוצאי דופן, שאינם קשורים לחיי היומיום (המאופיינים בחשיבה לוגית) ועיקרם לא רציונאלי. במגמה זו מתבטאות המערכות השונות של האמנויות (כל אמנות סביב המדיום שלה) כוללת את צורות הפעילות הנפשית – חשיבה, דמיון, ריגוש, חלימה – נשלטים על ידי חוקיות שהיא מעבר להיגיון. המגמה המשנית – משרתת את צורכי הקומוניקציה של האינפורמציה האובייקטיבית. כמו למשל מערכת השפה אותה נאלץ ללמוד הילד בשלב מסוים. בניגוד לתהליכי החשיבה הראשוניים, תהליכי החשיבה המשניים כפופים לחוקי הלוגיקה של המציאות. קיים בהם רצף הגיוני של זמן ומקום ולא ייתכן קיום של דבר והיפוכו. בילדותנו ישנו מעבר דומיננטי מצורת תקשורת ראשונית לצורת תקשורת משנית. מעבר דומיננטי זה מחייב את הילד לערוך שינויים נרחבים בכל תהליכי החשיבה והעיבוד הפנימי של האינפורמציות הקלט והזיכרון.

 המשך המאמר באתר   Shvoong

.

.

 מאת: רוני נוה פרישוף
מאתר הבית של רוני פרישוף, פסיכולוגית קלינית.

התייחסות לחלימה באמנות הינה עתיקה כמו האמנות עצמה. לא פלא שכך. החלום והיצירה נובעים שניהם ממעמקי הנפש, מתוך היבטים סובייקטיביים, משוחררים יחסית מקונוונציות חברתיות, לא-מודעים בחלקם הגדול, ראשוניים ולאו-דוקא רציונליים, ואפילו חולקים גלי מוח דומים. החלום והיצירה מסייעים ליוצרם להתחבר אל עמקי תודעתו ולעבד חומרים המעסיקים אותו, ומניבים לו קשת רחבה של רגשות החל מכאב בלתי נסבל ועד התרוממות רוח. רגשות יקרים ועמוקים. 

בתולדות האמנות, ניתנו דגשים ומשמעויות שונות לחלום. המאמר יסקור בקצרה את הזרמים והאמנים המרכזיים שהתייחסו לחלום ביצירתם. מפאת קוצר היריעה הרשימה תתיחס רק לאמנות הציור בתקופה המודרנית.

רומנטיציזם

התנועה הרומנטית באירופה במאה ה-18 מחתה כנגד הריאליזם הקלאסי, וכנגד הרציונליזציה המדעית של הטבע והאדם בהן דגלו תנועות האינטלקטואליות ב"עידן הנאורות". התנועה הרומנטית הדגישה את מרכזיותו של האדם ואת מקומם של רגשות, השראה ואינטואיציה לא רציונליים בקיומו של האדם, כפי שבאים לידי שיא בתופעת החלום. ציור החלום נתפס כביטוי למוזה, השראה והיצירתיות של האמן.

ויליאם בלייק:
בציור זה צייר הצייר והמשורר הבריטי וויליאם בלייק את חלום יעקב: "והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמיימה ומלאכי אלוהים עולים ויורדים בו".

חידת היצירה העסיקה את בלייק כל ימיו. היצירה היתה עבורו כסולם, המקשר את היוצר עם יוצר העולם. הפירוש שבלייק העניק לחלום יעקב נוגע בחתירה אל מקור הבריאה, המסומלת בחדירה אל הירח, שלצידו, המלאכיות – מוזות היצירה.

פרנצ'סקו גויה

פרנצ'סקו גויה, צייר ספרדי מן המאה ה-18, נחשב כאבי האמנות המודרנית. למרות שחלק ניכר מיצירתו הוקדש לנושאים חברתיים ופוליטיים, חלק אחר תאר את האישי, המסוייט, החלומי. תמונותיו האישיות הן תמונות חזיון קודרות ורבות עוצמה, יצירות מאוחרות שעשה לאחר שהתחרש, על קירות ביתו הפרטי. ביצירות אלו הוא מעצים את סגנונו הרומנטיציסטי עד כדי ביטוי אקספרסיבי מדהים. מספר מיצירותיו הוקדשו במפורש לחלומות ולסיוטים:

אקספרסיוניזם וסימבוליזם

בסוף המאה ה-19 וראשית המאה ה-20 תנועות ה-סימבוליזם  ו-אקספרסיוניזם השתמשו בחלום כייצוג של מרחב הביניים שבין מציאות לפנטזיה, עולם פנימי וחיצוני. זרמים אלו קידשו יצירה שצומחת  מרגשות סובייקטיביים ומבטאת את עולמו של האמן. התמונות האקספרסיוניסטיות מבטאות את תחושתו האינדיבידואלית של האמן ומחוייבות להן, ולא את מציאות העולם הסובב אותו. מאפיינים אותן הצבעים הסמליים, המועצמים, והדימויים המוגזמים, תוך התייחסות להיבטים האפלים והמסתוריים של הנפש האנושית. היוצרים הסימבוליסטים שילבו היבטים שונים של המציאות בדרך של רמיזות ובאמצעות סמלים דו-משמעיים אך בעלי עוצמה רבה. הם שילבו מיסטיציזם דתי וביטויים ארוטיים, דקדנטיים וקמאיים.

