קצת ישן אך עדיין רלוונטי – לא כל כך קשור לתרפיה בהבעה ויצירה אך לצערי מוכר לכל מי שעובד במערכת החינוך.

.

מאת: מיקי מנטש - תרפיסטית במוסיקה, רכזת התרפיסטיות במתי"א רמת-גן רוית זכות- פסיכולוגית חינוכית שפ"ח רמת-גן

מזה מספר שנים מתקיימת ברמת גן קבוצת הורים אשר הינה פרי שיתוף פעולה של מתי"א והשרות הפסיכולוגי. הקבוצה מיועדת להורים לילדי גן המקבלים טיפול רגשי במסגרת המרכז הטיפולי של מתי"א ר"ג. הילדים המטופלים נמצאים בגני חובה רגילים והופנו לועדת שילוב עקב קשיים רגשיים הבאים לידי ביטוי, בחוסר ביטחון, דימוי עצמי נמוך. קשיים חברתיים ואף קשיים נוספים כגון קשיי שפה או קשיים בתחום המוטורי. חלק מהילדים מלווים גם כן ע"י גננת שי"ח או מקבלים טיפולים שונים כגון: ריפוי בעיסוק, או רפוי בדיבור.

מדוע ולמה- הרציונל להקמת הפרויקט:

כיום מבינים הגורמים השונים במערכת הסובבת את הילד את חשיבות השתתפות ההורים כחלק בלתי נפרד מהתהליך טיפולי. הסביבה המשמעותית ביותר עבור הילד היא משפחתו הגרעינית, והיא זו המשפיעה על התפתחותו המוקדמת ותורמת לעיצובו. ההורים, הנושאים בתפקיד הם המטפלים הראשונים של הילד ומערכת היחסים בינם לבין ילדם הינה המשמעותית ביותר. לאור החשיבות שהצוותים החינוכיים והטיפוליים רואים בעבודה עם ההורים ומתוך הצורך בהדרכת הורים, הוקמה לפני כמס' שנים קבוצת הורים אשר הינה פרויקט משותף של מתי"א והשרות הפסיכולוגי. העבודה בקבוצה מתקיימת דרך המדיום המוסיקלי ומטרתה לאפשר להורים ביטוי אישי חוויתי.

מטרת הקבוצה הינה ליווי ההורים בשלבים השונים של אבחון הקשיים, מתן ליווי ותמיכה, מתוך אמונה שחיזוק ההורים והעצמתם יוביל בסופו של דבר לשיפור בתפקודו של הילד.

העבודה עם ההורים הייתה קצרת טווח וכללה עשרה מפגשים. מטרות הקבוצה נגזרו גם מה-setting הטיפולי.

הקבוצה התקיימה אחת לשבועיים למשך שעה וחצי בשעות הערב בבית מתי"א. הקבוצה החלה בינואר והסתיימה ביוני, עם סיום שנת הלימודים.

בקבוצה השתתפו אחד עשר הורים: ארבעה זוגות ועוד שלושה הורים שבאו בגפם: שתי אימהות ואב גרוש. בפגישות נכחה גם סטודנטית לתרפיה במוסיקה שתפקדה כרשמת.

השימוש במדיה של המוסיקה- למה מוסיקה?

תרפיה מוסיקה הוא מקצוע בין תחומי שמטרתו היא שימוש במוסיקה להשגת מטרות טיפוליות. המוסיקה היא אומנות המאפשרת הבעה, קשר ותקשורת אנושיים. ייחודה הוא באופן ההבעה- ביצירת הצירופים הצליליים. השימוש שעושים המטפל והמטופל במוסיקה ובאלמנטים מוסיקליים והקשרים הנוצרים ביניהם, מביאים לידי חוויות מוסיקליות וגורמים לשינויים רצויים ולבריאות טובה יותר. השימוש במוסיקה נותן מענה בתחומים: הקוגניטיבי, המוסיקלי, הפיזיולוגי-מוטורי, הרגשי והחברתי. השימוש במוסיקה נועד להעמיק, להרחיב ולדרבן את התהליך הטיפולי בדרך להשגת מטרותיו. המוסיקה הינה סוג של משחק ולכן, דרך המוסיקה מתאפשרת התחברות טובה יותר לחלק הילדי שמצוי בכל אחד ואחד מאיתנו ("the music child").

