מאת ג'ואן ס. גוטין
מהאתר סנונית, מתוך: גלילאו 21 1997, מארס/אפריל
תרגם: אליעז סגל
הערה: ג'ו אן ס. גוטין – (Jo Ann C. Gutin) אנתרופולוגית וכתבת, לענייני מדע.
לפני חמישים וחמש שנה, צעדה הסופרת ורג'יניה וולף מבית הכפר שלה ברודמל, במחוז ססקס שבאנגליה, לעבר גדות הנהר הקרוב אוס. היא הניחה את מקל ההליכה שלה, הרימה אבן גדולה, דחפה אותה בכוח לתוך כיס מעילה והמשיכה ללכת. האבן עשתה את שלה; כעבור שלושה שבועות צפה גופתה בחוף רחוק. ללאונרד, בעלה, היא השאירה פתק על אדן האח. "יקירי, אני בטוחה שאני עומדת להשתגע שוב… והפעם לא אתאושש. אני מתחילה לשמוע קולות, ואיני יכולה להתרכז… אינני חושבת ששני אנשים יכולים היו להיות מאושרים יותר טרם בואה של המחלה הנוראה הזו"…. היומן שוולף כתבה משנת
1915 עד ארבעה ימים לפני מותה מצביע על כך ש"המחלה הנוראה" שלה הייתה ככל הנראה מאניה-דפרסיה, כלומר הפרעה דו-קוטבית. את המצב הנפשי הזה הפסיכיאטרים מתארים כהפרעה במצב-הרוח, הכרוכה בסדרת שיאים ותהומות רגשיים שבמהלך הזמן הופכים, לעתים קרובות, לקיצוניים יותר ולתכופים
יותר. מקצת הסובלים מן המחלה חווים דיכאונות עמוקים ואפיזודות מאניות מתונות; אחרים סובלים מדיכאונות מתונים וקצרי טווח אך ממאניה בעלת עוצמה הגוררת הזיות. האפיזודות הדיכאוניות של וולף היו מחזוריות – לעתים עונתיות, לעתים קשורות בסיום כתיבת ספר. אולם בין הדיכאונות והאפיזודות המאניות היא הצליחה להיות מאוד פורייה ויצירתית והפגינה לעתים קרובות חיות וקסם. "כשנפרדתי ממנה תמיד הרגשתי כאילו שתיתי שתי כוסות של שמפניה משובחת", נזכר ידידה נייג'ל ניקולסון, "היא הייתה פצצת
אנרגיה." אם האבחנה כי וולף לקתה בהפרעה דו-קוטבית מדויקת, הרי היא נמצאת בחברה טובה. וזאת לא רק משום שהיא מצטרפת לשורות האמנים ה"משוגעים" שתמיד תאמו לדימוי הפופולרי של היצירתיות. למעלה משני עשורים, מקהלה גדלה והולכת של פסיכולוגים, פסיכיאטרים ואפילו מדעני-מוח טוענים כי ההפרעה הדו-קוטבית מגבירה באופן כלשהו את היכולת ליצור אמנות. הקשר המסתורי הזה וההיפותטי עדיין, הם אומרים, עומד אולי מאחורי הסטראוטיפ העתיק והעקשני הזה.
לקריאת המשך הפוסט »
