.

במלאות שנה לפטירתה של המוסיקאית, המטפלת במוסיקה והסופרת נעה בלאס, משדרים גלי צה"ל שעה מתוך ראיונות שהתקיימו איתה במשך השנים האחרונות. נעה בלאס טיפלה בפגועי נפש, אוטיסטים, מפגרים וגם בילדים מחוננים על ידי מוסיקה, גונגים ויוגה. בתכנית נשמע על החוויות השונות מתוך הטיפולים וגם מנגינות שחיברה יחד עם תלמידיה. התכנית שודרה ב 5.2.2010

קישור לאתר התכנית – כאן.

מאת: עדי רם
תאור מקרה של טיפול באמצעות הבעה ויצירה בנער מתבגר

במסגרת לימודי פסיכותרפיה יונגיאנית, מכללת עמק יזרעאל. הטיפול באוריינטציה יונגיאנית.
המאמר מתאר את התהליך הטיפולי ומנתח תוצרי נפש בהמשגה יונגיאנית.
הכרת תודה- ברצוני להביע את הערכתי המרובה ואת תודתי לד"ר גדי מעוז על הדרכתו המקצועית והמסורה שליוותה אותי, העשירה והפרתה לאורך טיפול המקרה המוצג לעיל.

רקע קצר
ד' בן-15, טופל במהלך השנה במסגרת בית ספרו,לומד בכיתה קטנה לליקויי למידה.
בעל אינטליגנציה גבוהה, מתקשה בתחום השפה ובארגון החומר.קיים פער ניכר בין יכולת הבנתו הגבוהה ועולם הידע העשיר שרכש, לבין יכולת הביטוי שלו בעל-פה ובכתב. יצירתי מאוד, בעל עולם פנימי עשיר בדימויים ובסמלים. טיפלתי בו כשלמד בכיתה ט'.

ד' הבכור במשפחתו, יש לו אחות הצעירה ממנו בשנתיים, וארבעה אחים בהפרשים קטנים, הצעיר ביותר כבן שנה. האב היה נשוי בעבר 5 פעמים, ולד' שתי אחיות למחצה נוספות שחיות מחוץ לבית. לאם אלו נישואיה הראשונים. המשפחה עלתה ארצה לפני 5 שנים,ומתמודדת עם קשיים רבים. ד' אינו מוצא את מקומו בבית וגם בביה"ס מרגיש עצמו בודד. לא נמסרו פרטים נוספים על עברו ההתפתחותי בילדות ועל משפחתו.

לראשונה ראיתיו כשערכתי תצפית בכיתתו, ובטרם הכרנו. התרשמתי שהוא שקט ומופנם מאוד, נוטה להיות סביל. בתוכו נרטיב המחפש דרכי ביטוי, אוזן קשבת ובמה. פגישותינו לא התקיימו ברצף, מפני שהרבה להיעדר מביה"ס.בפגישות עצמן ד' היה שקט ומיעט בדיבור. על פי רוב לא יזם שיחה, והשיב לשאלותיי בקצרה. יחד עם זאת היו פעמים שחשתי ברצונו לדיאלוג, ובקושי הרב לקיימו בפועל. פעמים רבות חוויתי אותו ללא מצב רוח, וללא כוחות. הכניסה לתהליך היצירה היתה כרוכה באי חשק ומאמץ רב. כשהיה בתוך התהליך עצמו , הוא היה שקוע מאוד בעבודה, ונתן ביטוי לעולמו הפנימי העשיר. מעבודתו עולה נרטיב של מאבק כוחות, קונפליקטים רגשיים המלווים בכעסים והתלבטויות לגבי התמודדותו עמם. הבנת שפתו הסימבולית סייעה לי בהכרת הדינאמיקה הפנימית, ובבחירת דרכי התערבות מתאימות.

ד' אהב לשהות במרחב היצירה, ואהב את האינטראקציה שהתקיימה בינינו בעת צפייתי בעבודתו כעד והד לה , ובעת ששוחחנו עליה. היתה לכך השפעה חיובית מקרבת ביחסינו.
עבורי ,חוויה שד ' מזמין אותי להיכנס אל עולמו ומסכים לפתוח בפניי פתח צר אליו. אך מנגד חוסר הרצף (בממוצע נפגשנו אחת לשבועיים) בשל היעדרויותיו הרבות מביה"ס, השפיע אף הוא על איכות הקשר הטיפולי, שחוויתי אותו קטוע, טעון ורווי מתח.שוב ושוב מצאתי עצמי שואלת לפני פגישה: יבוא או לא יבוא? ד' עצמו הרבה לומר: "אני לא זוכר, אני שכחן".

בהדרגה נחשפה תמונה של פגיעה פוסט טראומטית עם הגנות דיסוציאטיביות, וחתירה לכיוון של התחזקות והשגת שליטה. עם התקדמות הטיפול חל שינוי באיכות האינטראקציה של ד' עמי, הוא נפתח לדיאלוג וחיפש קשר בינאישי.בחדר, חשוב היה לי ליצור עבורו סביבה מוגנת, מכילה ותומכת, שבה יתאפשר לו לתת ביטוי לעולמו הפנימי, לחפש דרכי התמודדות, ולהיפגש עם כוחות. כמטפלת ראיתי את תפקידי העיקרי כמכילה ומלווה: רואה, מבינה, ומחברת בין חלקיו השונים והמפוצלים.כמו שמתארת נצר (2004) בספרה את תפקידו של המטפל בליווי המטופל בעת היותו שרוי במצב של טבילה במים הטרנספורמטיביים, מגיב אל חומריו המודעים והלא-מודעים של המטופל המושלכים מנפשו,ומאפשר במרחב המעברי (ויניקוט, 1999) את ההתרחשות המרקוריאנית הטרנספורמטיבית של התהליך. בעת שהייתנו במרחב היצירה ניתנה לד' אפשרות לביטוי חופשי, להעלות תכנים לא מודעים ולבוא במגע ובדיאלוג עמם. בדרך זו לחזק כוחות אגו, ולהשתחרר מאחיזתם החונקת של קומפלקסים. יכולתי ללוות אותו במצביו השונים, לספק לו חוויה מתקנת שאפשרה להביא עצמו על כל חלקיו. השתדלתי ליצור עבורו חיבורים, רצף אסוציאטיבי בין חלקיו השונים. לתמוך ולעורר תהליכים תירפויטים של ראינטגראציה, שחרור והעצמה. להיפגש במרחב היצירה עם מהותו המתווכת של דיוניסוס האל היווני, כפי שמתוארת במאמריו של מעוז. מיתוס, המגלם במאפייניו הפסיכולוגיים והסימבוליים את העולם הפנימי של טראומה ודיסוציאציה, ומכיל אף מנגנון ראינטגרטיבי מרפא.

מעוז במאמריו מציין כי התפתחותו ומהלך חייו של הילד-האל דיוניסוס מסמלים את מנגנוני הפיצול הדיסוציאטיביים הנכנסים לפעולת הגנת העצמי בעת טראומה ופוסט-טראומה ואת הפונקציה המאפשרת ראינטגראציה של החלקים המפוצלים. מודל ה- Archetypal self-care system של קאלשד ,Kalsched) 2000, 2003; אצל מעוז) מתאר שני מנגנונים הפועלים בתוך המערכת: הראשון – מעין היפנוזה עצמית ועיטוף של חלק 'עצמי' פרה-טראומטי, והשני- פעילות הרסנית מבתרת הכוללת תוקפנות בשירות הדיסוציאציה. קאלשד מדגיש כי רק חיבור אהבה עם אדם נוסף עשוי לאפשר תהליך ראינטגרטיבי של אינדיבידואציה. במצבי דיסוציאציה בהם העצמי מתנגד ליחסי אהבה אלו, מתמודד האדם בתהליך עם סבל וייסורים רבים. מעוז קושר אפשרות מורכבת זו לרעיון הבסיסי של מסע הגיבור וגאולת האנימה. לדבריו, מטרת הגיבור במסעו להפוך את ה'אנימה', אנרגיה שנכלאה ופוצלה בתוך תסביכים לא מודעים, מיריבה בעייתית ומעוררת קשיים לפונקציה של יחסים אינטגרטיביים בין מודע ללא מודע. לדברי מעוז,במיתוסים ואגדות רבות מתוארת הירידה לשאול לצורך יצירת גשר בין חלקים מפוצלים בין המודע ללא-מודע, בין האני ל'עצמי'.ירידה על מנת להגיע למקום הקיטוע, לנקודת הפיצול בניסיון לאיחויו עם העלייה. לדבריו, הנפש צריכה לעבור דרך עקלקלה ולהגיע למקום התחלתי זה, שכן רק לאחריה ניתן יהיה להגיע לראינטגרציה של חלקי העצמי שהתפצלו. מעוז מדגיש כי יחסי העברה טיפוליים מאפשרים את המפגש עם התגלמויותיו של הארכיטיפ במסגרת מוגנת ויחסית נטולת סכנות, אך עם זאת אין די בעיבודם של יחסי העברה מתאימים. הטכניקה הטיפולית ומיומנויות המטפל חיוניים גם הם על מנת שהמרחב ההעברתי יתפתח כמצע הולם שבתוכו תתרחש האינטגרציה החיונית. בחלק הבא אתאר את התהליך הטיפולי שעבר ד', בו כאמור נחשפה הפרעה דיסוציאטיבית על רקע חוויה או חוויות טראומטיות מן העבר.

תהליך הטיפול
במבט לאחור ניתן להבחין בשלוש תקופות של הטיפול.התקופה הראשונה- עבודות יצירה בציורים, תקופת היכרות. בתקופה זו באו לידי ביטוי חלקים של כוחות, אך גם סימני שאלה ותהיות.התקיים מפגש עם הנרטיב הפנימי ושפת הסמלים של ד', שבאמצעותו הוא חשף והציג את בעייתו וסבלו. התקופה השנייה- עבודות יצירה בפלסטלינה,אופיינה בחיפוש הדרך, ניסיונות להתמודדות ומציאת פתרון, אך גם ספק: האם יימצא פתרון? האם יצליח ? למדנו וחקרנו את טיב הבעיה וחיפשנו דרכי התמודדות ופתרון. התקופה השלישית- שיחות וסיפורים מטאפוריים המעבדים ומסכמים את תכני החומרים שעלו בתקופות הטיפול הקודמות.לאורך כל הדרך המשיך להתקיים הוויכוח בין שני המפקדים (נספח 3):לפעול/לחכות? כאשר האחד מאיץ לפעולה ומנגד השני סבור שיש צורך להמתין עד יעבור זעם.וכן המשיכה להדהד השאלה: השליט החדש שנעלם, האם הוא מכשיר עצמו ליום הגדול או נבלע בבטן האדמה? (נספח 8; 9).

יחד היינו כשני המפקדים,שדנים ביניהם ובוחנים ,מסכמים את המצב. ד' ביקש להיות במקום מוגן ושקט, ואני ביקשתי פתח וקשר עם העולם החיצון (נספח 18).

