הזמנה לקורס – גופים "לא תקינים" באומנות

במוקד הקורס יעמדו עבודות אמנות, בעיקר מיצגים ועבודות גוף, אשר מאתגרות באופנים שונים מודלים גופניים הנחשבים נורמאליים ונורמטיביים. גופים "סוטים", "מפלצתיים", "פריקים" מופיעים מאז שנות ה-60 של המאה הקודמת ועד היום, בעבודות אמנות שיש להן עניין לעסוק באופן ביקורתי בסוגיות כמו זהות, מגדר, מיניות, גזע ויחסי סובייקט אובייקט, תוך הצבעה על מנגנוני ההדרה והיררכיות הכוח המגולמים בהן. הכרה של עבודות כאלה ועיון בהן, יאפשרו להרחיב את הדיון אל אופנים שונים בהם נתפס הגוף ומובנת גשמיות במסגרות מחשבה פוסט-סטרוקטורליסטיות ופוסט-מודרניות, על דרכי ההתבחנות שלהן מתפיסות מודרניסטיות של הגוף.

הקורס יתקיים בחודשים מרץ -מאי 2010, פעם בשבוע, בימי א' בשעות 20:00-21:30 .

מכון קבוצת שיח, פאיירברג 1, תל אביב

טלפון:
03-5604480 או 052-6405776

אי-מייל:
moked@sadenet.co.il

משך הקורס: 10 מפגשים.     
לפרטים נוספים על השתלמויות בקבוצת שיח לחץ כאן

 מאת: רוני נוה פרישוף
מאתר הבית של רוני פרישוף, פסיכולוגית קלינית.

התייחסות לחלימה באמנות הינה עתיקה כמו האמנות עצמה. לא פלא שכך. החלום והיצירה נובעים שניהם ממעמקי הנפש, מתוך היבטים סובייקטיביים, משוחררים יחסית מקונוונציות חברתיות, לא-מודעים בחלקם הגדול, ראשוניים ולאו-דוקא רציונליים, ואפילו חולקים גלי מוח דומים. החלום והיצירה מסייעים ליוצרם להתחבר אל עמקי תודעתו ולעבד חומרים המעסיקים אותו, ומניבים לו קשת רחבה של רגשות החל מכאב בלתי נסבל ועד התרוממות רוח. רגשות יקרים ועמוקים. 

בתולדות האמנות, ניתנו דגשים ומשמעויות שונות לחלום. המאמר יסקור בקצרה את הזרמים והאמנים המרכזיים שהתייחסו לחלום ביצירתם. מפאת קוצר היריעה הרשימה תתיחס רק לאמנות הציור בתקופה המודרנית.

רומנטיציזם

התנועה הרומנטית באירופה במאה ה-18 מחתה כנגד הריאליזם הקלאסי, וכנגד הרציונליזציה המדעית של הטבע והאדם בהן דגלו תנועות האינטלקטואליות ב"עידן הנאורות". התנועה הרומנטית הדגישה את מרכזיותו של האדם ואת מקומם של רגשות, השראה ואינטואיציה לא רציונליים בקיומו של האדם, כפי שבאים לידי שיא בתופעת החלום. ציור החלום נתפס כביטוי למוזה, השראה והיצירתיות של האמן.

ויליאם בלייק:
בציור זה צייר הצייר והמשורר הבריטי וויליאם בלייק את חלום יעקב: "והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמיימה ומלאכי אלוהים עולים ויורדים בו".

חידת היצירה העסיקה את בלייק כל ימיו. היצירה היתה עבורו כסולם, המקשר את היוצר עם יוצר העולם. הפירוש שבלייק העניק לחלום יעקב נוגע בחתירה אל מקור הבריאה, המסומלת בחדירה אל הירח, שלצידו, המלאכיות – מוזות היצירה.

פרנצ'סקו גויה

פרנצ'סקו גויה, צייר ספרדי מן המאה ה-18, נחשב כאבי האמנות המודרנית. למרות שחלק ניכר מיצירתו הוקדש לנושאים חברתיים ופוליטיים, חלק אחר תאר את האישי, המסוייט, החלומי. תמונותיו האישיות הן תמונות חזיון קודרות ורבות עוצמה, יצירות מאוחרות שעשה לאחר שהתחרש, על קירות ביתו הפרטי. ביצירות אלו הוא מעצים את סגנונו הרומנטיציסטי עד כדי ביטוי אקספרסיבי מדהים. מספר מיצירותיו הוקדשו במפורש לחלומות ולסיוטים:

