מאת דליה רימר , מטפלת בהבעה ויצירה

רקע: דני, נער בן 15 הסובל מפיגור ,הופנה אלי לטיפול בשנה שעברה, כדי לחזק את בטחונו העצמי  ולחזק תחושת מסוגלות ועצמאות.

דני בן יחיד, הקשר בין ההורים איננו טוב, האב מכחיש את מצבו של דני, ואמו נמצאת בקשר עם ביה"ס.  אמו סבלה מבעיות בריאות קשות בעבר, ונעדרה שבועות וחודשים מהבית. דני סבל מהתפרצויות זעם והפגין אלימות מילולית ופיזית בבית ובבית הספר. (נודע לי בערך באמצע השנה שהוא מקלל ומרביץ לאמו).

מהלך הטיפול והתערבויות טיפוליות:

1. פגישות עם האם  :   בשל חומרת המצב, ביקשתי מהאם להיפגש עמי. לשמחתי, האם שתפה פעולה כמיטב יכולתה. מחשבתי הראשונה הייתה להדריך אותה איך לקבוע גבולות ברורים לדני ולחזק אותה בהצבת סמכות הורית ברורה. אולם, לאחר פגישה או שתיים הבנתי שזו מטרה לא אפשרית כיוון שהאם איננה זוכה לתמיכה מספקת מבעלה או משפחתה וזקוקה בעצמה לעזרה. הצעתי לה לפנות לטיפול בעצמה תוך הבהרת הקשר בין מצבה למצבו של דני. לשמחתי, האם פנתה לטיפול, מה שאפשר לה להיות יותר פנויה לבנה.
2. פגישות עם דני וחומר טיפולי:   בשלב ראשון של הטיפול עסקנו ביצירת קשר, בהכרות, בטיפוח אימון הדדי- כך שבעתיד דני יסכים להיפתח בפני.

בשלב זה דני הרכיב פזלים, שיחקנו "זיכרון" ועוד משחקים, כשהמטרה: יצירת הצלחה (חיזוק בטחון עצמי), ויצירת קשר אישי טוב.

בשלב השני, לאחר כחודשיים, דני התחיל לשתף אותי בעולם התוכן הפנימי שלו. הוא התחיל במשחק סוציו דרמטי (הצגה) שבו הטוב והרע נאבקים. היו ביננו חילופי תפקידים. לפעמים דני היה נבהל מהכוח של "הרע", ופעמים רבות הוא נתן לו לנצח. (הרע הרג את הטוב) ניסיתי לשנות מאזן כוחות זה כדי שהטוב ינצח, אבל דני הביע שוב ושוב את התחושה שהרע חזק מדי ומנצח.  (הפרשנות שאני נתתי למשחק זה הייתה שדני חווה עצמו כ"רע" עקב אלימותו כלפי אמו, וגם מפני שזה המסר שהוא מקבל מהבית).

שלב שלישי: בשלב זה דני עבר לשחק עמי כדורגל במגרש, וכך היה עד סוף השנה (שעברה). בשלב זה התמקד הטיפול בגבולות ושליטה עצמית.

בזמן המשחק הקפדתי על שמירת החוקים, ועל משחק ללא אלימות. במשחקים אלו דני הפנים: * שמירה על גבולות * חיזוק ביטחון עצמי ("אני טוב בכדורגל") * שליטה בתסכול וזעם- כאשר הפסיד במשחק- הגדלת השליטה העצמית * דרישה להתנהגות בוגרת כגון אחריות (הבאת הכדור), וויתור  * חיזוק הקשר ביננו תוך פעילות של הנאה הדדית.  ואכן, דני, שבתחילת הטיפול היה מגיב בזעם על הפסדים, למד למתן את אכזבתו וכעסיו, וליהנות מהמשחק גם אם אינו מנצח.

בתחילת שנת הלימודים תשע"ב, דני התחיל שוב במשחק דרמטי שנושאו "טוב ורע"- אולם הפעם גם הסכים לשוחח, והפגישות היו מפורטות ואינטנסיביות יותר.