המשך המאמר כאן

מטרת המאמר להציג בקצרה את השימוש של פלסטלינה בטיפול.
הכותבת מביאה מנסיונה ומלווה זאת בתיאורי מקרה.

אל השימוש בפלסטלינה התוודעתי במקרה,לפני 3 שנים. נערה בת 17 שהיתה בטיפולי במשך מספר חודשים הביעה כעס רב ותארה תחושה כאילו "היא הולכת להתפוצץ". בכל פעם שניסינו לגעת בכעס, היא בחרה לא להתמודד איתו. באחת מהשיחות שלנו התחלנו בתרגיל של דמיון מודרך כשבסופו המטופלת מגיעה להר געש. בסוף התרגיל ביקשתי מהנערה לפסל את הר הגעש מפלסטלינה.

למרות הרתיעה הראשונית היא שתפה פעולה ,עבדה בהתרכזות רבה ויצרה הר געש מבעבע כשלבה נשפכת מתוכו. בסיום העבודה הנערה הסתכלה על ההר ואמרה :" זה מוזר,זה אמור להיות הר געש והר געש הוא מפחיד ומרתיע ולי יצא משהו כל כך יפה ומושך". מכאן הגענו לדבר על איך היא תופסת את הר הגעש שלה לעומת איך שהסביבה תופסת אותו,עד כמה הוא יקר לליבה ומה תאבד אם תוותר עליו.

 הר הגעש המפוסל נתן לנו את האפשרות בפעם הראשונה מזה חודשים, לגעת באותה "תחושת פיצוץ",בריגוש שהתחושה מעוררת בה וביתרונות שהיא מוצאת בו.

במשך מספר פגישות עבדנו דרך אותו פסל של הר געש. במהלך הפגישות פחתה כמות הלבה, ההר קטן ולידו התחילו לצמוח דברים.

ההר איפשר לנערה לראות את המימדים שלו, את היתרונות והחסרונות שבו, את הבדידות שהוא יוצר בכך שאף אחד לא יודע מתי הלבה תתפרץ. כל אותם דברים שבפגישות לפני נדחו על ידי  הנערה, על הסף. ההר הפך את הדברים למוחשיים.

זה בעצם אחד היתרונות שבעבודה עם חומר בכלל ועם פלסטלינה בפרט. מכיון שנכתבו ספרים שלמים על יתרונות העבודה בחומר,אני לא מוצאת טעם להוסיף על כך כאן. אני כן מוצאת טעם להתייחס ספציפית לפלסטלינה עליה לצערי לא הצלחתי למצוא חומר רב.

המשך המאמר כאן.

 מתוך אתר YNET תרבות
מאת: מירב קריסטל

האם שחקנים ואמנים יודעים טוב מאחרים מהו דיכאון? האם יש לזה יתרונות? תלוי את מי שואלים. ומתי. אסי דיין, גילה אלמגור ומיכל בת אדם, שחקנים שמכירים את המחלה מקרוב ומכוכבי העונה החדשה של "בטיפול", ישבו על הספה של ד"ר יורם יובל.

מאת: ד"ר משה אלמגור
החוג לפסיכולוגיה, אוניברסיטת חיפה
מתוך אתר משרד הבריאות

קישור לקובץ PDF ובו הצעה לכללי כתיבת חוות דעת (פסיכולוגית) הנשענת על מספר מקרות:
קוד האתיקה של הסתדרות הפסיכולוגים בישראל. קוד האתיקה של הפסיכולוגים המשפטיים בארה"ב. כללי האתיקה של הסתדרות הרופאים בישראל. מאמרים רלוונטיים מהספרות המקצועית. פסיקות רלוונטיות של בתי המשפט בישראל.