אקספרסיוניזם וסימבוליזם

בסוף המאה ה-19 וראשית המאה ה-20 תנועות ה-סימבוליזם  ו-אקספרסיוניזם השתמשו בחלום כייצוג של מרחב הביניים שבין מציאות לפנטזיה, עולם פנימי וחיצוני. זרמים אלו קידשו יצירה שצומחת  מרגשות סובייקטיביים ומבטאת את עולמו של האמן. התמונות האקספרסיוניסטיות מבטאות את תחושתו האינדיבידואלית של האמן ומחוייבות להן, ולא את מציאות העולם הסובב אותו. מאפיינים אותן הצבעים הסמליים, המועצמים, והדימויים המוגזמים, תוך התייחסות להיבטים האפלים והמסתוריים של הנפש האנושית. היוצרים הסימבוליסטים שילבו היבטים שונים של המציאות בדרך של רמיזות ובאמצעות סמלים דו-משמעיים אך בעלי עוצמה רבה. הם שילבו מיסטיציזם דתי וביטויים ארוטיים, דקדנטיים וקמאיים.

המשך המאמר כאן

מאת: מילי שטוקפיש
(חלק מתוך 'גוונים של חיפוש'; קשרים בין תהליכי טרנספורמציה אישית ותהליכי יצירה אומנותית)
המאמר סוקר את הזיקה שיש בין תהליכי שינוי וטרנספורמציה אישית לדיאלוג עם הלא מודע בהיקשר לטיפוח היכולות לשינוי.
 

דו-השיח בין המודע אל הלא-מודע קשור למוטיבציה ולמניעים המביאים את האדם לשינוי.
זהר (2001), טוענת שהמוטיבציה היא -"חוליה מקשרת מכרעת בין המודע ללא-מודע", החוליה הזו נוצרת בנקודת המפגש שבין ה-"אינטליגנציה השכלית" ובין ה-"אינטליגנציה הרגשית." במקום המפגש הזה, טוענת זהר, נמצאים המניעים שעונים למעשה על התהייה- "מה אנחנו רוצים לעשות בנוגע למצבים". לדעתה של זהר מניעים למעשים רבים קשורים ל-"אינטליגנציה רוחנית" באדם. ה-"אינטליגנציה הרוחנית" שולחת "אנרגיה נפשית עמוקה לערוצי ?האישיות השונים של האגו ולפעילותם הנובעת מכך" (עמ' 143). זהר טוענת ש-"רוב זרמי הפסיכולוגיה המערבית מסכימים שמניעים הם מיזוג של מודע ולא מודע". כדוגמאות תומכות לדבריה מביאה זהר את פעילויותיהם של אומנים ופוליטיקאים ואומרת: "אומן מודע באופן חלקי לסיבה בגללה הוא מוכרח לצייר תמונה מסוימת, אך אינו יודע באופן מלא מהם הכוחות העמוקים בלא-מודע שלו הדוחפים אותו ליצור חיזיון שהוא לא ראה מימיו."ו- "גם הפוליטיקאי אינו יודע לגמרי מנין נובע הלהט שבמחויבותו". לדעתה של זהר "אנחנו תמיד זרים חלקית לעצמנו, כי אנחנו תמיד יותר מהעצמי המודע" (עמ' 143).

כדי להבין את "היותר" שבנו, אנחנו נקראים להפוך את המניעים למודעים ולהשתנות, ובכך לתרום לשינוי אישי (עמ' 143).
כדי להבין את המניעים לשינוי ולהיות מודעים להם, האדם חייב ליצור קשר עם הלא-מודע שבהווייתו. הדרך הידועה לקיום הקשר עם הלא-מודע היא דרך דמיון, מטאפורות וסמלים ומוצגת בכתבים עתיקים כדרך לריפוי הסבל של האדם (מצנר,ר.1994). התפיסות-הקדומות, כגון השאמאניזם והאלכימיה, השתמשו ב- "נציגים" או ב-מרפאים כדי לפתור קושי או חולי בעזרת שיח בין שני המצבים של התודעה. המרפאים ידעו כיצד לעבור ממצב תודעה אחד לאחר, לשאוב ממנו ידע, לחזור אל התודעה ולעשות בה את השינוי הרצוי לצורכי ריפוי.

גם אבות הפסיכולוגיה ניסו להבין את השיח בין המודע אל הלא-מודע בעזרת המטאפורות שנתנו למקום ולתפקיד שיש לתודעה ביחסיה אל הגוף. פרויד (1950), ראה בלא-מודע עומקים מסוכנים של הבלתי ידוע והשווה אותם לאוקיינוס. הפסיכואנליזה, כך חשב פרויד, אמורה להביא את הלא מודע אל המודע וכמו לכבוש מחדש את האדמה מהים (הובא על ידי מצנר,ר.1994).
בתיאוריה של רייך (1949), גורמים מודחקים של הלא-מודע מתגלמים אל רקמות הגוף, ויוצרים כמו שריון בלתי נראה סביב האדם. רייך יצר את התרפיה הביו-אנרגטית כדי לעזור לאדם לפעול, להמיס את השריון ולגרום לו להיעלם (הובא על ידי מצנר ,ר.1994).