דוגמא לפגישה (1)

24.10.11   דני מראה לי את נעלי ההתעמלות שלו, מספר שהוא הולך לטניס, שוולדיק בא לבקר אותו והם משחקים כדורגל בסוניפלייסטיישן. (פתיחה)

(כ-15 דקות) משחק דרמטי עם קונפליקט: השוטר הרע (אני) נגד הקאובוי הטוב (דני). אני רודפת אחריו עם חרב והוא מחזיק אקדח. (עם כובעים מתאימים) דני רץ ומדי פעם מסתובב ויורה בי. מדי פעם הוא הורג אותי ומקים אותי לתחייה. אנחנו מנהלים דיאלוג תוך כדי המשחק. (מדי פעם אני מזכירה לו שזו רק הצגה, זה לא קורה באמת- זה חשוב לשמור על ההרחקה, על ה"כאילו" שמאפשר למטופל לעשות את הדברים הנוראיים ביותר, אבל מתוך ידיעה שזה עולם דמיוני ולא באמת קורה במציאות)

השוטר הרע: אני אשיג אותך… אני אנצח… קאובוי: יש לי חברה… יש לי חבר!

רע: אני כועס!  אני אתפוס אותך! קאובוי: רצח  רע: אני רוצה להרוג… אני כועס!      קאובוי: יש לי חברה ויש לי חבר.(אני מדי פעם עוזרת לדני להגיד מילים בתור הטוב: החברה והחבר שלי אוהבים אותי! אני טוב!!)  רע: אין לי חברים… אני לבד (אני מתחילה לבכות) אני לבד, אני עצוב… אני גם רוצה חברים… אני מקנא, למה לך יש חברים ולי אין חברים? (אני בוכה עוד)

דני (נלחץ ו)מבקש ללכת לשירותים. כשהוא חוזר הוא מבקש להפסיק את ההצגה. אנחנו עושים דה-רולינג. (יציאה מהתפקיד) ומשוחחים על הרגשתו של דני בזמן המשחק. אני מספרת לדני, שיש ילדים שיש להם מחשבות רעות והם פוחדים שזה יקרה (שמחשבות יתגשמו), אבל זה לא נכון. המחשבות הן בראש.  [ אני אומרת לו דבר זה מפני שהוא כועס על אמו ומביע רצון להרוג אותה- דבר זה לא נאמר ישירות, זה עולה במהלך הטיפולים בהצגות, ואני מרגישה שהוא בחרדה גדולה בגלל מחשבות אלו] . לאחר מכן אני מספרת לדני שהכרתי פעם נער בן 14 שאימא שלו הייתה חסרה הרבה. היא נסעה רחוק. הוא לא ידע איפה היא, הוא חשב שהיא מתה. הוא חשב שהיא עזבה אותו, הוא פחד מאד, הוא חשב שהיא לעולם לא תחזור. הוא כעס  בגלל שהיא עזבה אותו.

בסוף הפגישה אנחנו משחקים דומינו חיות, דני מנצח, נרגע, מתארגן.

הסבר: * דני כילד ,חווה נטישות חוזרות ונשנות של אמו שנעדרה הרבה מהבית. הוא היה ילד קטן, וייתכן שפירש זאת כאילו היא מתה. במצב כזה, שההורה נעלם, הילד מפחד שזה קרה בגלל שהוא לא היה ילד מספיק טוב, כלומר הוא אשם. הוא "רע".   * כשההורה חולה, הילד מפחד- מי ידאג לי? והתגובה הנפוצה היא כעס ואיתגור של ההורה: הילד צריך להרגיש שההורה קיים, שהוא עדיין סמכות, שהוא מגיב ושם גבולות.  דני באלימות שלו מנסה להביא לתגובה אצל אמו, אבל גם מרגיש שהוא ילד מאד רע כשהוא כל כך כועס עליה, מרביץ לה ורוצה להרוג אותה.

 דוגמא לפגישה (2)

בפגישה זו אני מראה לדני ספר תמונות ומבקשת ממנו לבחור תמונה ולספר עליה.