להורדת הקובץ לחצו כאן

ספרי "על העברה נגדית ועל הדרכה בפסיכותראפיה" יצא לאור בימים אלה. הספר מתבסס על מאמרים שפרסמתי בכתבי עת בין-לאומיים ומלבד סקירת הרקע התיאורטי, הוא מתייחס לאי הבהירות שיוחסה ליישום ההעברה הנגדית ומציע שיטת מינוח בהירה ליישומה הדיפרנציאלי. ניתן להוריד את הספר ללא תשלום כקובץ pdf מאתר "פסיכולוגיה עברית":

על העברה נגדית ועל הדרכה בפסיכותראפיה

כמו כן ניתן למצוא את האתר להורדת הספר ללא תשלום בהדפסת שמי, ד"ר רפאל שפרינגמן ריבק ב"גוגל." 

האנשים המעדיפים לחוש את הספר בידם, שאינם חפצים לקרוא 120 עמודים מהמחשב או להדפיסם בעצמם, מוזמנים לרכוש את הספר ממני, מודפס וכרוך במחיר 25 ₪ (עשרים וחמישה ₪) כולל מע"מ ומשלוח. המעוניינים באפשרות זו מתבקשים להתקשר אתי בטלפון 03-6969777 או בדוא"ל    rafael1930@bezeqint.net  ולציין את הכתובת המלאה למשלוח הספר.

בברכה,
רפי שפרינגמן-ריבק

 על העברה נגדית ועל הדרכה בפסיכותראפיה

הספר משלב דוגמאות מעבודתו של המחבר, והוא מציע כלים להדרכת מטפלים, שיאפשרו להם למיין את מרכיבי ההעברה-הנגדית כדי להקל את ההתמודדות אתה. הוא מבחין בין העברה-נגדית שמקורה במטפל, אותה על המטפל לפתור מבלי לערב בכך את המטופל, לבין העברה-נגדית שמקורה במטופל, המשמשת ככלי טיפולי, ומתייחס גם להעברה-הנגדית המשולבת, שהיא הנפוצה ביותר, ודורשת מלאכה מדוקדקת יותר של הפרדה.
בחלקו האחרון של הספר מתייחס שפרינגמן למעורבותו של המדריך בתהליכי ההעברה-הנגדית של המטופל, ולהבחנה בין הדרכה לבין טיפול.
דד"ר רפאל שפרינגמן-ריבק היה ראש ענף בריאות הנפש בצה"ל, מרצה קליני בכיר באוניברסיטת תל-אביב, בה לימד יותר מעשר שנים קורס בפסיכותרפיה של סכיזופרניה.

לחצו כאן להורדת הספר.

מאת: רונית כהן

בידוד חברתי של ילד 'מלחיץ' כל הורה אפילו את ההורה הרגוע ביותר. האינסטינקט הראשוני שלנו הוא לפעול להקלת סבלו בכל מיני דרכים של התערבות. אבל רגע!!! האם באמת ניתן לעזור לו במצב של חוסר מקובלות? האם נכון להתערב בחייו החברתיים? ואם כן, איך לעשות זאת מבלי לגרום לנזק?

בכל שנה נאלצים ילדנו להתמודד מחדש בתוך מסגרת חברתית מוכתבת. כולם רוצים להגיע למקום מכובד- והתחרות קשה. יש ילדים שההתמודדות הזו פשוטה להם והם שוחים בה כדגים בים, ויש המתקשים לנווט דרכם – מבודדים או מתבודדים מתוך בחירה, סובלים ברמה כזו או אחרת, מהכאב של חוסר המקובלות ושל הבדידות.

אפשר לחלק את אי המקובלות החברתית אצל ילדים לשתי רמות: דחייה 'קלה' – כאשר ילדים אחרים אינם רוצים לשחק עם הילד הלא מקובל, אינם רוצים לשבת על ידו ואינם מוכנים להיפגש עימו מעבר לשעות הלימודים. ודחייה קשה- כאשר מתוספים לכך גם לעג ונקיטת אלימות כלפיו.
לחוסר המקובלות עשויות להיות השלכות ארוכת טווח על תיפקודו של הילד, בטווח הקצר פגיעה ביכולת הלימודית – כי הילד משקיע הרבה מן האנרגיה הפנימית בניסיון להתגבר על הבעיה, ולא נותרת לו אנרגיה להפנות ללמידה. בטווח הארוך, עשויה חווית ילדות זו להשפיע על בניית יחסים בין אישיים בבגרות: תחושת חוסר האונים, הדחייה, הבדידות כשאין למי לפנות בכדי להתנחם, והחרדה המתלווה לכך, מחייבים את הילד לבנות חומת הגנה נוקשה המכסה על הפגיעות, וזו מתעבה במהלך השנים ויוצרת מחסום אמיתי לבניית מערכות יחסים בריאות.