קארל יונג (1959), סבר שהלא-מודע האישי והקולקטיבי הם כמו השמיים בלילה, אינסוף בלתי מוכר, שמדי פעם מפלח אותו כוכב, ניצוץ קטן, היכול להפוך למקור הארה, ידיעה, ויצירה חדשה של האדם והחברה ( הובא על ידי מצנר ,ר.1994)

אחת מן התגליות החשובות שאליהן הגיע יונג הייתה ערכו ומעמדו של הסמל בחיי נפש-האדם; הוא הגיע למסקנה ש-"שפת הסמלים היא השפה הטבעית של הנפש ומכאן הקרבה ההדוקה שבין האומנות לבין הפסיכולוגיה" בנוסף הוא טען ש-"בלא הכרת מורשת התרבויות הטבועה במעמקי הלא-מודע של כל יחיד, לא ניתן להבין את עולמנו הפנימי על רבדיו השונים" (הובא על ידי נצר, ר.2003. אינטרנט).
הפסיכולוגית היונגאנית רחל נצר (2003), מספרת שחלום שחלם יונג בשנת 1909 והפירוש שנתן לחלומו היו תחילתה של הדרך והתורה החדשה שהביא יונג אל הפסיכולוגיה. יונג תאר שבחלום ראה את עצמו מסתובב בבית הבנוי מספר קומות ומפלסים. בכל מפלס של הבית לדבריו הוא נחשף למראות שונים שהיו סמלים לאירועים ולקשיים שבחייו. בעקבות ההבחנה הזו הסיק יונג שהבית בחלומו הוא הדימוי לנפש האדם. במפלסים התחתונים של הבית ראה ביטוי סמלי לרבדים השונים של הלא-מודע; הקומה התחתונה הייתה בעיניו ביטוי סמלי ל-"לא-מודע האישי"; במפלס התחתון ביותר של הבית שהופיע בחלומו כמערה פריהיסטורית ראה יונג "ביטוי סמלי לרובד ה-"קדם-אנושי" של ה- לא-מודע. מכאן פיתח יונג את המושג של ה-"לא-מודע הקולקטיבי" שלטענתו מצוי בכל אדם ובו "אצורות החוויות הכלל אנושיות (נצר,ר.2003). תפיסה זו הביאה את יונג לפתח את תורת הארכיטיפים שהפכה ברבות הימים לשפה היוצרת את התקשורת עם החלקים הלא-מודעים באדם. "הארכיטיפים הם אבני היסוד של הלא-מודע הקולקטיבי; הם מהווים תבניות יסוד של תפישה, דימוי, רגש, חשיבה, והם משותפים לאנושות כולה בכל הדורות; הם כעין אינסטינקטים נפשיים מולדים, ויש להם קיום אובייקטיבי" (נצר,ר.2003).

יונג מצא שיש ארכיטיפים רבים. לחלק מהם התייחס כמרכזיים בחוויית האדם; העצמי, האם, האב, הילד, הזקן החכם, הלידה מחדש, הטרנספורמציה, הרוח, המוות והאלוהים. יונג סבר ש-"הארכיטיפים מתגלים בסמלים, שהם השפה בה הלא-מודע מתוודע אל התודעה" (נצר,ר.2003).
ה-"לא-מודע" הוא חלק הנפש שאינו ברשות התודעה; בחלקו האישי של הלא-מודע שמורים הזיכרונות והחוויות הנשכחים והמודחקים וחלקו הגדול של הלא-מודע הוא הלא-מודע הקולקטיבי בו טמונים הארכיטיפים ודגם המיתוס של מעצבי הגורל, שהם סיפורים ארכיטיפים (נצר,ר.2003). יונג מצא קשרים נרחבים בין תוכני חלומות לבין המיתוסים של התרבויות הקדומות והגיע אל ההכרה שיש להדגיש את "חשיבות ההבנה של תהליכים בחקר הנפש". בעקבות זאת הוא פיתח תיאוריות ושיטות טיפול המתבססות על ההנחה היסודית האומרת ש-"התפתחות נפשית באדם אינה עולה מתוך ההבשלה הביולוגית בלבד ומוקדה העיקרי הוא בהתפתחות הרוחנית של האדם" (הובא על ידי נצר,ר.2003).