דני בוחר תמונה של ילד ומספר סיפור. אני מציעה לו שנכתוב את הסיפור ונשמור עליו והוא מסכים. (הוא מכתיב לי)  גדי

גדי הוא חמור. אין לו חברה. אני ארביץ לו. הוא מעצבן. הוא הרביץ לחברה שלי. הוא זרק לה אבן על הראש. אני באתי והרבצתי לו בעיטה חזקה. הוא בכה. הוא טיפש. הוא בן 15 אולי. זרק על בני אבן. הוא היה עצבני, בגלל שאין לו חברה. ההורים שלו מתו בתאונה. הוא שמח. הוא שונא את ההורים שלו. הם הרביצו לו. ב5.00 בלילה כי הוא לא רצה ללכת לביה"ס. נתנו לו 2 סטירות. אבא מעיר אותו. אמא קמה ב-9.00.  גדי קם, מתלבש ואוכל. אין לו אחים ואחיות. כשהוא חוזר הוא בורח לעזה. רוצה לזרוק קסאמים וגראדים!! על דני ועל נעמי! אמא לא מדברת עם גדי כבר 5 שנים כי הוא בעונש. הוא רצח אותה. הוא הרביץ לה. קשה לגדי.  (אני שואלת שאלות ומדובבת)

בפגישה הבאה אנחנו שוב כותבים את הסיפור של גדי ואני מנסה לשלב בסיפור מסרים שיסבירו לדני מדוע "גדי" כל כך כועס. ליצור סיפור עם הסבר, שייתן משמעות למה ש"גדי"/דני חווה.

"גדי אולי בן 15 ואולי בן 17. כשגדי היה קטן הוא הרביץ. אמא שלו הייתה חולה והייתה בבית חולים. לגדי לא היה אכפת. הוא לא דאג לה. אמא הייתה שנה בבית חולים- זה הרבה זמן. גדי מאד כעס עליה שהיא לא בבית והיא לא מטפלת בו. הוא רצה שאימא תהיה בבית.  הוא רצה להרביץ כי הוא כעס. הוא סתם עצבני כי אין לו חברה וחבר. הוא היה בודד והרגיש רע בגלל זה. עכשיו הוא גדל והוא בן 9. עוד שבועיים אמא תצא מבית החולים. ואז גדי ישמח.  (המשפטים המודגשים הם משפטים שאני הצעתי לשלב בטקסט, שנותנים הקשר לרגשותיו של גדי: הוא לא ילד רע, הוא פשוט בודד וסובל, ולכן אפשר להבין מדוע הוא כועס ).

לסיכום:

1.לפי דיווח האם יש שיפור משמעותי בהתנהגותו של דני בבית. (הפסיק להרביץ, וגם התפרצויות הזעם ירדו בתכיפותן) שנתו של דני יותר רגועה, הוא פחות עצבני, מתקלח לבד, משתף פעולה בנושא הדיאטה שלו.  2. לדני יש חבר וחברה, מה שמעיד על שיפור בדימוי העצמי ("אני  טוב- מישהו יכול לאהוב אותי")  3. דני מאד נפתח בטיפול ומדי פעם אנחנו מנהלים שיחה (של 10-15 דקות). דני גם קצת יותר גמיש- ומוכן לשחק בעוד משחקים מלבד כדורגל.

דליה רימר, מטפלת בהבעה ויצירה, בוגרת סמינר הקיבוצים (מגמת פסיכודרמה ), מטפלת בביה"ס לחינוך מיוחד בילדים ונוער.

תודה מיוחדת למדריכתי ד"ר רינת גלילי על העידוד לכתוב. 

הכינוס השלישי…
בהמשך להצלחת הכינוס אשתקד ובהשראת הפורים – הכינוס השלישי בכותרת "עד דלא ידע"
מיום רביעי ועד ליום שישי  16.3.2012 – 14.3.2012
באכסניית המרכז הימי קיסריה 

"תוספת מבורכת לספרות המועטה בתחום. אני ממליץ על הספר לכל מי שעובד בתחום ובמיוחד למתחילים… זהו ספר שמוצג היטב, ברור וקל לקריאה, ומספק תערובת מאוזנת של מידע עובדתי וסיפורי מקרה."  British Journal of Occupational therapy.  אן קטנאך היא מנהלת החוג לתרפיה במשחק במכון Roehampton ומייסדת שותפה של הקרן לתרפיה במשחק.