בפגישתנו הראשונה סיפר ד' מעט על משפחתו מרובת הילדים.האב באותה תקופה לא היה בבית, על רקע פרידה זמנית של ההורים.ד' כעס על האם, אותה הוא חווה כאחראית/אשמה במצב.עזיבת האב את הבית יצרה אי שקט מוגבר במשפחה, חוויה של חוסר שליטה ו/או הגנה, הקצינה את הבעיות.כביכול מצופה היה ממנו, כבן הבכור, למלא את מקום האב. ד' חש כי התיק כבד עליו, וכי הוא עצמו נזקק ומחפש מרחב משלו, שיאפשר לו להתפתח ולגדול. לשאלתי: עם מי יש לו קשר קרוב במשפחה? ד' משיב שאין לו קשר קרוב עם אף אחד, ושהתקשורת שלו עם שני ההורים היא: "קצר ולעניין". במשחק תפקידים בו הציג עצמו כצייר פיקאסו (נספח 1), משפטיו "קצר ולעניין", בדומה לתקשורת שלו עם הוריו. פיקאסו רוצה לצייר ציור חדש, אני מזהה בכך ביטוי של ד' לרצונו בשינוי ותיקון, ביטוי לציפייה שלו מהטיפול.

הציור הראשון (נספח 2) סיפר על התחלת הטיפול שלנו.על מקום בו חוקרים סכנות שונות ואיומים.השמים המעוננים סיפרו על מצב רוחו והרגשתו של ד'. שלושת העצים שביער מזכירים את ד' ושני הוריו. האחד בשלכת או חצי נבול, אולי הוא ייצוג של האם. השני הגבוה בצמרתו החיוורת, דומה לשמש שבשמים. שניהם,מעט חיוורים וחלשים. דימויים אלו יחד מחברים אותי אל אביו של ד', הנעדר בחייו כעת. העץ השלישי נמוך יותר, מייצג בעיני את ד' עצמו.עליו מכסים את כולו וגולשים כלפי מטה. מעוררים תחושת עצבות ואווירת מסתורין /הסתרה. המבנה הענק ודלת הכניסה הצרה שלו, מספרים על התבצרותו בתגובה לאיום חיצוני הנחווה כמסוכן ומחריב. חדריו האטומים ואי היכולת לעבור מקומה לקומה ומחדר לחדר, מחברים לתחושה של ניתוק בין חלקים. מזכירים את משפחתו הגדולה של ד', ואת הבדידות וחוסר האונים שהוא מרגיש בתוכה. בעת סכנה ודחק אין מי שיעזור מבית. בהיבט אינטרוספקטיבי החדרים גם מספרים על ביתו וחדריו הפנימיים של ד',על הפיצול בעולמו הפנימי.לפי פישמן ( 2002) 'בית' הוא סמל לשכבות הנפש. חיצוניותו מסמלת את האישיות שהאדם מחצין (הפרסונה). הגג והתקרה מקושרים ללא מודע ולאינסטינקטים.החדרים המחברים מסמלים לעיתים את חדרי הלב,חדרי הנפש, ואת תת-המודע. בציור של ד' בכל קומה במבנה אנו פוגשים 'שני אנשים'. ככל שאנו עולים לקומה עליונה יותר,ההתמודדות עם המצב הופכת יותר יעילה. בקומה התחתונה- פוגשים 'שני אנשים', כאשר אחד לכוד בחדר אטום ,חשוף לסכנת הכחדה של גביש מסוכן,והשני מעבר לקיר לא יכול להיכנס ולעזור. קיים ביניהם נתק מוחלט. בקומה האמצעית –'שני אנשים' עומדים יחד, מתבוננים ולומדים את המצב. בקומה העליונה- יושבים 'שני אנשים' שהם שני המפקדים, ומתווכחים ביניהם על דרכי התגובה שיש לנקוט. הוויכוח בין שני המפקדים בקומה העליונה יכול לייצג וויכוח המתנהל בין שני חלקים של ד':בין החלק הפעיל לבין החלק הסביל; בין החלק הנשי לבין החלק הגברי. יכול גם לייצג את שני הוריו שמתווכחים מה צריך לעשות, ולכל אחד עמדה וגישה אחרת. ויכול גם לייצג אותנו,מטפלת ומטופל. כאשר אני מייצגת את החלק הפעיל שיוזם, שואל, זוכר ומחבר. וד' מייצג את החלק הסביל שמחכה, ומתבונן. 'השניים' כסימבול מייצג,בין היתר,חוליה מקשרת בין הבלתי משתנה למשתנה; דואליות ומודעות לאחר (פישמן, 2002).

נצר( 2004) מתארת יחסי מטפל-מטופל בראייה אלכימית כשניים היושבים יחד סביב שולחן עגול,ויחד מחפשים את הדרך ואת גביע המשמעות. לדבריה, יונג ראה יחסים אלו כקומבינציה אלכימית של שני חומרים בתוך המיכל הטיפולי, המשפיעים זה על זה ומשנים זה את זה. במבט לאחור ניתן להבחין שהציור הראשון הציג את הבעיה עמה ד' מתמודד,ופרס את מפת הדרכים,לצאת יחד אל מסע חקירה משותף.שלוש קומותיו של המבנה מקבילות לשלוש תקופות הטיפול.

הקונפליקט המרכזי עמו ד' התמודד בטיפול נחשף בוויכוח בין שני המפקדים (נספח 2; 3 ) : התגוננות/התמודדות. כאשר 'התגוננות' ניזונה מקומפלקסים והגנות דיסוציאטיביות, מושכת לפתרון של התבצרות והתנתקות.לעומתה 'התמודדות' ניזונה מכוחות אגו ומושכת לכיוון פתרון של פיתוח תודעה, נקיטת פעולה והתחברות. כך המדענים, מצד אחד חוקרים את האיום ומנסים לפתח אמצעי הגנה, אך מצד שני לא עושים דבר לגבי המצלמות הנמסות ע"י הגביש המסוכן (נספח 2; 3 ). השליט החדש, העומד לרשת את מקומו של השליט הישן, מסתתר ומתגונן מפניו בחדר המוגן שנמצא תחת האדמה. אך יחד עם זאת מנסה להתמודד, יודע שגם הוא עצמו יכול להשפיע על התוצאות. אם השליט החדש שמח, יש לו כוחות והשליט הישן לא יכול לעשות שום דבר נגדו. אבל אם הוא נחלש, אז השליט יכול לחדור לגוף שלו ולהשתלט עליו. לעשות שיהיה להם מוח אחד.בסופו של דבר השליט הישן לא הצליח להשתלט על השליט החדש. השליט החדש הצליח לשמור על עצמו, ועל ייחודיותו (נספח6; 7 ). הסיפור על השליט הישן והשליט החדש מחבר אותי אל ד' ואביו.ייתכן שד' חווה את אביו כשתלטן, ואת עצמו כנזקק לגייס כוחות על מנת לפתח נפרדות וייחודיות.תחת השפעתו החזקה של ארכיטיפ האב הגדול בהיבט השלילי, חש ד' איום וסכנה קיומית. איום המעורר את הקונפליקט הנדון. השליט הישן מייצג את צדו האפל של האב הגדול השואף לכוח לשם כוח. הוא מזכיר את דמותו של דארת' ווזר מהסרט מלחמת הכוכבים : האימפריה מכה שנית ( לוקאס,1980 ) , עוטה מסיכה ושמלה שחורה, סמל הרוע.

באמצעות תהליכים תירפויטיים שד' חווה במרחב היצירה, ובאמצעות תהליכי העברה והעברה נגדית, ניתן ביטוי לשני צדי הקונפליקט. כאשר השאיפה הייתה לחזק את צד ה'התמודדות'. מרחב היצירה אפשר העלאת דימויים וסמלים מן הלא מודע, מגע ודיאלוג עמם. בתהליך מתמשך רגיעה וחיזוק כוחות אגו. לפי תפיסת הסמל של יונג (1982;1993), המגמה של הסמל,היא אחוד הניגודים – של המודע והבלתי מודע, הארכיטיפי והאישי, המציאות הפנימית והחיצונית, העבר והעתיד. סמל עשוי להיווצר מתוך תנועת האנרגיה הנפשית בין חלקי האישיות השונים.האנרגיה נסוגה אל הלא-מודע, ומעוררת שם את היווצרותו של סמל חדש, שיכול להמשיך לעבוד בחשכת הלא-מודע, וליצור סמלים נוספים, ללא ידיעת האדם. כך פועלים תוצרי הלא-מודע להשבת האיזון של משק האנרגיה הפנימי בנפש. פרי במאמרה מדגישה כי הסמל העולה מן הלא-מודע הוא כוח חי, אשר מחלחל לנפש כולה וגורם לתנועה בתוכה. כוח פעולתו נובע בעיקר מיכולתו ליצור עמדה חדשה מתוך עמדות המודע והלא-מודע המנוגדות זו לזו, ניגוד אשר גרם לתחושת התקיעות ולמתח. תוכן חדש, שמשפיע על גישתו של האדם לעצמו ולחייו, ותוך כך הוא מסיים את הפיצול הפנים-נפשי שגרם לשיתוק ולקיפאון ודוחף את האנרגיה של הניגודים לערוץ משותף, חדש, אל מטרות חדשות. וון פרנץ (Von Franz, 1990) מתארת מלאכתם כ"מעשה האריגה המיסטי החבוי של הפנטזיה", וממליצה לא להביט בהם, רק לתת להם להיות בסביבה ולא להפריע לעבודתם הסודית. נצר, במאמרה על הסמל, מציינת כי הסמל מחבר ומתווך בין הנפש והעולם, מופיע מנפשו הלא-מודעת של היחיד במגמה לתקן את ההטיות שבתודעה. ברגע של משבר בטיפול לסמל יש כוח מרפא .לפי קורן ,במאמרה,סמלים מנביטים ומוציאים לאור (לתודעה),דימויים עתיקים מתוך הלא מודע הקולקטיבי. הסמל מחזק את המטופל בשעה רגשית קשה,מעביר לו מסר שלא יתייאש ומבטא גם אזהרה.בעזרת הסמל העתיק יכול המטופל ,כבר במהלך פגישה קשה, להתארגן ולהתמודד עם חרדות- בצעדים ראשוניים וקטנים .בילו במאמרו גורס כי סמלים אישיים מהווים אמצעי לשינוי וריפוי.בעזרתם ניתן לתת מבע לחוויות ולמצוקות חיים בלתי פתורות,להתמודד עמם בניסיון להשיג שינוי משמעותי.במאמרו (שם) מתאר בילו אפקט טרנספורמטיבי שמייצר מסע מדומיין לגן עדן. מסע המאפשר התמודדות עם חוויות של סבל ומצוקה באמצעות סמלי מפתח.גן עדן הוא מרחב מקודש שגלומות בו משמעויות תרפויטיות רבות.נושא בחובו בשורה כפולה של תקווה לתיקון המעוות, לריפוי ולהתחדשות.מרחב אידיאלי הניצב בניגוד בולט למרחב החולין המתסכל, של חיי יום יום על מצוקותיהם. גן העדן המדומיין מהווה זירה ותפאורה מתאימה למהפכי חיים והתחדשות, מעין "מוות ותחייה סמליים". בהמשך אתאר כיצד באו לידי ביטוי תהליכים תירפויטיים שנידונו לעיל בעבודתי עם ד'.

