27-29 באפריל 2010, ימים ג'-ה' בסינמטק ירושלים ובמרכז בגין.

הפסטיבל מארח בימאים, יוצרים ואנשי אקדמיה מחו"ל ומהארץ ומקרין סרטים בהקרנות בכורה בישראל.

60 סרטים- הרצאות- פאנלים- סדנאות- תערוכות- מיצגי וידאו ואמנות העוסקים בנושאים כמו: אוטיזם, פיגור, עיוורון, חירשות, תסמונת דאון, אספרגר, סכיזופרניה, הפרעה דו קוטבית, שיתוק, גמגום, נמיכות קומה ועוד. הפסטיבל מרגש, יצירתי ומלמד והוא נוגע בחיים של כולנו בין אם במישרין או בעקיפין.

לסקירה אודות הפסטיבל באתר ynet לחצו על הקישור הבא:
 http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3863759,00.html

מצורפת התכניה בה ניתן להתחיל לבחור מההיצע. בתכניה נמצא המחירון (שימו לב למחירים היומיים!) ופרטים חשובים לגבי ההנגשה.

להורדת התכניה לחצו כאן.

הקדימו לרכוש כרטיסים בקופות הסינמטק: 02-5654333 (החל מה- 1 באפריל).

By M.C. Tapera, Health Behavior News Service
Center for the advancement of health

Music therapy might help ease the symptoms of depression, though its effectiveness as a stand-alone intervention is not certain, according to a recent review of five small studies.

Four of the studies found reduced depression symptoms in participants receiving music therapy compared to those who did not. The fifth study did not find any difference.

The benefits of music appeared greatest when providers used theory-based therapeutic techniques rather than “winging it.”

“In the four studies where there was an impact, there was a very coherent theoretical framework, a very coherent explanation of what went on in the session and obvious reasons why the therapists were there,” said lead author Anna Maratos. “In the study that showed no effect, there didn’t seem to be any theoretical underpinning to the intervention. We have no idea why the therapist was there, really.”

Therapeutic interventions included listening to music in groups, body movement and painting to music, and improvised singing.

The review appears in the most recent issue of The Cochrane Library, a publication of The Cochrane Collaboration, an international organization that evaluates medical research. Systematic reviews draw evidence-based conclusions about medical practice after considering both the content and quality of existing medical trials on a topic.

Maratos, head of profession for Arts Therapies at the Central and Northwest London NHS Foundation Trust, and colleagues looked for randomized controlled trials that compared music therapy with other, more traditional interventions for depression. They found a dearth of rigorous research.

Because there was little or no uniformity in study approaches, study populations or therapeutic techniques, the researchers did not pool the results for meta-analysis.
Maratos said that although the fifth study did not meet reviewers’ eligibility criteria, it was included because it was the only study with a certified professional coordinating the sessions.

The reviewers defined music therapy as an intervention designed to improve health status that included musical interaction between therapist and patient within a structured theoretical framework and in which outcomes were born of music, talk inspired by music or therapeutic relationships.

Each study author determined his or her own definition of standard care, on the other hand, which included pharmacological, routine hospital and cognitive therapeutic treatment.

Three studies focused on adults aged 60 and older; one study looked at adults between ages 21 and 65; and one focused on 14- and 15-year-old adolescents.

Although the studies did not show a definitive cause-and-effect relationship between music therapy and clinical improvement in depression, the authors found a positive correlation. They attributed the unevenness of the studies’ results to the varied uses of music by therapists in the studies and the relative weakness of some researchers’ methods.
 

Read More>>

מתוך אתר משרד הבריאות

לא פחות מתוסכלים מן הילדים הינם הוריהם, אחיהם, צוות בית הספר וחבריהם. גם העתיד צופן להם קשיים לא מעטים שיפגעו בחלקם ויגרמו להם להשיג פחות ולהגיע לעמדות נמוכות מן הצפוי להם ע"פ כישוריהם. היכן איפה שורש ההפרעה, מה היא כוללת?