מאת: ד"ר שלמה אריאל
מהאתר: טיפול משפחתי וזוגי  

המשחק הוא כלי ההבעה והתקשורת הטבעי לילדים. חשיבותו להתפתחות הילד על כל היבטיה ולאושרו הוכרה והוכחה במספר רב מאד של עבודות תיאורטיות ומחקרים אמפיריים. חינוך ילדים בגיל הרך מבוסס בחלקו הגדול על משחק. הטיפול במשחק היה ונשאר הכלי העיקרי אם כי לא היחיד לעבודה טיפולית עם ילדים ואחד הכלים לעבודה טיפולית עם מבוגרים ובני נוער. תחום הטיפול במשחק זוכה לפריחה גדולה בשנים האחרונות, בעיקר בצפון אמריקה ומערב אירופה, ויעידו על כך הכמות הגדלה והולכת של ספרים ומאמרים בתחום זה, התעשרות התחום בגישות, שיטות וטכניקות חדשניות, פתיחת תכניות הכשרה לטיפול במשחק באוניברסיטאות ומכונים וייסוד התאגדויות מקומיות ובין לאומיות של מטפלים במשחק.

כדי שכל זה לא יהיה זה עושר השמור לרעת בעליו, יש צורך בביסוס התחום על אינטגרציה תיאורטית ומתודולוגית רחבה. כותב שורות אלה, פסיכולוג קליני ומטפל משפחתי בעל רקע בבלשנות, סמיוטיקה, אנתרופולוגיה ומדע הקוגניציה, הקדיש שנים רבות לפיתוח מודל אינטגרטיבי כזה ולהכשרת מטפלים ומחנכים בישראל ובחו"ל ביישום המודל בעבודה הקלינית והחינוכית. מאמר זה הוא מבט ממעוף הציפור על המודל שפותח. בגלל קצר היריעה לא יובאו כאן כמעט דוגמאות להמחשת המושגים והשיטות. קוראים מעוניינים יוכלו למצוא דוגמאות רבות מהשדה ומהעבודה הקלינית בפרסומיו השונים של הכותב, שהפניות אליהם מפורטות להלן.

נעים לשחק בכלל ולטפל באמצעות משחק בפרט. אלה הן פעילויות מהנות, משעשעות, צבעוניות.
אבל המודל האינטגרטיבי במשחק שיוצג כאן בקווים כלליים הוא תיאוריה מדעית מדוייקת ומדוקדקת, מנוסחת בקפדה ולא קלה לעיכול. אין מנוס מכך. מאחורי כל פעילות יצירתית מתקדמת עומדת תיאוריה כזאת. קל ונעים לקרוא סיפורים, לדבר, לכתוב שירים ולספר בדיחות, אבל מאחורי למידת לשון ושימוש יצירתי בלשון עומדת תורת הבלשנות. נעים ומהנה להקשיב למוסיקה, לנגן, לכתוב מוסיקה, אבל מאחורי הפעילויות האלה עומדת תורת המוסיקולוגיה. אנשים לא אוהבים ללמוד דקדוק ותחביר, תווים וחוקים של תורת ההרמוניה ולהתיגע בתרגול יישומיהם, אבל אין מה לעשות. למידה ותרגול אלה מביאים תועלת מעשית רבה. הם מדריכים את מעשה היצירה ומעשירים את רפרטואר הכלים העומדים לרשות היוצר. אפשר לכנות את התיאוריה האינטגרטיבית המוצגת להלן בכינויים כגון "משחקנות" על משקל "בלשנות" או "משחקולוגיה" על משקל "מוסיקולוגיה".