אז מה עושים? לפני הכל כדאי להיות בקשר עם העובדה הבאה: הצער שכל הורה חש כשמסתבר לו שילדו סובל מבעיה חברתית, הוא אחד הכאבים הקשים ביותר הקשורים לתפקידנו כהורים. שכן, עלינו לראות אותם סובלים, כשאנו עצמנו מוגבלים ביכולת לעזור להם. לעיתים התחושה הזו מתעצמת כשמתלווים אליה כאבי הבדידות והקשיים החברתיים שלנו – אלו שנשארו בנו עוד מילדותנו, והכאב הזה מקשה עלינו לעזור לילדינו בדרך שתתאים לצרכיהם. לכן תגובת ההורים לבעיה החברתית של ילדם משקפת לא פעם את הקשיים שלהם ולא את אלו של הילד.
כדי לסייע ביעילות, כדאי לנסות ולהבין מהן הסיבות שבגללן הילד נדחה חברתית. יש ילדים שנדחים בשל מראם החיצוני: שמנים או רזים מידי, גבוהים, נמוכים או חלשים מידי… יש הנדחים בשל צבע עור שונה, מבטא או מוצא מיוחד. יש הנידחים בשל מצב סוציו-אקונומי נחות ויש הנדחים בשל מצבם המשפחתי (יתום, בן להורים גרושים וכו') .

במקרים כאלה אחת המטרות העיקריות היא לחזק את הילד ואת הוריו על ידי כך שיבינו שלהיות מיוחד זהו ערך חיובי. לעיתים קרובות מידי הורים רוצים שילדיהם יהיו דומים לילדים אחרים. ומה במקרים שאי אפשר?! כיבוד הייחודיות של כל ילד מתחילה מן הבית. כמו שלא כל אצבעותינו דומות, לא כל ילדינו שווים. הדגשת המיוחדות שבכל ילד הכרחית לבניית הערכה ודימוי עצמי חיובי. וכשילד 'מסתדר' עם עצמו, קל לו יותר להסתדר עם אחרים.

ילדים רבים נדחים כי אין להם את המיומנויות החברתיות הבסיסיות הנחוצות ליצירת קשר. אלו רוצים מאד בקשר חברתי, אך אינם יודעים כיצד לגשת: לעיתים הם שתלטנים מידי, תוקפניים, אדישים או "מנדנדים". אחרים סובלים מחוסר היכולת לזהות את רגשות הזולת ורצונותיו ולהתייחס אליהם באינטראקציה שנוצרת. במקרים הללו יש להסביר לילד כיצד התנהגויות יהירות, תוקפניות או 'דביקות' מרחיקות יותר מאשר מקרבות, ולהציע לו דרכי פעולה יעילות כמו שליטה עצמית, פשרה וביטוי רגשות וצרכים.

זאת ועוד, ילדינו רואים כיצד אנו יוצרים קשר חברתי. עד כמה אנו מנומסים בקשר או תוקפניים, הם רואים כיצד אנו מגיבים כאשר אנו נפגעים, אם משתפי פעולה אנו ויזמי קשר או נמנעים ממנו. במקרים שבהם אנו מתקשים ביצירת קשר חברתי, סביר שגם הם יסבלו מאותה התופעה. אז, כדאי לפנות לעזרתם של גורמים טיפוליים מקצועיים בכדי שיסייעו בהנחלת המיומנויות הנדרשות.

ילדים רבים מתכחשים לקיומה של בעיה חברתית, וההכחשה חוסמת את הדרך לפתרונה. תהליך הריפוי יתרחש רק כשהילד ייתן ביטוי גלוי בדרך כלשהי- מילולית או אחרת למצוקתו. על כל פנים, הדבר האחרון הנחוץ לו לילד הם הורים מנדנדים: "אתה חייב למצוא לך חברים!" , "למה שלא תלך למסיבה של כל הכיתה?!" ילדים כמבוגרים, זקוקים לאווירה בה יתקבלו כפי שהם. אווירה זו כשלעצמה עשויה לחזק את הילד ולתת לו אומץ לחפש ולהתנסות בקשרים חדשים.

ונחמה אחרונה- זכרו הורים, בדידות היא מצב קיומי. אדם הוא בודד באופן מוחלט. מועטים הרגעים בחיי אדם שבהם יחוש אמת איחוד עם האחר. כאשר אנו מתרחקים מאמת בסיסית זו, מתעלמים ממנה או מתכחשים לה אנו מונעים מעצמנו ומילדינו להתפתח. יצירתיות ושינוי עמדות יבואו תמיד מתוך ה'לבד' שלנו. אז… נשמו עמוק, לא בכל פעם שילדכם בודד אתם חייבים לרחם ולחוס עליו. הבדידות גם מפתחת… צריך רק למצוא את נקודת האיזון. שנה מוצלחת לכולנו.