ההתפתחות הרוחנית של האדם היא ה-"פרי" שהבשיל מהמודעות שיש לאדם אל תהליך חייו. על פי מצנר (1998), על המודעות עצמה ועל מיקומה ביחס למציאות-האדם (בחלל ובזמן) ניתן ללמוד משתי אנאלוגיות עיקריות המתגלות מההתבוננות במטאפורות שמצא. האחת מעין חלל או שדה, והשניה כאנלוגיה של נהר, וביטוי לזרימה. במילים אחרות, מטאפורה אחת היא "טופוגרפית", והשניה, היסטורית. מצנר טוען ששתיהן מבטאות את הממדים המרכזיים בהתנסות האנושית, ואת יחסיה אל החלל והזמן. הסבר לתנועה וליחסים האלו מצא מצנר בדבריו של החוקר פולר (1975), שאמר:
?Each individual exists at the center of movable sphere of omni directional awareness, that moves, like a shadow, everywhere we move? (Cited in Metzner,R.1998 p.9).
ראלף מצנר, שהוא חוקר בן-זמנינו המקדיש את חייו לחקר תהליך הטרנספורמציה באדם ולמקומן של המטאפורות בתהליך. במשך שנים רבות אוסף מצנר עדויות מאנשים שחוו טרנספורמציה ועוקב אחרי המקורות הקדומים של התרבויות השונות במטרה להתחקות ולמצוא את המטאפורות השונות שתארו ולמעשה גם תעדו את תהליך השינוי והטרנספורמציה באדם. מצנר מאמין שלמטאפורות יש חלק נכבד בהתרחשות של תהליך השינוי, והן תורמות למעבר ולהתקדמות שעושה האדם בין השלבים השונים שבתהליך הטרנספורמציה (מצנר, ר.1988).

מצנר מצא שיש קבוצות של מטאפורות המתארות את תהליך הטרנספורמציה וכי קבוצות אלו נמצאות בתקופות היסטוריות שונות, בתרבויות שונות, והן למעשה משותפות לכלל הקהילה האנושית. הוא קיבץ את כל העדויות שמצא לעשר קבוצות מרכזיות המתארות את תהליך הטרנספורמציה באדם על מרכיביו השונים. מצנר מצא שקיימים שלושה סוגים מרכזיים של מטאפורות שנמצאות בכל אחד מעשרת הקבוצות. מצנר ייחד את הקבוצות על ידי שמצא את התימה המרכזית העוברת כחוט שזור בכל קבוצה והתמקד בתימות המרכזיות העומדות בראשן. התימות המרכזיות לדעתו של מצנר הן ההתעוררות מחלום-המציאות; הסרת הינומות- האשליה; מהשבי אל החופש; ההיטהרות באש הפנימית; מהתחלקות לשלמות; ההתפייסות עם האויב שבפנים; למות ולהיוולד מחדש ;מחושך לאור; ההתמזגות עם חיית ? הפרא שבפנים; גילויי עץ-החיים; המסע אל מקום-הכוח והחזרה אל המקור (מצנר,ר.1994). למרות שכל קבוצה נוצרה מתוך תימה מסוימת, כל הקבוצות בהתייחסותן לטרנספורמציה מדברות במשותף על אסטרטגיה של "חיבור מחדש". מצנר מצא שקיימים שלושה "מפתחות" המרכיבים את האפשרות ל-"חיבור מחדש": הראשון כרוך ביכולתו של האדם להבין שהתודעה היומיומית, הרגילה, היא מפוזרת, מוגבלת ואינה מחוברת אל המהות השלימה שבו. המפתח השני באסטרטגיה מצביע על הצורך בריכוז והתמקדות לקראת ההתחברות והטרנספורמציה. המפתח השלישי עוסק בצורך של האדם לקבל את ההכוונה מתוכו, מהמהות הפנימית והעמוקה שבו, כי זה הוא המקום בו נמצא המקור היחיד של השלמות (מצנר,ר.1994). מצנר מוסיף ואומר כי ניתן להתחקות ולשחזר את המקור הבראשיתי לכל תהליך מתוך הזרע הבודד; בין אם חוקרים את חיי העצים או את חיי-אדם. לדעתו, בני-האדם משולים לעצים שעלו וצמחו מהזרע ובכל שנה הטביעו טבעת נוספת בגזע העץ. העץ הנו סמל המתעד את מסעו של האדם ואת צמיחתו בתהליך של חיים.

?If the tree of our natural human- life begins with the biological seed, fertilized in the moment of conception, the treelike process of self-transformation must also begin with a ?seed?. This seed has been variously called a spiritual seed…or the seed of God?.This seed is the initial idea, the conception or concept of transformation (p.202).