תהליכים תירפויטיים במרחב היצירה
בתהליך היצירה עלו דימויים מן הלא מודע, ד' שחרר את רגשותיו הטעונים והוציאם לאור. הדימויים, בדומה לתהליכים אלכימיים, עברו תהליכי עידון והתמרה. מזכירים את שבעת שלבי עיבוד החומר בתהליך האלכימי, את הסירקולציו המעגלי שבו עובר החומר התמרה ( נצר,2004). באופן זה נעשה הקומפלקס פחות טעון ויותר רגוע, ד' התחזק ועשה את מסע הגיבור שלו. הוא חיפש דרך כיצד להתמודד, להילחם ולהתגבר. בעבודה עם הפלסטלינה, בשונה מהעבודה עם הציורים, לד' היתה יותר שליטה. ציוריו שהיו בעצם רישומים בעיפרון,השאירו תיעוד לכל האירועים וההתרחשויות.התאימו לתקופת הטיפול הראשונה, שהיתה במהותה תהליך של היכרות. העבודה עם הפלסטלינה, סיפקה לד' חוויה אחרת של מגע בלתי אמצעי עם החומר עצמו, וגם יכולת שליטה עליו. ד' חש עצמו כבורא עולם, מחובר לכוחותיו, יכול ליצור ולהעלים, להחיות ולהמית, ואף להחיות מחדש. יכול לפתח,לשבח ולתקן. התקיים בה תהליך תרפויטי של התחברות והתחזקות, ערור כוחות האגו לפעולה.בעבודות הפלסטלינה ד' נכנס לעומק הדברים, ישנה התרחקות מהציוויליזציה והתקרבות אל הטבע. הנושא אינו קשור בציוויליזציות הנלחמות ביניהם כמו בסיפורי הציורים מהתקופה הראשונה. כעת עובר ד' מאנשים ליצורים, מיצורים לנחשים, ומנחשים אל הטבע ויסודותיו.

שלושת הסיפורים – בעבודת הפלסטלינה (נספח 11 ) סיפר ד' שלושה סיפורים סביב המאבק בין הכוח הרע לבין הכוח הטוב. הכוח הרע חזק ואכזר,רוצה להשתלט ולשלוט, לבלוע. הכוח הטוב, חלש יותר, צריך לפתח הגנה ולהתחזק, מנסה להתמודד ולהילחם.

בניסיונות ההתמודדות מול הכוח הרע ד' מזהה את הנחש ככוח טוב שיכול לעזור. ה'נחש' הוא סמל עתיק ורב-משמעות,המקושר לכל היסודות.סמל לאנרגיה קדומה ולטרנספורמציה. מול סמליות כוחות ארציים עשויים להופיע בו גם כוחות רוחניים: רוחניות גבוהה ותבונה עמוקה. בשל צורת גופו ותנועותיו המזכירות גלים,זכה הנחש בתרבויות שונות לסמל את חוכמת המעמקים.קיים קשר ברור לעיקרון הנקבי,כפי שמופיע בסיפור גן עדן ובמיתולוגיות רבות.הנחש מציין מצב פרימיטיבי ביותר של הקיום,מצב התחלתי של החיים. כוחות רשע דמוניים יכולים לבוא במשמעות חיובית, כאשר הם נלמדים,נשלטים ומוכנעים. המשתמש בהם נעשה אדון להם,ומשתמש בהם למטרה הנעלה של פיתוח המין האנושי. בשל תכונתו להשיל את עורו, הוא הפך לסמל בולט של טרנספורמציה,ותחייה מחודשת.יונג ראה בו סמל לביטוי מיוסר של התפרצויות תת-הכרתיות ( פישמן , 2002). הסיפורים מתארים שלושה מצבי התמודדות שונים:

בסיפור הראשון – האחד הרע הורג את שני הטובים. הסיפור מציג את הבעיה, חושף את הקומפלקס. הרע חזק והטובים חלשים, חסרי יכולת לגבור על הרע, להילחם בו ולנצח.

בסיפור השני - נולד איש חדש, שהוא המיזוג של שני הטובים,כוח טוב שיש לו את היכולת לגבור על הרע,בשונה מהטובים שלא הצליחו. לאיש זה יש גם עוזר, נחש. ניתן לחבר חוויה זו לחיי ד', אשר חש את הוריו חסרי אונים מול הרע, ואת עצמו כתערובת שלהם, חזק יותר. ד' מחפש כאן דרך להילחם, ומגיע להבנה שכדי להתמודד עם הרע אפשר וטוב שיהיו עוזרים. הוא מצא את הנחש שעזר להמית את הרע על ידי חנק. ד' מגלה שכוח הנחש באיכות שונה מכוח הרע. גופו גמיש וזריז לעומת מגושמות גופו של הרע. הוא מגיח בהפתעה, כמעט ולא נראה, חמקמק, מופנם באיכותו.לעומת הרע המתבלט ומאיים בנשקו, שהוא מוחצן באיכותו. הנחש מהווה כוח בהיבטים אחרים, משהו יותר מתוחכם, מופנם באיכותו ובעל תודעה עמוקה.

בסיפור השלישי – נסיגה. הרע מצליח להשתלט ומשעבד את האיש עד כדי היבלעות מוחלטת. בא כאן לידי ביטוי קומפלקס האב, פחדו העמוק של ד' מהיבלעות מוחלטת, ביטול נפרדותו ומחיקת ייחודיותו.בדומה לניסיונות ההשתלטות של השליט הישן על השליט החדש (נספח 6; 7).
אבי הנחשים – ד' יצר בפלסטלינה את אבי הנחשים, שבלע אל קרבו את כל הנחשים הקטנים. התהליך מזכיר את סיפורי הבריאה המיתולוגיים,מוטיב המוות ולידה מחדש. תהליך של התפתחות וחיזוק כוחות האגו.יש כאן משהו שנבלע ונולד מחדש, ציפייה לקראת משהו שעתיד להתרחש.ד' משקיע בעירוב החומר, תהליך המחשה לתהליכי עיכול, אינטגרציה ואיחוי פנימיים, המזכירים תהליכים אלכימיים מקבילים.מעירוב החומרים יוצא חומר משובח יותר, הוא לש מחדש את החומר והנחש נעלם, בתנועות נמרצות הוא יוצר גוף חלול בצורת גליל.

ד' אומר שזהו הר געש ( נספח 12).
הר הגעש – בתחתית ההר ישנה מערה, וממנה נובע מעין. בגלל המים הרבים אי אפשר לגור במערה. הר הגעש נראה חי, ישנה תחושה שמתרחש בו מעין תהליך פנימי וחיצוני, שלוקחים בו חלק ארבעת יסודות הטבע:אש, מים, אוויר ואדמה. ברמה הפנימית: מהלבה/האש והרוח נוצרו פניו של ההר, ומן הלבה נוצר גם המעיין. ברמה החיצונית: מהר מסוכן, הורס ומכלה, הוא הופך להר יוצר ומפרה. מהר הפולט לבה של אש, כעת הוא פולט מעין של מים. המים נובעים ממנו זורמים לבריכה,ואנשים יכולים לבוא אליו ולהתרחץ. ההר נמצא באינטראקציה עם הסביבה. רוח וגשם באה אליו מבחוץ , ומים נובעים החוצה ממנו. תהליכי ההר מבטאים תהליכים טרנספורמטיביים שעובר ד'. הן של חיזוק כוחות ברמה הפנימית, והן של היפתחות ואינטראקציה ברמה חיצונית. המערה, מלאת המים, במקום לתת לאנשים למצוא מקלט בתוכה,להיות בחזרה בתוך רחם מוגן, מעניקה להם חיים. המערה כרחם שפולטת את הרך הנולד ,המים הרבים הנשפכים ממנה מזכירים "ירידת מים" בתהליך לידה. 'מערה' מסמלת התכנסות פנימה,התבוננות פנימית, נסיגה והתכנסות לשם יציאה והתפתחות.סמל חיבור בין האלוהי והאנושי. היא מסמלת את הלב האנושי בהיותה מקושרת לסימבוליות המרכז. מקושרת לסימבוליות הרחם מהיותה במעמקי האדמה, ולכן היא בעלת סמליות של לידה ולידה מחדש, ברבדים נפשיים ורוחניים.בימים קדומים המערות שמשו הן לקבורה והן לטקסי "לידה שנייה" (פישמן,2002). בעבודה זו לראשונה עולה מוטיב חדש של יחסי גומלין. כאשר ד' יצר את סביבת הר הגעש (נספחים 14-17). הוא השתמש במספר צבעים,מגע התקיים בין הצבעים ובין המשטחים השונים, היתה תחושה של התחברות והרמוניה.האנשים שבאים מגלים את המקום וחוקרים אותו, מבטאים חלקים מעולמו הפנימי,כוחות של האגו. אנשים/כוחות המספרים על תהליך של הרחבת תודעה, התחזקות והתפתחות.הר הגעש שומר על המקום, בתחילה הוא יצר אותו לעצמו, מכיוון שרצה שיהיה לו יפה, ורק לאחר מכן כשהאנשים ראו שהמקום טוב, הם התיישבו בו. כעת הר הגעש הוא השליט, וד' מזהה בו את עצמו. ה'הר' הוא סמל להתעלות פנימית של הרוח. בשל גובהו הוא מסמל חיבור בין העליונים לתחתונים, בין האדמה לשמים.סמל למקום בו ניתן לתקשר עם האלים,מקום בו יורדת השכינה או ההארה הרוחנית אל האדם.בסין הוא מהווה סמל לגדולה ולנדיבות לב, בשל מימדיו העצומים. תכונות המיוחסות לקיסר.צורתו מזכירה את צורת העץ הקוסמי, ההפוך, ולכן הוא מזוהה עם סמליות ה'אחד', ממנו נובעים הריבוי והפירוד של שאר המספרים (פישמן, 2002). כ'הר געש' ד' מחובר לכוחותיו, ובוחן את יחסי הגומלין שלו עם הסביבה. מרגיש מסוגלות להתמודד עמה, להציב תנאים ולהגיע להסכמות. אך יחד עם זאת המקום מוקף מדבר שממה, וחיות טרף מסוכנות. המדבר מספק קנה מידה ליחסיות שבין מימדי התודעה של ד' לעומת הלא מודע הענק המקיף אותו. נדודי האנשים במדבר עד הגיעם אל הארץ הטובה "ארץ זבת חלב ודבש",מזכירים את הסיפור המקראי של עמנו וסיפורים מיתולוגיים נוספים,כמו סיפורי הנדידה הגדולה של המיתולוגיה האינדיאנית (מגד, 2001).כמו גם את סיפור חייו האישי של ד' עם עלייתו ארצה. סיפור של חיפוש מקום, הגעה למקום, הפרחת השממה ובניית חיים חדשים.