המשך המאמר…כאן

מהי תרפיה במשחק (Play therapy) ומי מפיק ממנה תועלת?
אילו מיומנויות דרושות כדי ליישמה?
מקרים של התעללות מינית בילדים ובעיות הנוצרות על ידי משברים ביחסים משפחתיים מדגישים את הצורך בטכניקות אמינות לתיקשור עם ילדים. כתוצאה מכך, התעורר עניין מחודש בשימוש התרפויטי במשחק במאמץ למנוע נזק רגשי או לתקנו, הן בילדים והן במשפחותיהם.
תרפיה במשחק – תיאוריה ודרכי עבודה הינו מבוא מקיף לתיאוריה ולמעשה של התרפיה במשחק. הוא מהווה מדריך מעשי למיומנויות הבסיסיות הדרושות כדי להתחיל ולנצל את הפוטנציאל הריפוי הטמון במשחק, ומעניק דוגמאות רבות של יישום טוב. ספר זה יועיל למגוון רחב של אנשים העובדים עם ילדים, ובכלל זה עובדים סוציאליים, מרפאים בעיסוק, גננות ומורים.
לינט מקמאהון הינה המרצה ל-Therapeutic Child Care במחלקה ללימודי הקהילה באוניברסיטת רידינג, ומשמשת גם כתרפיסטית במשחק עצמאית. היא לימדה קורסים רבים להכשרת גננות, הנחתה קבוצות משותפות להורים וילדים, והיתה חברה בפרוייקט המחקר בנושא הגיל הרך של ג`רום ברונר.

משחק הוא כלי שבאמצעותו בני אדם ובעלי חיים חוקרים ולומדים ממגוון התנסויות במצבים שונים למטרות שונות. ובכל זאת, עד כמה המשחק מוערך באמת על ידי אלה העוסקים בחינוך ובטיפול בילדים צעירים? כמה פעמים נשמר המשחק לעת בה הילדים יסיימו "לעבוד", דבר המפחית את השפעתו על התפתחות הילד?
רק משחק חוקר מדוע עלינו לעודד, לקדם, להערים וליזום משחק בכיתתנו, ומדוע מורים צריכים להיות חלק ממנו. גנט מויילס מתבססת על ממצאי מחקרים שנערכו במספר מדינות, המספקים ראיות נוספות לערכו של המשחק. היא מתמקדת בילדים בגילאים בין 4 ל-8, תוך שהיא בוחנת את עקרונות המשחק בחינוך לגיל הרך ומצביעה על אופן יישומם של עקרונות אלה. מויילס מספקת הצדקה מלאה להכללת המשחק בתכנית הלימודים לגיל הרך ומעודדת מורים וגננות, באמצעות דוגמאות ממשחקם של ילדים, להעריך מחדש את חשיבתם על הסוגיות הללו לאור לחצי תכנית הלימודים.

מהו המשחק בחול?
האם יש בו לסייע למבוגרים, כמו גם לילדים?
בעזרת נסיונו הרחב בשיטה זו, בטיפול בפונים בגילאים שונים וממגוון רקעים, מציג גואל רייס-מנוחין, מבכירי המצדדים במשחק בחול, תיאור מרתק של תרפיה יונגיאנית זו, המוסיפה לרכוש את אהדת הציבור. הוא מראה כיצד המשחק בחול עוזר למטופלים להביע, "מעבר למילים ולפני מילים", את הדמויות הארכיטיפיות העמוקות ביותר של הלא-מודע, וכן מדגים עד כמה יכול המשחק בחול להביא מזור לפתולוגיה, נוירוזה ואבל.
לשעבר פסנתרן קונצרטים, גואל רייס-מנוחין עובד היום כאנליטיקן יונגיאני. הוא היה הראשון שהביא את המשחק בחול היונגיאני לבריטניה. הוא משמש כעורך Harvest, ביטאון ה-C.G. Jung Analytical Psychology בלונדון, וחיבר את הספר The Self in Early Childhoodהעצמי בגיל הרך.

ספרה של לינור שטיינהרדט מציג לקט מתוך מאמריה על טיפול באמנות וטיפול במשחק בחול. עם פרסום כתביה בעברית ואיסוף המאמרים לכרך אחד, הפכה לזמינה יותר המתודה התיאורטית והמעשית גם יחד של טיפול באמנות, והמשחק בחול. הספר מעורר עניין אצל מטפלים מתחומים שונים העובדים באמצעים יצירתיים והבעתיים.