בני הזוג לרנר (1992), שהם חוקרים ומורים בתחומי המטפיזיקה טוענים שהאדם מאז ומעולם חיפש פרשנויות והסברים לתהליך הטרנספורמציה. לדבריהם, בעבר החיפוש הזה היווה בסיס לסיפורים, אגדות, ומשלים רבים שהיו מסופרים על ידי מספרי-הסיפורים האלה, כמו מורים אחרים, העבירו את השיעורים החשובים של החיים באמצעות סיפורים ואגדות. "החכמים" בתקופות הקדומות האמינו שמוחו של ילד מלא בתמונות יצירתיות שתפקידן בהתפתחותו לחיים הוא:
??(To) probe the soul ,unveil the power of light and dark, and unleash the impulse to
understand desire, love, and conflict? (p. xxii).

כך נולדו אלאדין, סינבד המלח, היפיפייה והחיה, הברווזון המכוער,לכלוכית, היפיפייה- הנרדמת, הקוסם מארץ עוץ, כיפה אדומה, ועוד הרבה ספורים ואגדות שתארו את האפשרות הקסומה להגיע אל השינוי הרצוי. הורים סיפרו לילדיהם על הנער החלש שהפך לגיבור אמיץ, על הברווזון המכוער שהפך לברבור יפיפה ועל לכלוכית שחזרה להיות נסיכה, מתוך הסיפורים הועברו לילדים הידיעות בדבר האפשרות לשינוי ומתוך כך הם גדלו להבין את המשמעות והתקווה שיש בטרנספורמציה לתהליך של חיים. לרנר ולרנר תארו את התהליך כך:
??Whether joyful or sorrowful, a new acceptance of life and initiation are inevitable.
As individuals journey into their wounded past, they ultimately find their way into the
light?(Lerner, et al. 1992. p.xxxiii).

חוקרים כמו יונג, קמפבל, וויניקוט ואחרים חקרו את תהליך החיפוש שהאדם יוצא אליו תוך השיח בין המודע ללא-מודע. מדברי החוקרים מסתבר שכדי לחיות היום את החיים בצורה אותנטית ושלימה על האדם לשנות מה-"זרע" את ההסתכלות על חייו. בבואו לחפש הדרכה ותקשורת עם ישותו השלימה הוא נקרא להפנות את מבטו פנימה אל "מרכזו האישי". משם, לדברי החוקרים, תגיע הידיעה והוא ימצא את הפתרונות למצוקות-חייו. הצורך בשינוי חיים נראה דחוף יותר בעת האחרונה כתוצאה מהרגשת האי וודאות שמלווה ולעיתים שולטת בחייו של האדם המודרני (זהר,ד. 2001). הוסבאום (1994) תאר את הרגשת האי וודאות ואמר: " מחטי המצפנים איבדו את הצפון, מפות איבדו כל תועלת." הוא מסביר שאי הוודאות גוררת אותנו להכיר בכך שיש משהו "חסר גבולות ובלתי סופי בהיקפו, משהו מעבר לנגלה משהו שבתוכו ריקוד השינוי וחוסר הקביעות יכול להתרחש" (הובא על ידי זהר,ד.2001.עמוד 202).
זהר (2001), מסבירה שחלק נכבד מהיכולת שלנו לגלות ולשהות ב-"חוסר קביעות" כרוך ביכולתנו לתת ל-"מצפן הפנימי" שלנו להוביל להנחות ולשמור עלינו בדרכינו לגילויה של האמת הפנימית החבויה בנשמתנו. כאשר אנחנו נותנים למצפן הפנימי להוביל אנחנו מתחילים לברר את הגבולות שיש ל-"עצמי שלי", אנחנו שואלים "איפה סף-התהום שלי? היכן הנקודה ברצף הפעילויות האישיות שלי שבה עלי להגמיש את עצמי שבה, אני ניצב מול אתגר?" תרבותנו האטומה מבחינה רוחנית כמעט לעולם אינה מאלצת אותנו לפגוש את הגבול האישי, אלא עוטפת אותנו בהסחות-דעת מן המוכן ובדרכי פעולה קלות" (עמוד 286). חשיבות העמידה מול אתגרים היא בכך שהעמידה הזו מציבה אותנו ומראה לנו את מיקומם של הגבולות לעצמנו; ובכך גם את נקודות הצמיחה והשינוי למהותנו וחיינו (זהר,ד.2001).