תהליכים טרנספורמטיביים בטיפול
בשלב המעבר מתקופת הטיפול הראשונה לשנייה – תכנים עלו למודעות, אך רצו להישאר בתהליך כשלעצמו מבלי להיות מדוברים, ומבלי להתפרש. מישהו סותם לבובה את הפה, הבובה רוצה לומר משהו שהתודעה מונעת אותו מלהיאמר (נספח 10 ). באחת הפגישות אמרתי לד' שהוא יכול לבחור ולהחליט מה הוא רוצה לעשות בפגישה. הוא אמר שהראש שלו עכשיו ריק, המחשבות לא נשארות, עוברות כאילו לילד אחר. דרך הבובה נתן ד' ביטוי /החייאה לילד האחר.שהוא בשונה מד' ילד רע, מקלל וקופצני. מורגש שד' חוסם ובולם את הכעס והתוקפנות העצורים בו. הוא סתם לבובה את הפה בסלוטייפ כדי שלא תקלל. באמצעות הסיפור על "הילד האחר" נתן ד' ביטוי לילד פנימי שהוא מנותק ממנו.על הבובה הושלכו תכנים תוקפניים ושליליים, ובדרך זו נוצר מגע ודיאלוג עם חלק זה.

בתקופת הטיפול השנייה – המשכנו לקיים תקשורת באמצעות סמלים.בשלב זה ניתן ביטוי חזק לכמיהתו של ד' לחזור אל הרחם, להרגיש בו הכלה, הזנה והגנה .הוא נזקק לאם שתשמש לו כ- self compensatory ( Neumann, 1990 ), תעזור לו להטמיע ולשרוד חוויות שליליות,כאב ותסכול. לשהייה בתנאים מיטביים שיאפשרו תהליך של התפתחות ובשילה, קיום הפונקציה של אוטומורפיזם – של הגשמת הפוטנציאל והייחודיות, ושל המנגנון הקומפנסטורי- היוצר איזון בין הפנים לחוץ, המודע והלא-מודע ( Neumann, 1990 ). קיימת היתה סכנה של הימלטות אל חיק האם הגדולה מאימת האב המאיים והאכזר. היבלעות אל קרבה,וחזרה רגרסיבית למצב אורובורי. ד' היה לכוד בין קומפלקס אב שלילי שאיים בהשתלטות והכחדה, לבין קומפלקס אם שלילית שאיים בהתנתקות וכניסה למצבים דיסוציאטיביים. בחדר הטיפול רציתי לשמש לו חלופה, מתווכת בין הקצוות,מלווה את הגיבור ותומכת. לספק הגנה והזנה,בית גידול להתחזקות ולרכישת כלים, מרחב להתבוננות ולדיאלוג. בתהליכי סובלימציה ניתוב אגרסיות וגיוסם לטובת כוחות האגו. ביצירות שונות ניתן לזהות את השפעת יחסינו הטיפוליים על תהליכי הטרנספורמציה של ד'. סימנים להשפעת חווית התקשורת והדיאלוג שהתקיים בינינו. למשל בעבודה על הר הגעש וסביבתו, יוצר ד' את הר הגעש,כאשר הוא מחובר לסביבה, מושפע ממנה ומשפיע עליה ( נספח 14;15). בהמשך תהליך היצירה נרקמים יחסי גומלין בין המקום לבין האנשים שבאו אליו (נספח 17). במקביל ,ד' חווה תהליכים אלו איתי ב'טמנוס' שלנו. הוא חש שיש לו מקום מוגן ובטוח. במקום זה הוא עצמו, כמו הר הגעש, יכול לברוא עולם וליצור בו חיים,להתחבר לכוחותיו ולמצוא את הדרך הנכונה לו.

לא תמיד יכול היה ד' לצמוח ולגדול, פעמים רבות הוא נמשך אל הגנותיו הדיסוציאטיביות. בחווית האינטגרציה היה משהו מאיים עבורו, ובמצב הדיסוציאציטיבי הוא מצא משהו מרגיע. כך קרה לשליט הצעיר שנשאר תחת האדמה בחדר המוגן, גם לאחר שהשליט הקודם התאדה והגיע זמנו לתפוס את השלטון ( נספח 8; 9). וכך גם היה כאשר מכל המקומות הוא בחר להיות ב"שום מקום" ( נספח 18). כאן ד' הזמין אותי להיות איתו ב"שום מקום" הזה. לחוות איתו יחד את החוויה, להיות בו איתי בדיאלוג. מתוך הדיאלוג התברר כי עבורו זוהי חוויה מפצה,סביבה רחמית וקשר אורובורי בתוך ועם האם הגדולה, ללא גבולות והבחנה. מקום שרק העיניים שלנו בו, רואות ומדברות זו עם זו בלי קול. מזכירות התקשרות ראשונית של אם-תינוק, בעולם שהוא רק שלהם ורק הם בו, בקשר הדוק של אהבה, שלא מרגישים בו לבד ואין בו כל איום (( Neumann, 1990; הארדינג, 1999). לעומת זאת עבורי הייתה זו חוויה של חוסר אונים ופחד להימצא במקום שהכניסה אליו היא חד פעמית והשהות בו היא לנצח נצחים.שיתפתי את ד' בהרגשתי בתוך ה"שום מקום". רציתי להעניק לו תחושת כוח ואמון כלפיו,ואמרתי לו שאני חושבת שהעיניים שלו הן המובילות, כי הן קצת יותר יודעות על המקום ומכירות. באותם רגעים חוויתי קרבה רבה בינינו. ד' רצה שארגיש יותר נינוחה ואמר: אולי יש סיכוי שיום אחד העיניים יצאו מהמקום. אמרתי לו שאולי הרצון וה'ביחד' שלהם מעודד אותם ומחזק, עוזר להם להתגבר. כעבור מספר רגעים של שתיקה והרהור הוא הוסיף ואמר: יש להם ילדים, נולדו להם הרבה פרפרים צבעוניים. אסוציאטיבית חשבתי על שלל צבעי הקשת, ועל סימן הקשת כברית, לאיחוד והרמוניה. רמז לברית הטיפולית שבינינו. הפרפרים הם פרי הקשר שלנו, התוצר האלכימי של ה'יחד' שלנו. ה'קשת' היא סמל למפגש שבין שמים וארץ,לברית שבין עליונים ותחתונים.

סמל מקובל לצבעי התודעה השונים זה מזה ,אך גם לאחדותם. ה'קשת' מסמלת את הגשר בין העולם וגן-העדן. היא מייצגת רעיון של אחדות השונים,מהיותה מורכבת מכל צבעי הספקטרום,המאוחדים לישות אחת הרמונית.קיימת בה סמליות של שלום וקבלה מוחלטים (פישמן, 2002). ה'פרפר' ,בין היתר, מסמל את הנשמה,את האלמוות ואת הטרנספורמציה. גלגולי שינוי צורתו מזחל, דרך מצב של התכנסות פנימה ובידוד מהעולם החיצוני כגולם ,עטוף בתכריכים, עד למצב של יצור שמיימי מכונף- מסמלים תחייה וגאולה.בתרבויות שונות מייצג ה'פרפר' את המשיכה הבלתי-מודעת אל האור. בפסיכואנליזה סימבול ה'פרפר' מסמל לידה מחדש.בסימבוליקה הסינית הוא מסמל אלמוות,חופש שמקורו בשפע,עליצות ושמחה (פישמן,שם). בסיפורו של ד', לבסוף הצליחו הפרפרים לבנות להורים שער יציאה, אבל הם עצמם לא יכלו לעולם לצאת מהמקום, רק ההורים (העיניים) יכלו. אולי יש כאן פשרה של ד', מצד אחד ה'עיניים' יצאו מהמקום וחזרו לעולם ממנו הם באו,עולם המודעות. אך מצד שני הפרפרים נשארו בו לנצח נצחים.
בתקופת הטיפול השלישית – באחת מפגישותינו האחרונות, ד' היה בהלך רוח של "לא יודע". על השולחן היו מונחות כל עבודותיו, וד' אמר שהוא לא מתחבר, כאילו זה לא שייך לו. שאלתי אותו איפה הצייר שצייר את הציורים האלו? הוא ענה שעכשיו הוא רדום. אמרתי לו שאני מרגישה שעכשיו נמצא בחדר ד' של הסיפור על "שום מקום" (נספח 18), במן מקום כזה דומה, שהכל בו לבן ורק רואים בו. יחד הבנו שהמקום מוגן, ומשמש לו מקלט. הפעם המקלט אינו חשוך כמו מקלט שנמצא מתחת לאדמה (נספח 6; 7). המקום הזה הוא לבן ומואר, זהו מקום שרואים בו את הדברים אבל לא ממש רוצים לדעת אותם. על כל שאלה ששאלתי השיב ד':"אני לא יודע". בשלב זה בטיפול היו תכנים 'נראים' רבים שרצו לעלות למודעות, אך ד' העדיף לא לדעת אותם, לא לזכור.להשאירם במצב רדום ולהימצא בעצמו במקום הלבן המוגן הזה. ב'מקום הלבן' בשונה מה"שום מקום" ,אליו הזמין אותי ד' להיכנס, הוא העדיף להיות לבד. רצה שאני אחכה לו בחוץ, כאשר הוא נמצא בפנים עטוף ומוכל, מוגן בתוך הרחם. כשאני,מצד אחד מספקת לו בית גידול להתחזקות וצמיחה, ומצד שני מצפה לפגוש אותו כשיבשיל ויגיע רגע היציאה/הלידה.

אפילוג : הסיפור על "האיש המשועמם"
הסיפור על "האיש המשועמם" סגר מעגל וסיכם את התהליך הטיפולי (נספח 19).

בהתחלה האיש חי בטירה מוקפת חומות,אח"כ הוא יצא מהחומות לשוט עם סירה בנהר למסע של חקירה וחיפוש. בנדודיו מגיע האיש אל היער, ממלכת הלא-מודע. שם הוא גר בבקתה קטנה, ששומר עליה ענק כפול,לידו גרה אישה. סוף הסיפור משתדל להיות אופטימי: ד' מבטיח כי אחרי המלחמה האיש יתחתן עם האישה….