הכותבת: רונית כהן, דרמתרפיסטית, מנהלת מרכז "ביטוי אחר" בהוד השרון, שמטרתו לאפשר לילדים ולמבוגרים צמיחה אישית, הזדמנות לטיפוח החוסן הנפשי וחיזוק כושרי הסתגלות למציאות החיים.
www.bituy.co.il

מאת: רונית כהן

למי מאתנו זה לא קרה?! לסיים יום עבודה סוחט, לרוץ הביתה מייחלים לרגע של שקט ומנוחה…
אבל עוד כשהמפתח בדלת אנחנו מבינים שהחלום לא יתגשם.למה לא יתגשם, כי המלחמה שהייתה שם בחוץ מתגמדת לעומת זו שמתחוללת אצלנו בבית. שם בחוץ מכסים ב"כללי נימוס" אבל אצלנו בבית גם אלו חסרים! (ממש בושה…)
בעיקרון זה הולך כך : " אממממא!!! הוא יושב פה כבר שעות! עכשיו אני על המחשב!!!" או "למה עוד פעם המשולש של הפיצה שלה יותר גדול משלי!!!?…" או "שמת לב שהוא לא התרחץ היום???…" המריבות הקולניות הללו יכולות להימשך בלי סוף, ובדרך כלל עניינן בדברים שנראים לנו פעוטים וחסרי ערך (ועדיין לא דיברנו על מכות…)
מריבות בין אחים- הכי טבעי שבעולם, ובכל זאת למה זה קורה?
 

הרבה מן התחרות שבין ילדים- למעשה רוב רובה בגילאים מסוימים, היא פשוט תחרות על אהבת ההורים וקבלת אישורם. אהבת ההורה חיונית לילד וחשובה לו ביותר מפני שפרושה ביטחון, הגנה ותמיכה, ומכיוון שהכוח האמיתי במשפחה הוא בידי ההורים, אהבתם היא סוג של ערובה בלתי כתובה לחסות.
אבל התפיסה של הילד וגם של רבים מן המבוגרים היא עוד יותר מורכבת. ילדים רואים את האהבה כסופית ומוגבלת. ניתן להשוות את מושג האהבה בעיניו של ילד לעוגה גדולה. יש בעוגה מספר מוגבל של פרוסות על כן, אם ההורים מחלקים לאחד מילדיהם פרוסה נדיבה, העוגה תיעלם. במקרה הזה אין רבים על גודל משולש הפיצה אלא על מה שהוא מסמל. ובפרוש רש"י : משולש גדול יותר= אני אוהב אותך יותר.
לחלקנו נראה הדבר ילדותי אך יש לשים לב כי דווקא התפיסה הזו מקבלת חיזוק ממשי בסיפורי התנ"ך אשר עדיין מהווים חלק בלתי נפרד מן התרבות הקולקטיבית שלנו. הנה לדוגמא, כבר אצל המשפחה הראשונה האל (האב) מקבל מידי הבל את מנחתו ודוחה את זו של קין. למה לעזאזל אי אפשר היה לקבל את של שניהם?! קבלת האחד מחד ודחיית השני מאידך מביאה לכעס ולהרבה תסכול, ובלי להפחיד, ראו לאן הדברים הגיעו…
סיבה נוספת לקנאת אחים טוענים אנשי מקצוע, תהיה דומיננטית ביותר כאשר חיים במשפחה שני אחים, מאותו המין ועם פער גילאים קטן יחסית (כמו אצל קין והבל). במקרה הזה יתחרו האחים על אותם תחומי עניין, וכל אחד מהם ישאף להיות משוכלל יותר מאחיו.
אדלר שהיה בין הראשונים שחקרו מריבות בין אחים, טען כי הרבה מן "המהומות" שילדים מעוררים מבוססים על החתירה התת- הכרתית לכוח. כל ילד צומח מתוך ההרגשה של תלות מוחלטת בסביבה. תינוק לא ישרוד אם לא ידאגו להאכילו ולגונן עליו. לכן הרגשת חוסר האונים הטבועה בנו היא עובדת חיים – ובניסיון להתמודד עימה ולהתגבר עליה, אדם תר אחר כח, או במה שניתפס בעיניו ככזה.
אז כך, מי שרוצה לנוח מיום עבודה, חייב להבין כי מאבק בין אחים הוא אחד היסודות הבסיסיים והאוניברסאליים ביותר שביחסי משפחה. ותחרות בין אחים היא למעשה הבסיס שלנו ושל ילדינו לגשש אחר עצמאות שמתוכה מתפתחת אותה תחושה יקרה של אינדיווידואליזם שכולנו מחפשים אחריה וזקוקים לה.
ובכל זאת אם תשאלו, כדי לשמור על השפיות, איך עלינו לנהוג ביחס לתחרות שבין ילדינו?
טוב נעשה אם ננקוט גישה כללית של אי התערבות, זאת כדי להניח לילדים לפתור את החיכוכים שלהם בכוחות עצמם. במקרה שהעימות נעשה חריג בקיצוניותו ואלים (כמו במקרה של קין והבל) על ההורה פשוט לעמוד על המשמר. עלינו להשתדל לראות את ילדינו באובייקטיביות רבה ככל האפשר, ללמוד לזהות מניפולציות של "הקטנים" ולהזיז הצידה, עד כמה שניתן, את רגשותינו האישיים. ובכלל במקרים שכאלה עדיף שנהיה מודעים לכאבי הקנאה והתחרות אילו החבויים מן הילדות שלנו. טעון כמו "נו ותרי לו הוא קטן" לא מתקבל ממש טוב אצל "הגדולים", ובמקרה ספציפי חובה ל 'בטל מצב אוטומט' ולפעול ברגישות ב"שכל הישר". הורים שאוזניהן קרויות היטב יוכלו תמיד לקלוט סימנים של צרה אמיתית מתקרבת ולהתערב, על מנת למנוע את בואה.
בסוף יוצא שתמיד אנחנו ההורים אשמים. כן, ילדים זו שמחה.