משתמע מדברי החוקרים שהשימוש במטאפורות וסמלים עוקף לעיתים את הצורך להגיע פיזית אל הגבולות הפיזיים של עצמנו. מאחר והמציאות אינה מראה לנו את מיקומם של הגבולות בתכיפות, השימוש במטאפורות וסמלים בגישות הריפוי השונות יוצר את האפשרות לחוות את המפגש עם הגבולות באמצעות הדמיון, וכמשתמע מדברי החוקרים, זהו תנאי לצמיחתו של האדם.
גם החגים, הטכסים, והחגיגיות שבתרבויות ובדתות השונות מהווים אפשרות נוספת לחזור לחוויות ה-"זרע" ולפגוש את הגבולות לעצמם. לדוגמא, זיף (1996), טוען שניתן לעבור "מסע פסיכו-רוחני" באמצעות השנה היהודית. לדבריו, המחזוריות שיש בחגי ישראל כמו גם בחגי הדתות האחרות, וההתקשרות דרך הדת אל החוקיות שבטבע יוצרים "מראות" לתבנית של חיים העוטפת בתוכה את המסע השלם של האדם אל עצמו ואל האלוהי.

זיף מביא כדוגמא לדבריו את סיפור יציאת מצרים וחג הפסח. הוא מסביר שבנהגי החג קיימת מסכת מגוונת של סמלים, מראות ומטאפורות העוזרים לאדם להבין את הטרנספורמציה בחייו מתוך הסתכלות על הרעיונות והערכים המצויים בבסיס החג.

גם יוגב (2001), טוען שהחגים השונים נוסדו כדי לחבר את האדם להווייתו השלימה ולהראות לו את הגבולות הרחבים של קיומה. יוגב רואה ביציאת מצריים "יציאה מודעת מן המקום הצר למודעות גדולה יותר מודעות ליכולת הבחירה החופשית". לטענתו, לא ניתן להגיע אל היציאה מהמקום הצר ללא המעבר בחרבה של ים-סוף. יוגב מסביר שים-סוף הוא הסמל של הפחדים והספקות הכי גדולים שבנו, הוא טוען שאנחנו נקראים לחצות את האשליה שאנחנו במקום צר, ושיש לנו מגבלות, ולהיכנס אל המים, לשחות, ולעבור לגדה שמנגד שמסמלת את החיים החדשים שנולדו בעקבות הכוח הפנימי שיש בתוכנו ולעבור את "ים-הפחדים". עצם המעבר הזה , טוען יוגב, משנה את הצופן שבתוכנו ובכך מרחיב את גבולותינו ומעניק לנו את החירות והבחירה החופשית לחיינו.
רבים הם הסמלים והמטאפורות שניתנו לתהליך הטרנספורמציה במהלך ההיסטוריה האנושית, כל "מערכות הקיום" הידועות לאדם שמשו כבסיס למיתוסים ולדימויים שנתנו לתהליך ולהולכים בו. כוכבים וגורמי השמיים, צורות צבירה של חומרים בטבע, מערכת הכיוונים ויחסי הגומלין בין האדם לחלל, ממלכות החי והצומח, האנרגיות של החום והקור, הנחש המשיל את עורו כדי "להיוולד מחדש" וגם עוף החול שמתרומם מן העפר לחיים חדשים, כולם הם סמלים היכולים להפוך למשמעותיים לאדם בתהליך של שינוי. לאדם עצמו נשארת המשימה למצוא את אותן תופעות או מראות שמהן יוכל לשאוב מטאפורות וסמלים שיהדהדו בהתאמה עם עולמו ויוכלו לשמש לו כהדרכה לדרך. מצנר
(1996), מביא כדוגמא את ברכת הדרך שברך הזקן החכם של שבט הנבהאו את נכדו לפני צאתו אל
המסע. אומר הזקן לנכדו:

?Guided by these things, you shall find protection,
In all places as you live on, my grandchild,
All is beautiful behind me
All is beautiful before me
All is beautiful below me
All is beautiful above me
All is beautiful all around me.
For I have been found and everything is beautiful? (Cited in Metzner,R. 1986.

מילי שטוקפישM.A. מייסדת המרכז להבעה הוליסטית,רעננה מנחה פרטים וקבוצות בתהליכי שינוי וטרנספורמציה בשילוב אמנויות ההבעה.מנחה את טכניקת ה- Touch Drawing לומדת ומלמדת את תחומי ההבעה ההוליסטית בהיקשרם לריפוי ושינויי-חיים; מפתחת תוכניות לימודים ייחודיות. מילי עובדת עם אנשים פרטיים וארגונים מקצועיים מתחומי הסיוע לפרט; התמכרויות, בריאות, חינוך, קשב והאזנה ברשת על פיתוח הבנות וכלים להתמודדות ותפקוד אופטימלי בחייהם ובעבודתם תוך העצמת הפוטנציאל האישי. עוסקת מזה שנים בקשר שבין תהליכי יצירה לתהליכי שינוי ומשלבת אלמנטים מתחומי בריאות הגוף והנפש בעבודתה.