הטירה מסמלת סוג של מעין 'בית מוגדל' , במובן של אגו מוגדל, מנופח. אגו שבאופן זה מפצה עצמו על תחושת חולשה. מזכירה את המבנה הענק ( נספח2 ) בציור הראשון. החומות משמשות הגנה על הטירה, מייצגות את ההגנות הדיסוציאטיביות. בשל חולשת האגו, על מנת לחוש בטוח בעולם , שנתפס מסוכן ביותר, יש צורך להקיף את הטירה בחומות. היציאה מהחומות מתחברת לתהליך שחרור והורדת ההגנות הדיסוציאטיביות. מעבר למרחב אחר, ממצב של התבצרות למצב של זרימה. מזכיר תהליכים אלכימיים של המסה והתמרה (נצר, 2004). ה'נהר' מסמל את הכוח היוצר של המים, מופיע בטקסי חניכה ובמעבר בין מצב מודעות לאחר (פישמן,2002). המעבר הוא אל היער, אל ממלכת הלא-מודע של הטבע,ואל האישה. ה'יער' מקושר עם הסימבוליזם הנקבי, ועם "האם הגדולה".סמל למקום חופשי ומשוחרר ממגבלות החוקים והמחויבויות (פישמן,שם). בממלכת היער האיש מוותר על הגנות שנדרשו לו בעברו השני של הנהר, מן הטירה הענקית הוא עבר לגור בבקתה הקטנה, ואת הגנת החומות מחליף כעת הענק הכפול. ה'ענק' מסמל את הכוחות הברוטליים של הטבע, את הכוח והעוצמה הקדמוניים. בסיפורי פולקלור פעמים רבות הוא מיטיב ומגונן על האדם הפשוט מפני השליט הרודן. הענק הנו הגברה של המאסה האנושית ושל החומריות. בהיבט שלילי עשוי הענק להיות מזיק ומסוכן, ניצחון האדם הפשוט על הענק הוא ניצחון הרוח על החומר (פישמן,שם). במקום החומה הבצורה, הקרה והדוממת-אנו פוגשים ביצור חי.היותו כפול, מתחברת סימבולית אל דמות ה'אנדרוגינוס/ההרמפרודיט', דמות מיתית של גבר ואישה בגוף אחד. המסמל את השלמות הבראשיתית, השבת גן העדן , איחוד הכוחות הנקביים-זכריים הראשוניים. יש הרואים בו את הגשמת הסמל של המספר 'שניים' בבן האדם. היוצרת אישיות ממוזגת ומאוחדת על אף הדואליות (פישמן,שם). ייתכן שכאן מצאו 'שני המפקדים'

(נספח 3 ) את הדרך להתחבר ולאחד כוחות. הכוח הגברי משולב יחד עם הכוח הנשי ומקנה הגנה מרבית. ד' בתהליך של ראינטגרציה, ממצב פוסט טראומטי-דיסוציאטיבי של הימצאות בתוך שריון ,רוצה לפרוץ את חומות בדידותו ולזרום בנהר, לנדוד ביער ולהגיע לבקתה. להיות קרוב יותר אל הטבע, ואל האישה. הטירה המבוצרת מפנה מקומה לבקתה הקטנה. החומות המגנות מפנות מקומן לענק הכפול, שהוא חי ומורכב יותר במהותו הכפולה. אך עדיין הוא חש בסכנות האורבות, ברע המאיים לערוף ראשים ולשרוף גופות.האיום נמשך והפגיעה הפוסט טראומטית ממשיכה להציק. ד' עדיין נזקק להגנות מפניה, אך כעת הן פחות נוקשות ואטומות. כעת ההגנות מופיעות בדמות 'הענק הכפול', שמצד אחד הוא גשמי מאוד, ומצד שני הוא נושא את בשורת האיחוד של ההרמפרודיט. האישה בסיפור מייצגת האת האנימה. 'אנימה' על פי יונג (אצל מעוז ) הינה היסוד הנשי המופנם (הפנימי) של הגבר. דימוי ארכיטיפי של האישה בנפשו של הגבר.הגיבור במסעו הרה הסכנות מחלץ עצמו מארכיטיפ האם הגדולה ומהתלות הילדותית בה. תחילה צריך להתמודד עם הצד הבולעני של האם הגדולה,ורק לאחר מכן יוכל הגיבור ללכת לכיוון של אינדיבידואציה,להתחבר אל הנשיות שבתוכו ואל האישה. הסיפור, כמו גם הטיפול, מסתיים בתקווה שבהמשך, כשד' יתחזק והאיום החיצוני יפחת, הוא יוכל להתחתן עם האישה.

ביבליוגרפיה
בילו יורם. המסע לגן עדן: כוחם המרפא של סמלים באספקלריה מסורתית.
אתר החברה היונגיאנית החדשה.www.israjung.co.il
הארדינג אסתר, 1990, האני ולא אני. תרגום- דגנית דיצ'ק. תל-אביב. מודן.
ויניקוט דונלדו, 1999, משחק ומציאות. תרגום-יוסי מילוא.תל-אביב. עם עובד.
יונג קרל גוסטב,1982, על החלומות.תרגום-אילנה תורן וחנה שוהם.ירושלים. דביר.
יונג קרל גוסטב,1993, זכרונות, חלומות, מחשבות.תרגום- מיכה אנקורי. תל-אביב.רמות.
לוקאס ג'ורג', 1980, הסרט: מלחמת הכוכבים, האימפריה מכה שנית.
מגד נחום,2001, המיתולוגיה האינדיאנית של מרכז אמריקה. תל-אביב. מפה-מיפו הוצאה לאור.
מעוז גדי, דיוניסוס וגאולת האנימה,השתקפות בקולנוע של מסע הגיבור הפוסט-טראומטי.
אתר החברה היונגיאנית החדשה.www.israjung.co.il
מעוז גדי, דיוניסוס-טראומה,דיסוציאציה ורה-אינטגרציה
אתר החברה היונגיאנית החדשה.www.israjung.co.il
נצר רות, 2004,מסע אל העצמי.אלכימיית הנפש-סמלים ומיתוסים. בן-שמן. מודן.
נצר רות, סמל היה לפני שהסמל התחיל:על הסמל בפסיכותרפיה ובאמנות.
אתר החברה היונגיאנית החדשה.www.israjung.co.il
פישמן רותי, 2002, מילון סימבולים. הוד השרון.'אסטרולוג'.
פרי ריבה, סמלים בסיפורים ואגדות וכוחם המרפא (הרצאה ביום עיון)
אתר החברה היונגיאנית החדשה.www.israjung.co.il
קורן סלעית, משל הצב והארנב: השחור שמביא את האור ( הרצאה ביום עיון)
אתר החברה היונגיאנית החדשה.www.israjung.co.il
Kalsched, D. ,1996,. The inner world of trauma. Archetypal defenses of the personal spirit. U.S.A. Routledge.
Kalsched, D., 2003, Daimonic elements in early trauma. Journal of Analytical
Neumann, E., 1990 , The child. Boston: Shambhala.
Von Franz,m.l.,1990,Individuation in Fairy Tales,Shmbala.

מבוא לתזה מאת: ירמיה שטיין
מהאתר "טיפול עד הבית" האתר האישי של ירמיה שטיין

שנים רבות אני עוסק בטיפול בהתמכרויות במסגרת מקצועי כעובד סוציאלי במערכות ציבוריות לסוגיהן. תחום זה מרתק אותי שנים משתי סיבות: היכולת של האדם לאבד שליטה עקב השפעת סמים, והתמודדות עם נושא המוות. נושאים אלה גם מרתקים וגם מאיימים עלי מאוד. קיים סיכון למוות ממנת יתר, אבל שימוש בסמים גם הוא מצטייר בעיני כמוות זמני, התאבדות שחוזרים ממנה.

למרבה הפלא מצאתי אצל מטופלים רבים צורך עז בשליטה.  בזמן שהם לא תחת השפעת הסם, הם מנהלים את סביבתם בשתלטנות, אפילו קיצונית לפעמים. ראיתי כיצד הם משתלטים על הוריהם ובני זוגם, וקובעים את סדר הדברים בבית. במהלך גמילה פיזית, רואים את רצונם העז לקבוע איך, מתי, ואיזה תרופות יקבלו. ויתור על השליטה יוצר תחושה של כניעה. במצב זה של כניעה התחושה שעוברת אלי פעמים רבות ממטופלים היא של חרדה גדולה.
על פי תוכנית 12 הצעדים לגמילה מהתמכרות, שארחיב עליה בהמשך, הצעד הראשון, אותו צריך לעבור הנגמל, הוא ההכרה בחוסר האונים, בויתור על שליטה, בכניעה "הודינו שאנו חסרי אונים מול התמכרותנו, שחיינו הפכו בלתי ניתנים לניהול"  (מכורים אנונימיים).

האם יש במכורים צורך בסיסי בשליטה? האם הצורך בשליטה הוא שהביא אותם מלכתחילה לשימוש בסם, ומה הקשר בין השליטה לסם? אם כך מדוע אינם יכולים לשלוט בשימוש בסם, ולשלוט על הצורך בו?

המעניין בנושא המוות הוא שאף מטופל לא חש שהוא עומד למות או שהוא למעשה "מת" בהשפעת הסם. יתכן וחוסר האונים הוא כה גדול עד כדי כך שהפתרון היחידי הינו מוות. על פי גישתו של קרל ג. יונג יש ללא מודע תפקיד גדול. יונג דיבר על הלא מודע הקולקטיבי, מאגר המשותף לכלל האנושות שמכיל חלקים נוספים לא מודעים של האישיות אשר תפקידם לשרת את המודע. למרות שתפקידו של הלא מודע הקולקטיבי הוא לתרום למודע לעיתים הוא מאיים על המודע. תכניו הם לעיתים קיצונים או בלתי מובנים – "אמא אדמה " תפקידה להכיל להזין לגדל אולם בה במידה היא יכולה לבלוע ולקבור.
השאלה הנשאלת "האם זה יתכן שלא מודע קולקטיבי זה כה מאיים על המכור, או לחילופין, הוא לא מסוגל להשתמש בו, כך שהוא מעדיף לסגור את ה"חדר" הזה באישיותו באמצעות סמים, ולסגור תכנים אילו אשר חוזרים ומציפים אותו. במובן זה להתאבד זמנית?"

ברוב, אם לא בכל המקומות בהם עבדתי התיאוריות שהשתמשו המטפלים היו תיאוריות קוגניטיביות וההתנהגותיות, במיוחד האחרונה.

בחלק מהמקרים, גישה זו הספיקה ועזרה למטופלים רבים, במיוחד בשלבי הגמילה הראשונים. אבל תמיד חשתי שהיא לוקה בחסר, שיש משהו מעבר ל"כאן  ועכשיו" שמציע הטיפול הקוגניטיבי. מטופלים רבים חוזרים לשימוש בחומרים פסיכואקטיבים למרות רצונם להישאר "נקיים".
הטיפול הקוגניטיבי מתרכז בעיקרו במודע, בבחירה בין אפשרויות או בהבנת האפשרויות והגדרתם מחדש. פתרון זה נראה לי קל מידי ואינו נותן הסבר מספק לכך שהפסקת השימוש בחומרים פסיכואקטיבים הוא כה קשה.

נראה כי חסר משהו חשוב למטופלים אלו, משהו עמוק יותר, משהו מעבר לתחום המודע שעל פני השטח.

תוכנית 12 הצעדים קמה בארה"ב בשנות ה- 30 של המאה הקודמת על ידי מכורים לאלכוהול כתוכנית לעזרה עצמית. בכול פעם שהשתתפתי בקבוצות פתוחות לקהל הרחב משהו ריגש אותי, משהו שלא יכולתי להסביר, שהוא מעבר למילים.

גישת 12 הצעדים נתפסת כגישה התנהגותית נוספת לכאורה, אשר יש בה צעדי "עשה" ו"אל תעשה" שבמהותם, אינם ייחודים.  שאלתי את עצמי פעמים רבות מה האלמנט הייחודי בגישה זו אשר פועל על חלק מהותי מבין המכורים ומוסיף את "התבלין" החסר?