אנו מדברים על הפרעה ללא סמן ביולוגי ברור הכוללת (בנפרד או בשילוב) הפרעה בשלושה תחומים מובהקים:

• שליטה עצמית
• קשב
• פעילות יתר

להורדת הערכה לחצו כאן

מאת: שי גיל
המאמר הנדון סוקר בתמציתיות את מאפייני הטיפול בתנועה המהווה כלי יעיל ומומלץ לטיפול במגוון נרחב של קשיים והפרעות על רקע רגשי ו/או תפקודי ובפרט ככלי לטיפול בילדים הסובלים מליקויי למידה ו/או מהפרעות קשב וריכוז ו/או היפראקטיביות

תרפיה בתנועה והבעה

כללי

טיפול בתנועה והבעה משתייך לקבוצת התרפיות באומנויות. המדובר בטיפול רגשי המשלב בין ההיבט היצירתי והאקספרסיבי המאפיין ריקוד ותנועה, יחד עם התובנות של פסיכותרפיה.המטפל בתנועה משלב אמצעים מילוליים ולא מילוליים על מנת לאפשר למטופל לבטא רגשות, לקחת חלק במערכת יחסים, להגביר את ההערכה העצמית, לפתח דימוי גוף מציאותי יותר ודרך אלו להשיג הרגשה של שחרור, הנאה ואינטגרציה.

המטפל בתנועה רואה בגוף כלי אבחוני וטיפולי כאחד, בהתבסס על ההבנה שבגוף חבויים הסיפורים המרתקים של חיינו, אשר בעזרת תנועה ומחול ניתן להגיע אליהם, להעלותם אל פני השטח ובמהלך הטיפול לחולל בהם שינוי ולהביא אותם לסיומים אחרים.

הטיפול בתנועה מתבסס על גוף ידע נרחב ובין תחומי הכולל בין השאר: תיאוריה ופרקטיקה הלקוחה מפסיכותרפיה של היחיד ושל קבוצות, מחקרים על תקשורת לא מילולית, פסיכולוגיה התפתחותית ותנועה התפתחותית, שיטות לניתוח תנועה, כתב תנועה, ועוד.

טיפול בתנועה בילדים:

בעבודה עם ילדים בבתי ספר, הסובלים בחלקם הגדול מלקויות למידה, הפרעות קשב וריכוז ו/או היפר אקטיביות בדרגות שונות, אנו נשאף לתת מקום לצורך של הילד במשחק ובפעילות מוטורית מגוונת, תוך כדי חשיפה הדרגתית לגירויים סנסומוטוריים ( תנועתי-תחושתי ), קינסטטיים (תנועה במרחב) וטקטיליים ( תחושתי- מגעי ), בהתאם לצרכיו. במקביל שואף הטיפול ליצור מקום ומרחב בטוח המאפשר לילד לפגוש בתסכולים, בפחדים, בכעסים ובתבניות חשיבה שגויות, להמשיגם ולעבדם מחדש בעזרת המטפל, תוך כדי יצירת אופציות חדשות ומיטיבות לתנועה מוטורית, תגובה רגשית, חשיבה וקוגניציה, קשר עם הזולת והתנהגות בכלל. כל אלו מצריכים שזירה נכונה של תנועה, משחק וסוגים נוספים של אינטראקציה ורבלית ויצירתית כאחת.

לסיכום

טיפול בתנועה הינו כלי יעיל ומומלץ לטיפול במגוון נרחב של קשיים והפרעות על רקע רגשי ו/או תפקודי ובפרט ככלי לטיפול בילדים הסובלים מליקויי למידה ו/או מהפרעות קשב וריכוז ו/או היפראקטיביות.

בטיפול בילדים אלו, מצאתי כי השימוש בכלים מעולם הטיפול בתנועה, האילתור בתנועה ואומנויות הלחימה, נותן תוצאות טובות הכוללות בין היתר: הפחתת מתח שרירי וחוסר שקט כללי, פיתוח היכולת להגדיר את גבולות הגוף ולארגנו במרחב, שיפור הקוארדינציה, ויסות תחושתי, ויסות כוח ושליטה, טיפוח מודעות גופנית וחיזוק הבטחון העצמי והדימוי הגופני, הארכת טווח הקשב והריכוז, ושיפור מיומנויות תקשורת חברתיות.

שי גיל (A.(M מטפל בתנועה, מורה לאומנויות תנועה ולחימה, מגשר ומנחה קבוצות ויחידים טל: 333757-0524, shaigil@013.net

מקור המאמר: www.articles.co.il מאמרים לשימוש חופשי.