מקור המאמר: www.articles.co.il מאמרים לשימוש חופשי.

 מתוך אתר החברה היונגיאנית הישראלית החדשה

http://www.israjung.co.il/milon.htm

מאת נעה בלאס

מאתר החברה היונגיאנית הישראלית

במשך 18 השנים האחרונות פותחו על ידי כמה שיטות לחינוך וטיפול באמצעות מוסיקה. שיטות אלה מיושמות כיום עם קהל מטופלים המונה 5000 איש המתגוררים במעונות פנימיה של משרד העבודה והרווחה בישראל. השיטות הטיפוליות מועברות על ידי מורים ומטפלים במוסיקה שעברו השתלמויות מיוחדות בחסות אקים ישראל. שיטות אלה מיועדות לכלל אוכלוסיית האנשים החריגים כשהדגש הוא על חריגות קשה, פיגור שכלי קשה והפרעות התנהגות. במאמר זה יובאו שתי דוגמאות מתוך שתי תכניות שונות. התכנית הראשונה "חיות ומוסיקה" כוללת הכרת 12 חיות ים, יבשה ואויר באמצעות סיפור, המחשה, הקשה והקשבה ותנועה לפי המוסיקה. התכנית נועדה לחזק את הדימוי העצמי ולפתח יכולות קוגניטיביות.

הרובד הארכיטיפי של החיות משפיע בצורה עמוקה על דפוסי ההתנהגות של האנשים החריגים. התהליך בליווי המוסיקה מעדן את הפרעות ההתנהגות, מלמד להתרכז, להתמקד ולהתחשב איש ברעהו. התכנית השניה "אני, אתה והעולם" כוללת הכרת היסודות, ביטוי רגשות ולימוד ראשוני של הסביבה. את התכנית מלווים גונגים מיוחדים. התכנית מביאה את מושגי המקום, הזמן והמרחב באמצעות ששה ספורים וסדרת המחשות שבאמצעותם אפשר להתמודד עם חרדה ולבטא רגשות. בשתי התכניות המוסיקה נוכחת ככוח מעורר, מחזק, ממריץ, מעדן והיכול להוציא יכולות נסתרות מהכוח לפועל.

יתרונה של המוסיקה הוא בכך שהיא שפה שלפני השפה. היא אינה ורבאלית אך יכולה להביא לביטוי ורבאלי. היא רגשית, ראשונית, מגוונת ונוגעת בכל אדם בכל מצב. בהיותה קדם-ורבאלית עולה המוסיקה מתוך הרבדים הארכיטיפיים העמוקים של הנפש ופונה אליהם. הרגשתי שהמוסיקה בצירוף תכנית לימוד מתאימה יכולה להביא לשינוי והתפתחות אצל אנשים אלה.

המשך המאמר כאן

נעה בלאס – מוסיקאית, מלחינה, מחנכת וסופרת. פיתחה שיטות לימוד בתחום היוגה, בתחום החינוך המוסיקלי הרגיל ובתחום החינוך המוסיקלי המיוחד. חיברה ספרים והוציאה תקליטורים בתחומי היצירה השונים שבהם היא פועלת.

מאת אילנה חיון-צדיק

כידוע התהליכים הפסיכולוגיים הבלתי מודעים משפיעים על אנשים ועל חייהם האישיים. תכנים סמויים ולא מודעים אלה משפיעים על האופן בו אנשים חושבים, תופסים, מרגישים ומתנהגים.

כדי להשיג שינוי ולהתמודד טוב יותר עם הקשיים שלנו ,כדי לשפר את תפקודנו ולנהל את חיינו בצורה אפקטיבית יותר,כדי להשיג איכות חיים ובריאות נפשית אנו צריכים להתייחס לכוחות הסמויים והבלתי מודעים האלה ,לחשוף אותם ולבטא אותם.

יונג ייחס  חשיבות רבה לסמלים ולארכיטיפים  בנפש האדם וטען כי הם מהווים מקור להתפתחות הנפש.

יונג טען כי לרשות האדם שתי דרכים להתקשר אל הלא מודע: האחת , הבנה מילולית, פירוש ותובנה  והשניה, ביטוי יצירתי ואומנותי.

בטיפול הקונבנציונלי- המסורתי הטיפול לרוב נעשה בערוץ המילולי קוגניטיבי, שהוא אמצעי תקשורת עקיף ,ארוך ומורכב אל התת-מודע .לעומת זאת הטיפול ביצירה כרוך ברמה גבוהה של פעילות המוח הימני, (המוח הלא מודע).