תחושה דומה חשתי כאשר למדתי לראשונה את הגישה היונגיאנית.  היה בגישה היונגיאנית איזה שהוא ריגוש, משהו מעבר למילים או להסבר קוגניטיבי, משהו בעל עוצמה חזקה מאוד, מהמעמקים. זה דומה מאוד להרגשה שלי בקבוצות הפתוחות של המכורים האנונימיים.

המשך המאמר כאן.

מאת: מילי שטוקפיש
(חלק מתוך 'גוונים של חיפוש'; קשרים בין תהליכי טרנספורמציה אישית ותהליכי יצירה אומנותית)
המאמר סוקר את הזיקה שיש בין תהליכי שינוי וטרנספורמציה אישית לדיאלוג עם הלא מודע בהיקשר לטיפוח היכולות לשינוי.
 

דו-השיח בין המודע אל הלא-מודע קשור למוטיבציה ולמניעים המביאים את האדם לשינוי.
זהר (2001), טוענת שהמוטיבציה היא -"חוליה מקשרת מכרעת בין המודע ללא-מודע", החוליה הזו נוצרת בנקודת המפגש שבין ה-"אינטליגנציה השכלית" ובין ה-"אינטליגנציה הרגשית." במקום המפגש הזה, טוענת זהר, נמצאים המניעים שעונים למעשה על התהייה- "מה אנחנו רוצים לעשות בנוגע למצבים". לדעתה של זהר מניעים למעשים רבים קשורים ל-"אינטליגנציה רוחנית" באדם. ה-"אינטליגנציה הרוחנית" שולחת "אנרגיה נפשית עמוקה לערוצי ?האישיות השונים של האגו ולפעילותם הנובעת מכך" (עמ' 143). זהר טוענת ש-"רוב זרמי הפסיכולוגיה המערבית מסכימים שמניעים הם מיזוג של מודע ולא מודע". כדוגמאות תומכות לדבריה מביאה זהר את פעילויותיהם של אומנים ופוליטיקאים ואומרת: "אומן מודע באופן חלקי לסיבה בגללה הוא מוכרח לצייר תמונה מסוימת, אך אינו יודע באופן מלא מהם הכוחות העמוקים בלא-מודע שלו הדוחפים אותו ליצור חיזיון שהוא לא ראה מימיו."ו- "גם הפוליטיקאי אינו יודע לגמרי מנין נובע הלהט שבמחויבותו". לדעתה של זהר "אנחנו תמיד זרים חלקית לעצמנו, כי אנחנו תמיד יותר מהעצמי המודע" (עמ' 143).

כדי להבין את "היותר" שבנו, אנחנו נקראים להפוך את המניעים למודעים ולהשתנות, ובכך לתרום לשינוי אישי (עמ' 143).
כדי להבין את המניעים לשינוי ולהיות מודעים להם, האדם חייב ליצור קשר עם הלא-מודע שבהווייתו. הדרך הידועה לקיום הקשר עם הלא-מודע היא דרך דמיון, מטאפורות וסמלים ומוצגת בכתבים עתיקים כדרך לריפוי הסבל של האדם (מצנר,ר.1994). התפיסות-הקדומות, כגון השאמאניזם והאלכימיה, השתמשו ב- "נציגים" או ב-מרפאים כדי לפתור קושי או חולי בעזרת שיח בין שני המצבים של התודעה. המרפאים ידעו כיצד לעבור ממצב תודעה אחד לאחר, לשאוב ממנו ידע, לחזור אל התודעה ולעשות בה את השינוי הרצוי לצורכי ריפוי.

גם אבות הפסיכולוגיה ניסו להבין את השיח בין המודע אל הלא-מודע בעזרת המטאפורות שנתנו למקום ולתפקיד שיש לתודעה ביחסיה אל הגוף. פרויד (1950), ראה בלא-מודע עומקים מסוכנים של הבלתי ידוע והשווה אותם לאוקיינוס. הפסיכואנליזה, כך חשב פרויד, אמורה להביא את הלא מודע אל המודע וכמו לכבוש מחדש את האדמה מהים (הובא על ידי מצנר,ר.1994).
בתיאוריה של רייך (1949), גורמים מודחקים של הלא-מודע מתגלמים אל רקמות הגוף, ויוצרים כמו שריון בלתי נראה סביב האדם. רייך יצר את התרפיה הביו-אנרגטית כדי לעזור לאדם לפעול, להמיס את השריון ולגרום לו להיעלם (הובא על ידי מצנר ,ר.1994).

קארל יונג (1959), סבר שהלא-מודע האישי והקולקטיבי הם כמו השמיים בלילה, אינסוף בלתי מוכר, שמדי פעם מפלח אותו כוכב, ניצוץ קטן, היכול להפוך למקור הארה, ידיעה, ויצירה חדשה של האדם והחברה ( הובא על ידי מצנר ,ר.1994)

אחת מן התגליות החשובות שאליהן הגיע יונג הייתה ערכו ומעמדו של הסמל בחיי נפש-האדם; הוא הגיע למסקנה ש-"שפת הסמלים היא השפה הטבעית של הנפש ומכאן הקרבה ההדוקה שבין האומנות לבין הפסיכולוגיה" בנוסף הוא טען ש-"בלא הכרת מורשת התרבויות הטבועה במעמקי הלא-מודע של כל יחיד, לא ניתן להבין את עולמנו הפנימי על רבדיו השונים" (הובא על ידי נצר, ר.2003. אינטרנט).
הפסיכולוגית היונגאנית רחל נצר (2003), מספרת שחלום שחלם יונג בשנת 1909 והפירוש שנתן לחלומו היו תחילתה של הדרך והתורה החדשה שהביא יונג אל הפסיכולוגיה. יונג תאר שבחלום ראה את עצמו מסתובב בבית הבנוי מספר קומות ומפלסים. בכל מפלס של הבית לדבריו הוא נחשף למראות שונים שהיו סמלים לאירועים ולקשיים שבחייו. בעקבות ההבחנה הזו הסיק יונג שהבית בחלומו הוא הדימוי לנפש האדם. במפלסים התחתונים של הבית ראה ביטוי סמלי לרבדים השונים של הלא-מודע; הקומה התחתונה הייתה בעיניו ביטוי סמלי ל-"לא-מודע האישי"; במפלס התחתון ביותר של הבית שהופיע בחלומו כמערה פריהיסטורית ראה יונג "ביטוי סמלי לרובד ה-"קדם-אנושי" של ה- לא-מודע. מכאן פיתח יונג את המושג של ה-"לא-מודע הקולקטיבי" שלטענתו מצוי בכל אדם ובו "אצורות החוויות הכלל אנושיות (נצר,ר.2003). תפיסה זו הביאה את יונג לפתח את תורת הארכיטיפים שהפכה ברבות הימים לשפה היוצרת את התקשורת עם החלקים הלא-מודעים באדם. "הארכיטיפים הם אבני היסוד של הלא-מודע הקולקטיבי; הם מהווים תבניות יסוד של תפישה, דימוי, רגש, חשיבה, והם משותפים לאנושות כולה בכל הדורות; הם כעין אינסטינקטים נפשיים מולדים, ויש להם קיום אובייקטיבי" (נצר,ר.2003).

יונג מצא שיש ארכיטיפים רבים. לחלק מהם התייחס כמרכזיים בחוויית האדם; העצמי, האם, האב, הילד, הזקן החכם, הלידה מחדש, הטרנספורמציה, הרוח, המוות והאלוהים. יונג סבר ש-"הארכיטיפים מתגלים בסמלים, שהם השפה בה הלא-מודע מתוודע אל התודעה" (נצר,ר.2003).
ה-"לא-מודע" הוא חלק הנפש שאינו ברשות התודעה; בחלקו האישי של הלא-מודע שמורים הזיכרונות והחוויות הנשכחים והמודחקים וחלקו הגדול של הלא-מודע הוא הלא-מודע הקולקטיבי בו טמונים הארכיטיפים ודגם המיתוס של מעצבי הגורל, שהם סיפורים ארכיטיפים (נצר,ר.2003). יונג מצא קשרים נרחבים בין תוכני חלומות לבין המיתוסים של התרבויות הקדומות והגיע אל ההכרה שיש להדגיש את "חשיבות ההבנה של תהליכים בחקר הנפש". בעקבות זאת הוא פיתח תיאוריות ושיטות טיפול המתבססות על ההנחה היסודית האומרת ש-"התפתחות נפשית באדם אינה עולה מתוך ההבשלה הביולוגית בלבד ומוקדה העיקרי הוא בהתפתחות הרוחנית של האדם" (הובא על ידי נצר,ר.2003).

ההתפתחות הרוחנית של האדם היא ה-"פרי" שהבשיל מהמודעות שיש לאדם אל תהליך חייו. על פי מצנר (1998), על המודעות עצמה ועל מיקומה ביחס למציאות-האדם (בחלל ובזמן) ניתן ללמוד משתי אנאלוגיות עיקריות המתגלות מההתבוננות במטאפורות שמצא. האחת מעין חלל או שדה, והשניה כאנלוגיה של נהר, וביטוי לזרימה. במילים אחרות, מטאפורה אחת היא "טופוגרפית", והשניה, היסטורית. מצנר טוען ששתיהן מבטאות את הממדים המרכזיים בהתנסות האנושית, ואת יחסיה אל החלל והזמן. הסבר לתנועה וליחסים האלו מצא מצנר בדבריו של החוקר פולר (1975), שאמר:
?Each individual exists at the center of movable sphere of omni directional awareness, that moves, like a shadow, everywhere we move? (Cited in Metzner,R.1998 p.9).
ראלף מצנר, שהוא חוקר בן-זמנינו המקדיש את חייו לחקר תהליך הטרנספורמציה באדם ולמקומן של המטאפורות בתהליך. במשך שנים רבות אוסף מצנר עדויות מאנשים שחוו טרנספורמציה ועוקב אחרי המקורות הקדומים של התרבויות השונות במטרה להתחקות ולמצוא את המטאפורות השונות שתארו ולמעשה גם תעדו את תהליך השינוי והטרנספורמציה באדם. מצנר מאמין שלמטאפורות יש חלק נכבד בהתרחשות של תהליך השינוי, והן תורמות למעבר ולהתקדמות שעושה האדם בין השלבים השונים שבתהליך הטרנספורמציה (מצנר, ר.1988).