הכותבת: רונית כהן, דרמתרפיסטית, מנהלת מרכז "ביטוי אחר" שמטרתו לאפשר לילדים ולמבוגרים צמיחה אישית, הזדמנות לטיפוח החוסן הנפשי וחיזוק כושרי הסתגלות למציאות החיים.

 www.bituy.co.il

מאת: רונית כהן

אחד האיסורים הנפוצים שלנו כהורים הינו האיסור "אל תשקר" ובכל זאת.

רוב בני האדם כשהם נשאלים על השקרים שבחייהם מבטלים הנושא בטענה ש"בגדול' אינם משקרים. לכן, אולי אחד האיסורים הנפוצים שלנו כהורים הינו האיסור "אל תשקר", אבל ילדים מעולם לא הצטיינו בצייתנות יתר לדברי ההורים ותופעת השקרים למרות האיסור והחיזוק שהוא מקבל מחוקי הדת ומחוקי המדינה, משגשגת אצל הילדים, ומדירה שינה מעיני לא מעט הורים.

כך מספרים ומתלוננים ההורים ההמומים: "במו עיני ראיתי ששברה את הצעצוע החדש שקניתי לה, והנה עכשיו היא מספרת שסתם אינה מוצאת אותו, ושלא היא, בשום פנים ואופן זו ששברה אותו…! או " היא כזו שקרנית, ואנחנו לא מבינים בשביל מה לה לשקר?! " וגם "שאלתי בפרוש איך היה היום בבית הספר והוא אמר שהכול היה בסדר. אז איך זה שפתאום מתקשרת המורה ומספרת לי על כל הבלגאן?! " – ומפאת המימותם, מתקשים להבין ולטפל ביעילות בתופעה.
אז האמת, הורים יקרים, שרובנו מגלים כלפי השקר גישה פשטנית למדי… באופן כללי, נושא השקרים כשהוא צץ במשפחה, מסובך מכדי להגיד לילד סתם : "אל תשקר!". כי בסתר ליבנו, למרות שאנו נואמים בשבחי האמת, כולנו רוצים שהילד יקלוט את המסר החשוב כי השקר הוא לפעמים טוב, ולפעמים רע, וגם אמירת האמת היא לעיתים טובה ולעיתים רעה, כי הרי ברור שאף אחד מאיתנו אינו רוצה שילדו דובר האמת יגיד למורתו שהיא נודניקית ברמה, ולדודו הצחקן והנדיב שריח רע נודף מפיו.
ובכלל, חייבים להודות, שכמעט כל האנושות מצאה שאחד הפיתרונות הטובים להתמודדות עם מציאות לא רצויה היא לשקר. והמציאות, היא תמיד רצויה?!
אז למה בכל זאת רוב המבוגרים במצב טוב מילדיהם בענייני שקרים? זה כבר פשוט יותר, כי אנחנו המבוגרים, יש לנו ניסיון של שנים עם שקרים, ולילדינו לא, הם עוד צריכים ללמוד מתי לשקר "שקר לבן" כדי להסתדר, ומתי אסור לשקר בשום פנים ואופן, הם עוד צריכים ללמוד שלא לשקר למישהו קרוב, הם עוד צריכים ללמוד לשמור על הפה ולא להגיד כל מה שעולה בראש ובמיוחד כשלא נשאלו.
וכמו בכל רכישת מיומנות אחרת שלהם שאנו מלווים, גם כלפי השקר אנחנו חייבים לנהוג בסבלנות ובהיגיון.
אז אחרי שהבנו ש"אמירת האמת" מושגת בתהליך התפתחותי, מין הראוי לשאול מתי איך ולמה מתחילים ילדינו לשקר ? אבל בעיקר, מה לעשות עם זה?
קשה להאמין, אך כבר תינוקות בגיל חצי שנה מסוגלים "לשקר". מסתבר שילדנו הרכים לומדים בגיל כה צעיר לעשות פעולות הטעייה שבעיקרן נועדו לעורר את תשומת הלב של ההורים. שקרים אלו כוללים שימושים מניפולטיביים בבכי וצעקות, כדי ש"ייקחו אותם על הידיים", הפקת שיעול מדומה ע"מ שיבורכו ב"לבריאות" ועוד כהנה וכהנה "הצגות" גופניות.