ייחודה ומיוחדותה של השפה היצירתית שהיא עוקפת את מחסום השפה ומתקשרת באופן ישיר ובלתי אמצעי עם התת-מודע, עם העולם הפנימי. משום כך הטיפול ביצירה הוא גם קצר יותר מהטיפול הקונבנציונלי-מסורתי מבחינת תהליכי השינוי שעובר המטופל.

לשימוש בכלים לא מילוליים-אומנותיים( מוסיקה, דרמה, תנועה, אמנות פלסטית) בתהליך הטיפולי יש יתרונות ייחודיים רבים נוספים .

הסמלים מייצגים ומגדירים רגשות בצורה עמוקה יותר מאשר הצורה הוורבלית .

טיבה וכוחה של המטפורה בכך שהיא מאפשרת ביטוי של רגשות סמויים ולא-מוכרים או מבולבלים,ביטוי של רגשות לא מודעים  או לא נגישים לביטוי וורבלי . השפה המטפורית מסוגלת להכיל עולם מורכב ומיזוג של ניגודים. בעזרת השימוש בשפה המטפורית בטיפול המטופל יכול להציג את ה"עצמי" שלו ואת רגשותיו בצורה רחבה ,עמוקה ,מורכבת ,מגוונת ואמיתית יותר מאשר בשפה המילולית.

אם כך השפה המטפורית והשימוש ביצירה בנויים לתיאור ועיבוד של חוויות סובייקטיביות שאי אפשר לעשותם בשפה המילולית-וורבלית.

היצירה בטיפול עוקפת הגנות ומפחיתה חרדה והתנגדות עבור הילד והמבוגר,השימוש בשפת היצירה עונה על צורך של ביטוי רגשות מבלי שיהיו צריכים להיות ברורים וידועים בצורה מודעת. כלומר בגלל היותה עקיפה ולא חודרנית היצירה בטיפול מאפשרת התמודדות עם חומר רגיש וטעון ,חשיפה של כאב, קשיים וחולשות  בדרך לא מאיימת, ועל כן היא גם מפחיתה את התנגדות שבד"כ קיימת בטיפול קונבנציונלי.

רגשות המובעים באמצעות דימויים מאפשרים למטופל להיות מוכר כאינדיבידואל מיוחד, עם חוויות מיוחדות ועם כוחות מיוחדים של ביטוי עצמי ויצירתיות . מכיוון ששפת היצירה היא חווייתית וסובייקטיבית בעיקרה ,היא מאפשרת למטופל לפתח שפה טיפולית ייחודית המתאימה לו.

השימוש בכלים יצירתיים משרת לא רק את המטופל אלא גם את המטפל . היא מסייעת למטפל להצטרף אל המטופל וללכת אל המקומות אליהם הוא מוביל אותו, להיכנס לעולמו הרגשי -סובייקטיבי ולחוות אתו את הדברים בדרך בלתי אמצעית  ולהגיע לרמת הבנה אמפתית גבוהה של עולמו. 

בתהליך העבודה הטיפולית באמצעות יצירה טמון יישום של תקווה ושל אפשרות לשינוי.

הטיפול ביצירה מאפשר למטופל להתקשר לכוחות הלא מודעים שלו .לבטא, להבהיר, לעכל ולעבד תכנים רגשיים- חווייתית עמוקים, הטיפול ביצירה מעודד תהליך המפתח ספונטניות וכיווני חשיבה חדשים , דרכי קיום והתמודדות חדשות באמצעות ביצירה המטופל  מוצא את פתרונותיו הייחודיים והיצירתיים שלו.

בנוסף הטיפול ביצירה מלווה בהנאה ובחדוות יצירה והוא שם דגש על כוחותיו של המטופל במקום על מגבלותיו.  

אילנה חיון-צדיק - עובדת סוציאלית ופסיכודרמטיסטית M.A, מטפלת בפסיכודרמה ובשילוב אומנויות, מרכזת תחנת "אל-סם" פתח-תיקווה ובעלת קליניקה

פרטית. עוסקת בטיפול מזה 17 שנים.

שילובים בין גוף-רוח-יצירה! הספר שואב ממקורות פילוסופיים וספרותיים, מהתרבות הסינית מסיפורי התנ"ך ומהמיתולוגיה היוונית לצורך טיפול בתנועה, באמנות, בהבעה ובכתיבה. הספר מלמד כיצד לתרגם את הסמלים והמטפורות לפעילות טיפולית-חינוכית, עבור מטפלים בתנועה, פסיכולוגים, תרפיסטים באומנויות, מחנכים ורקדנים.