מצנר מצא שיש קבוצות של מטאפורות המתארות את תהליך הטרנספורמציה וכי קבוצות אלו נמצאות בתקופות היסטוריות שונות, בתרבויות שונות, והן למעשה משותפות לכלל הקהילה האנושית. הוא קיבץ את כל העדויות שמצא לעשר קבוצות מרכזיות המתארות את תהליך הטרנספורמציה באדם על מרכיביו השונים. מצנר מצא שקיימים שלושה סוגים מרכזיים של מטאפורות שנמצאות בכל אחד מעשרת הקבוצות. מצנר ייחד את הקבוצות על ידי שמצא את התימה המרכזית העוברת כחוט שזור בכל קבוצה והתמקד בתימות המרכזיות העומדות בראשן. התימות המרכזיות לדעתו של מצנר הן ההתעוררות מחלום-המציאות; הסרת הינומות- האשליה; מהשבי אל החופש; ההיטהרות באש הפנימית; מהתחלקות לשלמות; ההתפייסות עם האויב שבפנים; למות ולהיוולד מחדש ;מחושך לאור; ההתמזגות עם חיית ? הפרא שבפנים; גילויי עץ-החיים; המסע אל מקום-הכוח והחזרה אל המקור (מצנר,ר.1994). למרות שכל קבוצה נוצרה מתוך תימה מסוימת, כל הקבוצות בהתייחסותן לטרנספורמציה מדברות במשותף על אסטרטגיה של "חיבור מחדש". מצנר מצא שקיימים שלושה "מפתחות" המרכיבים את האפשרות ל-"חיבור מחדש": הראשון כרוך ביכולתו של האדם להבין שהתודעה היומיומית, הרגילה, היא מפוזרת, מוגבלת ואינה מחוברת אל המהות השלימה שבו. המפתח השני באסטרטגיה מצביע על הצורך בריכוז והתמקדות לקראת ההתחברות והטרנספורמציה. המפתח השלישי עוסק בצורך של האדם לקבל את ההכוונה מתוכו, מהמהות הפנימית והעמוקה שבו, כי זה הוא המקום בו נמצא המקור היחיד של השלמות (מצנר,ר.1994). מצנר מוסיף ואומר כי ניתן להתחקות ולשחזר את המקור הבראשיתי לכל תהליך מתוך הזרע הבודד; בין אם חוקרים את חיי העצים או את חיי-אדם. לדעתו, בני-האדם משולים לעצים שעלו וצמחו מהזרע ובכל שנה הטביעו טבעת נוספת בגזע העץ. העץ הנו סמל המתעד את מסעו של האדם ואת צמיחתו בתהליך של חיים.

?If the tree of our natural human- life begins with the biological seed, fertilized in the moment of conception, the treelike process of self-transformation must also begin with a ?seed?. This seed has been variously called a spiritual seed…or the seed of God?.This seed is the initial idea, the conception or concept of transformation (p.202).

בני הזוג לרנר (1992), שהם חוקרים ומורים בתחומי המטפיזיקה טוענים שהאדם מאז ומעולם חיפש פרשנויות והסברים לתהליך הטרנספורמציה. לדבריהם, בעבר החיפוש הזה היווה בסיס לסיפורים, אגדות, ומשלים רבים שהיו מסופרים על ידי מספרי-הסיפורים האלה, כמו מורים אחרים, העבירו את השיעורים החשובים של החיים באמצעות סיפורים ואגדות. "החכמים" בתקופות הקדומות האמינו שמוחו של ילד מלא בתמונות יצירתיות שתפקידן בהתפתחותו לחיים הוא:
??(To) probe the soul ,unveil the power of light and dark, and unleash the impulse to
understand desire, love, and conflict? (p. xxii).

כך נולדו אלאדין, סינבד המלח, היפיפייה והחיה, הברווזון המכוער,לכלוכית, היפיפייה- הנרדמת, הקוסם מארץ עוץ, כיפה אדומה, ועוד הרבה ספורים ואגדות שתארו את האפשרות הקסומה להגיע אל השינוי הרצוי. הורים סיפרו לילדיהם על הנער החלש שהפך לגיבור אמיץ, על הברווזון המכוער שהפך לברבור יפיפה ועל לכלוכית שחזרה להיות נסיכה, מתוך הסיפורים הועברו לילדים הידיעות בדבר האפשרות לשינוי ומתוך כך הם גדלו להבין את המשמעות והתקווה שיש בטרנספורמציה לתהליך של חיים. לרנר ולרנר תארו את התהליך כך:
??Whether joyful or sorrowful, a new acceptance of life and initiation are inevitable.
As individuals journey into their wounded past, they ultimately find their way into the
light?(Lerner, et al. 1992. p.xxxiii).

חוקרים כמו יונג, קמפבל, וויניקוט ואחרים חקרו את תהליך החיפוש שהאדם יוצא אליו תוך השיח בין המודע ללא-מודע. מדברי החוקרים מסתבר שכדי לחיות היום את החיים בצורה אותנטית ושלימה על האדם לשנות מה-"זרע" את ההסתכלות על חייו. בבואו לחפש הדרכה ותקשורת עם ישותו השלימה הוא נקרא להפנות את מבטו פנימה אל "מרכזו האישי". משם, לדברי החוקרים, תגיע הידיעה והוא ימצא את הפתרונות למצוקות-חייו. הצורך בשינוי חיים נראה דחוף יותר בעת האחרונה כתוצאה מהרגשת האי וודאות שמלווה ולעיתים שולטת בחייו של האדם המודרני (זהר,ד. 2001). הוסבאום (1994) תאר את הרגשת האי וודאות ואמר: " מחטי המצפנים איבדו את הצפון, מפות איבדו כל תועלת." הוא מסביר שאי הוודאות גוררת אותנו להכיר בכך שיש משהו "חסר גבולות ובלתי סופי בהיקפו, משהו מעבר לנגלה משהו שבתוכו ריקוד השינוי וחוסר הקביעות יכול להתרחש" (הובא על ידי זהר,ד.2001.עמוד 202).
זהר (2001), מסבירה שחלק נכבד מהיכולת שלנו לגלות ולשהות ב-"חוסר קביעות" כרוך ביכולתנו לתת ל-"מצפן הפנימי" שלנו להוביל להנחות ולשמור עלינו בדרכינו לגילויה של האמת הפנימית החבויה בנשמתנו. כאשר אנחנו נותנים למצפן הפנימי להוביל אנחנו מתחילים לברר את הגבולות שיש ל-"עצמי שלי", אנחנו שואלים "איפה סף-התהום שלי? היכן הנקודה ברצף הפעילויות האישיות שלי שבה עלי להגמיש את עצמי שבה, אני ניצב מול אתגר?" תרבותנו האטומה מבחינה רוחנית כמעט לעולם אינה מאלצת אותנו לפגוש את הגבול האישי, אלא עוטפת אותנו בהסחות-דעת מן המוכן ובדרכי פעולה קלות" (עמוד 286). חשיבות העמידה מול אתגרים היא בכך שהעמידה הזו מציבה אותנו ומראה לנו את מיקומם של הגבולות לעצמנו; ובכך גם את נקודות הצמיחה והשינוי למהותנו וחיינו (זהר,ד.2001).

משתמע מדברי החוקרים שהשימוש במטאפורות וסמלים עוקף לעיתים את הצורך להגיע פיזית אל הגבולות הפיזיים של עצמנו. מאחר והמציאות אינה מראה לנו את מיקומם של הגבולות בתכיפות, השימוש במטאפורות וסמלים בגישות הריפוי השונות יוצר את האפשרות לחוות את המפגש עם הגבולות באמצעות הדמיון, וכמשתמע מדברי החוקרים, זהו תנאי לצמיחתו של האדם.
גם החגים, הטכסים, והחגיגיות שבתרבויות ובדתות השונות מהווים אפשרות נוספת לחזור לחוויות ה-"זרע" ולפגוש את הגבולות לעצמם. לדוגמא, זיף (1996), טוען שניתן לעבור "מסע פסיכו-רוחני" באמצעות השנה היהודית. לדבריו, המחזוריות שיש בחגי ישראל כמו גם בחגי הדתות האחרות, וההתקשרות דרך הדת אל החוקיות שבטבע יוצרים "מראות" לתבנית של חיים העוטפת בתוכה את המסע השלם של האדם אל עצמו ואל האלוהי.

זיף מביא כדוגמא לדבריו את סיפור יציאת מצרים וחג הפסח. הוא מסביר שבנהגי החג קיימת מסכת מגוונת של סמלים, מראות ומטאפורות העוזרים לאדם להבין את הטרנספורמציה בחייו מתוך הסתכלות על הרעיונות והערכים המצויים בבסיס החג.

גם יוגב (2001), טוען שהחגים השונים נוסדו כדי לחבר את האדם להווייתו השלימה ולהראות לו את הגבולות הרחבים של קיומה. יוגב רואה ביציאת מצריים "יציאה מודעת מן המקום הצר למודעות גדולה יותר מודעות ליכולת הבחירה החופשית". לטענתו, לא ניתן להגיע אל היציאה מהמקום הצר ללא המעבר בחרבה של ים-סוף. יוגב מסביר שים-סוף הוא הסמל של הפחדים והספקות הכי גדולים שבנו, הוא טוען שאנחנו נקראים לחצות את האשליה שאנחנו במקום צר, ושיש לנו מגבלות, ולהיכנס אל המים, לשחות, ולעבור לגדה שמנגד שמסמלת את החיים החדשים שנולדו בעקבות הכוח הפנימי שיש בתוכנו ולעבור את "ים-הפחדים". עצם המעבר הזה , טוען יוגב, משנה את הצופן שבתוכנו ובכך מרחיב את גבולותינו ומעניק לנו את החירות והבחירה החופשית לחיינו.
רבים הם הסמלים והמטאפורות שניתנו לתהליך הטרנספורמציה במהלך ההיסטוריה האנושית, כל "מערכות הקיום" הידועות לאדם שמשו כבסיס למיתוסים ולדימויים שנתנו לתהליך ולהולכים בו. כוכבים וגורמי השמיים, צורות צבירה של חומרים בטבע, מערכת הכיוונים ויחסי הגומלין בין האדם לחלל, ממלכות החי והצומח, האנרגיות של החום והקור, הנחש המשיל את עורו כדי "להיוולד מחדש" וגם עוף החול שמתרומם מן העפר לחיים חדשים, כולם הם סמלים היכולים להפוך למשמעותיים לאדם בתהליך של שינוי. לאדם עצמו נשארת המשימה למצוא את אותן תופעות או מראות שמהן יוכל לשאוב מטאפורות וסמלים שיהדהדו בהתאמה עם עולמו ויוכלו לשמש לו כהדרכה לדרך. מצנר
(1996), מביא כדוגמא את ברכת הדרך שברך הזקן החכם של שבט הנבהאו את נכדו לפני צאתו אל
המסע. אומר הזקן לנכדו:

?Guided by these things, you shall find protection,
In all places as you live on, my grandchild,
All is beautiful behind me
All is beautiful before me
All is beautiful below me
All is beautiful above me
All is beautiful all around me.
For I have been found and everything is beautiful? (Cited in Metzner,R. 1986.