בטיפול קבוצתי העבודה המשותפת יכולה לחזק קשר בין-אישי. דרך החוויה המוסיקלית הרגשית אפשר לנוע משחרור כעסים של האחד על האחר ועד לחוויה אינטימית מרגשת הנותנת הרגשת התפעמות ויופי. בטיפול קבוצתי אלתור משותף מחזק את הלכידות הקבוצתית ואת הרגשת השייכות וההשתתפות בקבוצה. כאן השלם גדול יותר מסך כל חלקיו. קיימת כאן השתתפות בחוויה קבוצתית מלכדת- לעיתים קרובות משחררת ומהנה- הנבנית מתרומתו האינדיבידואלית, הספונטאנית והיצירתית של כל אחד מחברי הקבוצה.

במאמר זה ביקשנו לתאר את העבודה הטיפולית באמצעות המוסיקה ובמקביל, חלק מן התהליכים הקבוצתיים שהתרחשו. נתאר את העבודה הטיפולית כפי שבאה לידי ביטוי בכל מפגש ואת התהליכים הקבוצתיים שלעיתים היו סמויים מן העין ועובדו על ידינו, המנחות, בסופו של כל מפגש.

בהתבוננות רטרוספקטיבית, וגם תוך כדי המפגשים ובסופם, ניכר היה הרצף התהליכי אשר אופייני להתפתחות קבוצה משלביה הראשונים ועד לסיומה.

מפגש מס' 1: טוק טוק, מי אני ומי ילדי? או: מבוכה התחלתית אך מעיזים להתנסות ולהיחשף

במפגש הראשון הציגו ההורים את עצמם באמצעות כלי נגינה שבחרו ולאחר מכן הציגו את ילדם באמצעות כלי נגינה. להלן תיאור של צביקה המציג את עצמו:

• צביקה מנגן בדרבוקה, מקצב מהיר ותוך כדי תיפוף אומר: "צביקה, אוהב להיות שמח, למרות התלאות. למה בחרתי בזה? זה ככה מצטרף לכל הכלים".

בנגינת האלתור המתאר את הילדים דיברו הורים רבים על הקושי של הילד. חלק ניכר מההורים חיבר כבר במפגש הראשון בין הקושי של הילד לבין יכולת ההתמודדות שלהם כהורים.

במפגש הורגשה המבוכה של ההורים מן השימוש במדיה של המוסיקה ומן החשיפה המיידית. יחד עם זאת ההורים ניכרה העזה, אומץ ומוכנות "לקפוץ למים". הייתה הנאה מההתנסות החדשה ובלטה יכולת השיתוף ההדדי.

מפגש מס' 2: למה באתי?

הגדרת מטרות אישיות ומתוכן – מטרות של הקבוצה. או :החוט המקשר בינינו- כולנו באותה סירה

במפגש השני ביקשנו מן ההורים שיבחרו כלי נגינה ובעזרתו ינגנו תחילה את תחושתם כהורים כיום ולאחר מכן ינגנו כיצד היה נשמע ההורה האידיאלי. בסוף שני האלתורים, הגדירו ההורים מטרות אישיות אותן ירצו לשפר בהורותם. המטרות נכתבו על לוח משותף.

• איילת הקישה באלתור הראשון במרכז התוף הקשות איטיות ובאלתור השני הקשות מהירות סביב התוף. היא מתארת את שניגנה כהימנעות שלה מתגובה לנוכח התנהגות ילדה אשר מעוררת את כעסה.

• רוני מניעה את תוף מרים במהירות ומתארת סערת רגשות. לאחר מכן עוברת לנגינה סיבובית בקצב איטי יותר ואומרת: "הייתי רוצה להיות קלילה וזורמת יותר".