מאת: גבי פרנק

מהאתר: גבי פרנק – תראפיה במוסיקה – הקליניקה לטיפול במתבגרים ומבוגרים באמצעות מוסיקה.

תיאור מקרה של טיפול במוסיקה בנער סכיזופרני
המאמר פורסם ב- Nordic Journal of Music Therapy

לצפייה במאמר לחצו כאן.

John McCulloch

This article evolves from a study undertaken by the author in 2004, which set out to explore ways of finding out from people with learning disabilities who have used art therapy services about their views and experience of art therapy provision. The article has drawn from a literature base that includes art therapy but is also informed by the broader sociological literature within learning disability research.

The paper considers the influence of ethical committees in shaping decisions within qualitative research design. Ethical, methodological and organisational issues are discussed as a consequence of emerging difficulties encountered in setting up the research study.

The impetus for this article came from my growing frustration in working as an art therapist with people with learning disabilities, due to limitations of not having a system to formalise a patient’s own evaluation of treatment and services received. In conducting a literature search I was hoping to find out how other therapists have addressed the issue of user involvement in evaluation with this client population, but became aware of the lack of published information.

This study aimed to evaluate whether art therapy provision met the needs of people with learning disabilities who have in the past used art therapy services and to recommend changes to improve services. In order to find out more about whether art therapy provision was meeting the needs of people with learning disabilities, I wanted to be able to gather information from former service users regarding their experience of art therapy service provision.

For this purpose, a focus group was chosen as the fundamental investigative tool. Additionally a series of ‘prompt’ questions were formulated which closely followed principles suggested for the audit and evaluation of service provision set out by the Department of Health in their strategic policy on Psychotherapy Services in England (1996:61). According to the document’s authors’, services can be successfully judged against a number of criteria: relevance; equity; accessibility; acceptability; efficiency; effectiveness; empowerment. These principles provided a structure for the formulation of nine prompt questions, which were divided into those that asked questions about participants’ understanding of art therapy processes and those that had a focus on the quality of, and satisfaction with, art therapy service provision. Other questions looked at important areas of the therapy process itself and had a focus on participants’ perceptions of effectiveness of treatment. All of the questions were designed to prompt group members to consider particular aspects of their experience of art therapy and to invite reflection on the factors highlighted in the psychotherapy strategic review document.

However the nature and substance of the enquiry changed following application to the Local Research Ethics Committee (LREC). Whilst the original application for ethical approval was granted, this was subject to changes being made within the research application. In order to proceed a research protocol was required that delegated responsibility for ensuring that prior to recruitment, a participant’s psychiatrist was consulted regarding whether, in their opinion, a participant was able to give informed consent. This was recommended by LREC since the research study was to be undertaken outside the NHS Health Board area in which the researcher was employed.

This current paper draws upon and extrapolates from protracted difficulties in setting up the study, and subsequent unsuccessful attempts of recruiting potential subjects' to the focus group. Since I was not sure whether the reasons for recruitment difficulties was a consequence of limitations imposed by the research protocol, or, whether the failure was more a reflection of people exercising a choice not to become involved in the study, I thought this question merited fuller enquiry. This led me to further investigate the way in which initial contact was made as I thought that there was a correlation between the research protocol and the difficulties encountered in recruitment.

Art therapy is one of the few psychotherapeutic professions offering access to people with learning difficulties (Rees, 1998:15). However, and despite a long history of service provision, there have been few studies, until recently, that have attempted to assess the impact of such treatment with this population. A notable recent exception has been the study by Pounsett et al (2006) which sets out to examine whether change can be measured in art therapy with adults with moderate/severe learning disabilities. In their summarising, the authors acknowledge that future consideration in their research would benefit from seeking a more active involvement from service users as researchers. In the literature, there is little published research studies in which service users have been consulted to give their views of services or treatment, and a lack of published accounts of attempts at including such views in the shaping of decisions pertaining to how future services are delivered.

According to Parry consideration of client/user perspectives is an ethical issue and ‘meeting users’ requirements is a fundamental definition of service quality’ (1996:435). Although there may be difficulties with obtaining service users’ views regarding satisfaction and dissatisfaction with the services they receive Parry suggests that ‘anonymity, independent data collectors, triangulation, and persistence’ are important, and ‘actively involving users or ex-users in assessing services’ acceptability’ is a key component in determining service quality.