בגיל 3 שנים נפוצים מאד אצל ילדים שקרים דמיוניים: "ספיידרמן, היה כאן והוא עשה את זה", "הבגד החדש נקרע כי רקדתי כל הלילה עם הפיות". אל הבדיונות הללו אין להתייחס כאל שקר כי הילד המספר אותן לא תמיד בטוח בעצמו היכן מסתימת המציאות והיכן מתחיל הדמיון. וכמו באגדות המסופרות להם, אותן הם חווים כאילו שהיו מציאות. ילדים מאמינים לרגע שבעצם אמירת המילים כבר שונתה המציאות. למשל, חושבים שעל ידי זה שאמרו שהחדר מסודר – החדר כבר הסתדר לו מעצמו…
סביב גיל 4 הרבה ילדים ממציאים חבר דמיוני כדי להפכו לשעיר לעזאזל. אם נשפך מיץ, הידיד הזה הוא הנושא באשמה, אם נשבר אגרטל יקר "הוא" אשם בנפילתו. למעשה מדובר בדמות שעליה משליך הילד את כל רגשותיו, מחשבותיו ופעולותיו הלא רצויות, כל הביקורת המוטחת כלפיו מופנית לילד כלפיו וכך למעשה קל לו יותר להתמודד עם מציאות שהיא לא רצויה מבחינתו. לחברים אלה יש להתייחס בהומור ולהבין שהם חלק נורמאלי מחיי הדמיון של הילד.
גיל 4, הוא גם הגיל שבו מתחילים ילדים לבדוק גבולות באופן שיטתי, אז הם משתמשים בשקרים ע"מ לגשש האם ההורים שהם מאמינים שהם כל יכולים וכל יודעים, אם הם אכן מסוגלים לגלות את השקר ולדעת את האמת. מרגע שבו מבין ילד שההורים אינם יכולים לחדור ולשלוט במחשבותיו, הוא מתחיל להשתמש בשקרים על מנת לפתח את רצונו החופשי, זכותו לסודות שאין להוריו כל חלק בהם היא כוח עוצמתי ביצירת האגו של הילד.
זהו בדיוק השלב שבו נכנסים ההורים ל"ויברציה" מאותם שקרים, אבל מה לעזאזל אנחנו רוצים מהם ? למה אנחנו כועסים עליהם כל-כך כשהם משקרים לנו? ואנחנו מה, לא משקרים להם?
אני יודעת שעכשיו אתם מנסים להגיד שהשקרים שלכם, הם "שקרים לבנים", שקרים נקיים וטובים שנועדו בעצם כדי שלא לפגוע ברגשותיהם של אחרים, ובעינכם הדבר אף מומלץ כי השקרים הללו מספקים תמיכה ועידוד, ועוזרים לשמוח…. אבל מנקודת הראות של ילד כל השקרים הם אותו הדבר. כל השקרים מקלקלים את האמת. וכשהם קולטים שאנו משקרים, הבלבול אצלם חוגג, ועלינו מוטלת החובה לתווך ולהסביר על ההבדלים שבין השקרים. כשהילד שואל אותנו למשל, "למה אמרת לשכנה שהתספורת שלה יפה, וכשהיא הלכה אמרת שהתספורת הזו ממש מכוערת…" לא ל'מרוח' אותו או לבטלו. פשוט נסו להסביר את המניעים שלכם, נכון שלפעמים יהיה קצת לא נוח עם ההסבר… שכן, אז נבין בעצמנו שכמו ילדינו, בהרבה מאד מקרים אנו לא מסוגלים לעמוד מאחורי האמת שלנו, ממש כאותם הילדים שלא מסוגלים להודות ששברו את הצעצוע או "בילגנו" את כל הבית.
בעייתי עוד יותר להסביר 'שקר לבן' המופנה כלפי הילד, למשל, כשהם מציגים בפנינו יצירה שעליה עמלו רבות, ואנו אומרים 'נפלא'…, כי כך אמרו לנו שצריך להגיד, כשהם מזהים את חוסר העניין שלנו ביצירתם (והם מזהים), נוצרת פגיעה של ממש באמון שרוכש הילד לדברי השבח וההערכה של ההורים כלפיו. הערכה שהיא חיונית לבניית דימוי עצמי חיובי. היטיב להמחיש זאת בנזימן בשירו "אמא אומרת סתם":