מילי שטוקפישM.A. מייסדת המרכז להבעה הוליסטית,רעננה מנחה פרטים וקבוצות בתהליכי שינוי וטרנספורמציה בשילוב אמנויות ההבעה.מנחה את טכניקת ה- Touch Drawing לומדת ומלמדת את תחומי ההבעה ההוליסטית בהיקשרם לריפוי ושינויי-חיים; מפתחת תוכניות לימודים ייחודיות. מילי עובדת עם אנשים פרטיים וארגונים מקצועיים מתחומי הסיוע לפרט; התמכרויות, בריאות, חינוך, קשב והאזנה ברשת על פיתוח הבנות וכלים להתמודדות ותפקוד אופטימלי בחייהם ובעבודתם תוך העצמת הפוטנציאל האישי. עוסקת מזה שנים בקשר שבין תהליכי יצירה לתהליכי שינוי ומשלבת אלמנטים מתחומי בריאות הגוף והנפש בעבודתה.

מקור המאמר: www.articles.co.il מאמרים לשימוש חופשי.

 מתוך אתר החברה היונגיאנית הישראלית החדשה

http://www.israjung.co.il/milon.htm

מאת נעה בלאס

מאתר החברה היונגיאנית הישראלית

במשך 18 השנים האחרונות פותחו על ידי כמה שיטות לחינוך וטיפול באמצעות מוסיקה. שיטות אלה מיושמות כיום עם קהל מטופלים המונה 5000 איש המתגוררים במעונות פנימיה של משרד העבודה והרווחה בישראל. השיטות הטיפוליות מועברות על ידי מורים ומטפלים במוסיקה שעברו השתלמויות מיוחדות בחסות אקים ישראל. שיטות אלה מיועדות לכלל אוכלוסיית האנשים החריגים כשהדגש הוא על חריגות קשה, פיגור שכלי קשה והפרעות התנהגות. במאמר זה יובאו שתי דוגמאות מתוך שתי תכניות שונות. התכנית הראשונה "חיות ומוסיקה" כוללת הכרת 12 חיות ים, יבשה ואויר באמצעות סיפור, המחשה, הקשה והקשבה ותנועה לפי המוסיקה. התכנית נועדה לחזק את הדימוי העצמי ולפתח יכולות קוגניטיביות.

הרובד הארכיטיפי של החיות משפיע בצורה עמוקה על דפוסי ההתנהגות של האנשים החריגים. התהליך בליווי המוסיקה מעדן את הפרעות ההתנהגות, מלמד להתרכז, להתמקד ולהתחשב איש ברעהו. התכנית השניה "אני, אתה והעולם" כוללת הכרת היסודות, ביטוי רגשות ולימוד ראשוני של הסביבה. את התכנית מלווים גונגים מיוחדים. התכנית מביאה את מושגי המקום, הזמן והמרחב באמצעות ששה ספורים וסדרת המחשות שבאמצעותם אפשר להתמודד עם חרדה ולבטא רגשות. בשתי התכניות המוסיקה נוכחת ככוח מעורר, מחזק, ממריץ, מעדן והיכול להוציא יכולות נסתרות מהכוח לפועל.

יתרונה של המוסיקה הוא בכך שהיא שפה שלפני השפה. היא אינה ורבאלית אך יכולה להביא לביטוי ורבאלי. היא רגשית, ראשונית, מגוונת ונוגעת בכל אדם בכל מצב. בהיותה קדם-ורבאלית עולה המוסיקה מתוך הרבדים הארכיטיפיים העמוקים של הנפש ופונה אליהם. הרגשתי שהמוסיקה בצירוף תכנית לימוד מתאימה יכולה להביא לשינוי והתפתחות אצל אנשים אלה.

המשך המאמר כאן

נעה בלאס – מוסיקאית, מלחינה, מחנכת וסופרת. פיתחה שיטות לימוד בתחום היוגה, בתחום החינוך המוסיקלי הרגיל ובתחום החינוך המוסיקלי המיוחד. חיברה ספרים והוציאה תקליטורים בתחומי היצירה השונים שבהם היא פועלת.

מאת אילנה חיון-צדיק

כידוע התהליכים הפסיכולוגיים הבלתי מודעים משפיעים על אנשים ועל חייהם האישיים. תכנים סמויים ולא מודעים אלה משפיעים על האופן בו אנשים חושבים, תופסים, מרגישים ומתנהגים.

כדי להשיג שינוי ולהתמודד טוב יותר עם הקשיים שלנו ,כדי לשפר את תפקודנו ולנהל את חיינו בצורה אפקטיבית יותר,כדי להשיג איכות חיים ובריאות נפשית אנו צריכים להתייחס לכוחות הסמויים והבלתי מודעים האלה ,לחשוף אותם ולבטא אותם.

יונג ייחס  חשיבות רבה לסמלים ולארכיטיפים  בנפש האדם וטען כי הם מהווים מקור להתפתחות הנפש.

יונג טען כי לרשות האדם שתי דרכים להתקשר אל הלא מודע: האחת , הבנה מילולית, פירוש ותובנה  והשניה, ביטוי יצירתי ואומנותי.

בטיפול הקונבנציונלי- המסורתי הטיפול לרוב נעשה בערוץ המילולי קוגניטיבי, שהוא אמצעי תקשורת עקיף ,ארוך ומורכב אל התת-מודע .לעומת זאת הטיפול ביצירה כרוך ברמה גבוהה של פעילות המוח הימני, (המוח הלא מודע).

ייחודה ומיוחדותה של השפה היצירתית שהיא עוקפת את מחסום השפה ומתקשרת באופן ישיר ובלתי אמצעי עם התת-מודע, עם העולם הפנימי. משום כך הטיפול ביצירה הוא גם קצר יותר מהטיפול הקונבנציונלי-מסורתי מבחינת תהליכי השינוי שעובר המטופל.

לשימוש בכלים לא מילוליים-אומנותיים( מוסיקה, דרמה, תנועה, אמנות פלסטית) בתהליך הטיפולי יש יתרונות ייחודיים רבים נוספים .

הסמלים מייצגים ומגדירים רגשות בצורה עמוקה יותר מאשר הצורה הוורבלית .

טיבה וכוחה של המטפורה בכך שהיא מאפשרת ביטוי של רגשות סמויים ולא-מוכרים או מבולבלים,ביטוי של רגשות לא מודעים  או לא נגישים לביטוי וורבלי . השפה המטפורית מסוגלת להכיל עולם מורכב ומיזוג של ניגודים. בעזרת השימוש בשפה המטפורית בטיפול המטופל יכול להציג את ה"עצמי" שלו ואת רגשותיו בצורה רחבה ,עמוקה ,מורכבת ,מגוונת ואמיתית יותר מאשר בשפה המילולית.

אם כך השפה המטפורית והשימוש ביצירה בנויים לתיאור ועיבוד של חוויות סובייקטיביות שאי אפשר לעשותם בשפה המילולית-וורבלית.

היצירה בטיפול עוקפת הגנות ומפחיתה חרדה והתנגדות עבור הילד והמבוגר,השימוש בשפת היצירה עונה על צורך של ביטוי רגשות מבלי שיהיו צריכים להיות ברורים וידועים בצורה מודעת. כלומר בגלל היותה עקיפה ולא חודרנית היצירה בטיפול מאפשרת התמודדות עם חומר רגיש וטעון ,חשיפה של כאב, קשיים וחולשות  בדרך לא מאיימת, ועל כן היא גם מפחיתה את התנגדות שבד"כ קיימת בטיפול קונבנציונלי.

רגשות המובעים באמצעות דימויים מאפשרים למטופל להיות מוכר כאינדיבידואל מיוחד, עם חוויות מיוחדות ועם כוחות מיוחדים של ביטוי עצמי ויצירתיות . מכיוון ששפת היצירה היא חווייתית וסובייקטיבית בעיקרה ,היא מאפשרת למטופל לפתח שפה טיפולית ייחודית המתאימה לו.

השימוש בכלים יצירתיים משרת לא רק את המטופל אלא גם את המטפל . היא מסייעת למטפל להצטרף אל המטופל וללכת אל המקומות אליהם הוא מוביל אותו, להיכנס לעולמו הרגשי -סובייקטיבי ולחוות אתו את הדברים בדרך בלתי אמצעית  ולהגיע לרמת הבנה אמפתית גבוהה של עולמו. 

בתהליך העבודה הטיפולית באמצעות יצירה טמון יישום של תקווה ושל אפשרות לשינוי.

הטיפול ביצירה מאפשר למטופל להתקשר לכוחות הלא מודעים שלו .לבטא, להבהיר, לעכל ולעבד תכנים רגשיים- חווייתית עמוקים, הטיפול ביצירה מעודד תהליך המפתח ספונטניות וכיווני חשיבה חדשים , דרכי קיום והתמודדות חדשות באמצעות ביצירה המטופל  מוצא את פתרונותיו הייחודיים והיצירתיים שלו.

בנוסף הטיפול ביצירה מלווה בהנאה ובחדוות יצירה והוא שם דגש על כוחותיו של המטופל במקום על מגבלותיו.  

אילנה חיון-צדיק - עובדת סוציאלית ופסיכודרמטיסטית M.A, מטפלת בפסיכודרמה ובשילוב אומנויות, מרכזת תחנת "אל-סם" פתח-תיקווה ובעלת קליניקה

פרטית. עוסקת בטיפול מזה 17 שנים.

מהו המשחק בחול?
האם יש בו לסייע למבוגרים, כמו גם לילדים?
בעזרת נסיונו הרחב בשיטה זו, בטיפול בפונים בגילאים שונים וממגוון רקעים, מציג גואל רייס-מנוחין, מבכירי המצדדים במשחק בחול, תיאור מרתק של תרפיה יונגיאנית זו, המוסיפה לרכוש את אהדת הציבור. הוא מראה כיצד המשחק בחול עוזר למטופלים להביע, "מעבר למילים ולפני מילים", את הדמויות הארכיטיפיות העמוקות ביותר של הלא-מודע, וכן מדגים עד כמה יכול המשחק בחול להביא מזור לפתולוגיה, נוירוזה ואבל.
לשעבר פסנתרן קונצרטים, גואל רייס-מנוחין עובד היום כאנליטיקן יונגיאני. הוא היה הראשון שהביא את המשחק בחול היונגיאני לבריטניה. הוא משמש כעורך Harvest, ביטאון ה-C.G. Jung Analytical Psychology בלונדון, וחיבר את הספר The Self in Early Childhoodהעצמי בגיל הרך.

 מיתוסים, אגדות, טקסים ומעשי פולחן, מספרים את סיפורו של האדם כאינדיבידואל יוצר. התיאוריה היונגיאנית מפרשת אותם כמסמלים תהליכים של גילוי עצמי ויצירה, ורואה את הקשר שבינם לבין תהליך האינדיבידואציה.
"מעשה ביצירה" משלב בין אגדות, מיתוסים ופרשנויות המבוססות על התיאוריה של יונג, לבין הצעות לעבודת דמיון ויצירה ומזמין את מי ש"איבד את הכישור שלו", כמו הנערה באחד הסיפורים שבספר, לצלול יחד עם גיבורת הסיפור, לחפש כמוה אחר האישה הזקנה החכמה השוכנת במעמקי הבאר, לפתוח את המחסומים, להזרים מים בנחלים שיבשו וליצור קשר עם הקול הפנימי האבוד, קשר שהוא חיוני לעשייה היצירתית.