Taylor (1998:207-208) points to health reports issued by the Welsh Office which highlight the need for clinicians to carry out clinical effectiveness research providing that such research can demonstrate ‘objective evidence of effectiveness’ in ways which include consultation with service users. According to the Welsh Office reports, clients’ views need to be taken more seriously by practitioners as they can provide an important source of corroboration about the effectiveness of treatment and as such their opinions ought to be ‘incorporated into any system of change or modification’ (1998:217).

Engagement in Service evaluation is more often a routine feature of clinical practice in areas such as Mental Health. In these circumstances patients are sent a follow-up evaluation questionnaire post-therapy to assess the effectiveness of the treatment intervention. This is not standard procedure with people with learning disabilities, perhaps because of a range of difficulties associated in working with this group. However as a consequence, this places barriers to effective participation in peoples’ care and treatment and leads to further disempowerment of this client group.

In seeking to work with clients from the outset of contact with the Service, to try and engage with them in the evaluation of the Service, not only is one trying to make them partners in their own treatment, but also partners in evaluating that treatment. In addition one is also looking at educational processes and structures that might help people to be more empowered in that way.

Article continued here

מאת: איתן ליברמן

המפגש
"רק העזרה שבין אדם לחברו, המפגש בין אני לאני- הפיכתנו למודעים יותר לאינדיווידואליות של הזולת מבלי לחקור מהם אמונתו, תפיסת עולמו או עמדתו הפוליטית; רק המפגש עין לעין של שני אנשים- יוצר את החינוך המרפא אשר מסוגל לאזן בצורה מבריאה את האיום על אנושיותנו הפנימית ביותר."
דברים אלה מאת קרל קוניג, מייסד תנועת קמפהיל* ,מהווים הכנה טובה למאמר בנושא תרפיה. שכן הם מצביעים על הלך הנפש הבסיסי שהתרפיסט צריך לפתח בעבודתו עם מטופליו.

במאמר אספר על עבודתי בתחום התרפיה במוסיקה. מטופלי הם ילדים, נערים ומבוגרים אשר סובלים ממגוון רחב של הפרעות. יש ביניהם שנולדו עם פגיעה אורגנית אשר גורמת למוגבלויות פיזיות ומנטליות. אחרים באים מרקע משפחתי וסוציאלי קשה אשר פגע בכוחותיהם הרגשיים והנפשיים. אך בכל מקרה ומקרה יהיה זה הגרעין התקין של כל מטופל- האני שלו או שלה- אשר מסוגל להביא למרפא ולהתחזקות. האני הוא זה אשר מחפש את המפגש עם הזולת- ובמקרה זה עם התרפיסט- בכדי להתרפא. מפגש זה שעליו מדבר קוניג, הוא הבסיס לעבודתי התרפויטית.

דיאנה מיליה בוחנת את השפעותיהן של התערבויות טיפול באמנות על מטופלים הפוגעים בגופם. נקודת המוצא שלה היא הגדרת הפציעה העצמית עצמה. בתרבויות רבות, משולבת הפציעה העצמית בטקסי הקרבה, כאמצעי לרפא את החברה כולה. שינויי גוף כגון גרימת צלקות וקעקוע משמשים בטקסי טהרה, ריפוי ובגרות. הפציעה העצמית משולבת לעתים גם באמנות המיצג. המחברת מבודדת היבטים אלו של הפציעה העצמית ומוסיפה להם מידע על-פי תיאוריות מן הספרות הפסיכואנליטית, כדי להסביר כיצד יכול הטיפול באמנות לעזור למטופלים הפוגעים בעצמם.

מאת: יעל אייזנברג

 מהאתר: ifeel

אילנית (שם בדוי), נערה בת 13, סבלה מדיכאון ונהגה להסתגר מפני הסביבה. היא הופנתה לטיפול מילולי שלא צלח משום שגם בו לא הצליחה לתקשר. השלב הבא היה הפנייתה לטיפול באמנות. אילנית הגיעה אל המטפלת, ליאורה סוטו, כשהיא סגורה בעולמה הפנימי, לא מתקשרת ואף לא יוצרת קשר עין.

סרטון וידאו קצר ( 2 דקות) המציג את עבודתה של קרן פולין (מטפלת באמנות) עם מטופלת המתמודדת עם תפיסה מעוותת של דימוי גופה.