…אבל אמא שותה קפה
ותמיד אומרת שזה יפה
וגם היום היא אמרה "נפלא"
אבל בעצם לא הסתכלה…
(אני רוצה את הדף לקמט
כי סתם היא אומרת ולא באמת).
אבל אל תחשבו שאני עומדת לוותר לכם. רוצה שתודו שלא רק 'שקרים לבנים' אתם משקרים, אלא גם הרבה מאד 'שקרים שחורים'. למשל אתם משקרים לכל המשפחה ואומרים שקניתם את הבית במחיר נמוך כשבעצם קניתם אותו במחיר ריאלי, אתם משקרים לחברים שלכם שילדכם הוא חברותי ומצליח, כשבעצם יש לו המון בעיות בבית הספר, אתם משקרים לעצמכם שאתם רק 'מלאים', כשבעצם אתם שמנים.
האמת היא שכולנו רוצים שיחשבו עלינו שאנו אנשי עסקים ממולחים, הורים נהדרים וחתיכים, ומאידך משתדלים מאד שלא ידעו על הבעיות והחולשות שלנו.
אז למה הורים יקרים, אתם באים אליהם בטענות? מדוע כל כך קשה לכם להבין את הילד כשהוא לא מדווח לכם על 'אירוע חריג' בבית הספר או בתנועת הנוער?
וכשאתם כבר שומעים אל אותו 'אירוע חריג', איך אתם מגיבים…? האם ילדים באמת יכולים לומר לנו את כל האמת?
נניח שילד יגיד לאמו שהוא שונא את אחיו (תתפלאו, אבל יש גם מקרים כאלה…), הרי סביר שתכעס ואולי אף תכהו על האמת שאמר. לעומת זאת, אם יפנה ויאמר כי מעתה הוא אוהב את אחיו, עשויה אמו לגמול לו על השקר בחיבוק ונשיקה. מה יסיק מכך הילד? שהאמת מכאיבה, הרמאות משתלמת, ושאמהות אוהבות שקרנים קטנים…
כי אם מענישים ילד בגלל אמת, הוא לומד לשקר כדי להגן על עצמו.
אז אם חפצתם שהם לא ישקרו אתכם, אתם חייבים להראות שהשקר לא משתלם. אתם צריכים לשבח את הילד על אמירת האמת גם כשהיא לא נעימה לכם, אתם צריכים להראות לילדכם שאינכם מפחדים מן האמת ומוכנים לשמוע אותה, אתם צריכים לשכנע אותם שגם אם תראו את החלקים הרעים והחלשים שלהם, תמשיכו לאהוב אותם, אתם צריכים להוכיח להם שאתם לא מצפים מהם להיות מושלמים, רק אז לא ישתדלו להוכיח לכם כל הזמן כמה הם נהדרים. רק אז יוכלו לדווח על הקשיים והחולשות בלי לפחוד מכך שתתאכזבו. הגיוני לא?
לכן לא כדאי לכם להתייחס לשקרים כאיזה זיהום שצריך לסלק מחיינו בגועל וכעס. שקרים הם חלק מן החיים, הם מצויים בכל מקום: בכמויות מסחריות בחיים הציבוריים אבל גם בחיינו האישיים. וכל אדם צריך לבחון איך בדיוק להסתדר איתם.
כי אדם של אמת, הוא זה שהגיע להכרה שהוא משקר כל ימי חיו (ניטשה), לעומת זאת דווקא המוות נקרא "עולם האמת". ואנחנו כולנו, ששייכים עדיין לעולם החיים, חיים בעולם של שקר, שהוא כנראה העולם היחידי שבו מסוגלים בני אדם לחיות.

הכותבת: רונית כהן, דרמתרפיסטית, מנהלת מרכז "ביטוי אחר" בהוד השרון, שמטרתו לאפשר לילדים ולמבוגרים צמיחה אישית, הזדמנות לטיפוח החוסן הנפשי וחיזוק כושרי הסתגלות למציאות החיים. www.bituy.co.il