במפגש השני חשנו שההורים הגיעו עם מודעות מסוימת ביחס לעצמם ולילדיהם. הם דיברו על כך שאם יבינו טוב יותר את המניעים להתנהגותם כלפי ילדיהם, הם יוכלו לחזק את הורותם ומתוך כך לחזק את ילדיהם. האווירה שנוצרה בחדר ורמת המודעות וההבנה יצרו פתיחות גבוהה שהובילה לקרבה בין ההורים. ניכר היה שההורים מבינים וחשים את האוניברסאליות שבקושי ההורי. יאלום (2006) טוען כי בקבוצה הטיפולית, במיוחד בשלביה הראשונים הפרכת תחושות הייחודיות של המטופל היא מקור הקלה חזק מאד. אחרי שחברי הקבוצה שומעים חברים אחרים מספרים על דאגות וקשיים דומים לשלהם, הם מדווחים שהם מרגישים יותר במגע עם העולם ומתארים את התהליך כמקביל לקלישאה 'כולנו באותה סירה' או אולי 'צרת רבים- חצי נחמה'.

מפגש מס' 3: איך המטרות מתנגנות או תחושה של 'ביחד'

במפגש השלישי, בחר כל הורה לעצמו מטרה אחת, אותה היה רוצה להשיג בקשר עם ילדו. ההורים התקבצו לקבוצות עפ"י המטרות המשותפות כאשר כל קבוצה התבקשה לאלתר יחדיו את המטרה שבחרה:

קבוצה מס’1 בחרה במטרה-"חיזוק הביטחון של הילד "

שלושה משתתפים ניגנו יחדיו.

תגובת המשתתפים שהאזינו:

• "שמעתי במוסיקה משהו רגוע שמנסה להשתלב בהרמוניה",

• "מאד התחברתי לגיטרה. כאשר הילד רגוע, הגיטרה, היא החיבור שלי לביטחון".

• משתתף גרוש אשר הגיע לקבוצה לבד: "היחד יצר משהו שמח, להיות ביחד- נותן ביטחון עצמי ותחושה של כוח".

לאחר ההאזנה ומתוך השיח על המוסיקה, דיברו ההורים על תפקידם בחיזוק הביטחון של הילד:

• " בנגינה, ראיתי שכולם מנסים להגיע לאיזון בכלי, לא היה משהו רעשני. אני מניסיון יודע שכשאני מאוזן לילד שלי טוב וכשלילד טוב יש לו ביטחון עצמי".

• "דיברנו על לתת כבוד לילד ואני חושבת שאני לא מכבדת מספיק את הילד שלי"

קבוצה מס’ 2 בחרה במטרה- "הצבת גבולות אסרטיביים ". שלוש אימהות ניגנו יחדיו. תגובת המשתתפים שהאזינו:

• "הצליל נשמע יפה, אבל מה שראיתי, מרוב השאיפה למושלמות הכול מבולבל".

• אחת האמהות שניגנה מגיבה: "זה מאפיין אותי עם הילדים. מרוב שאני רוצה שהכול יהיה בסדר, אני לא משדרת מסר ברור".

• שומעת נוספת הגיבה: "שמעתי בנגינה את הרוגע ואת העקביות, אבל בעיני בגבולות צריך קודם כל להיות אסרטיביים, אח"כ בא הרוגע".

• "היו מאד חשובים לי הגבולות הברורים אך יחד עם זאת גם הסובלנות חשובה. כי לא הכול מצליח. כשההורה סובלני אז הכול רגוע בבית".

קבוצה מס’ 3 בחרה במטרה- "הפרדה ביו הרגשות שלי לרגשות של הילד".

שני אבות ניגנו יחדיו.

תגובת המשתתפים שהאזינו:

· "הרגשתי כאילו ההורה הולך בדרך אחת והילד בדרך שנייה. זה לא היה באותו קצב אך הייתה הרמוניה".

· "זה היה ביצוע נהדר, היה קצב וזרימה".

· אחד האבות שניגן: "זה האב והילד, בסערת רגשות. ההורה צריך להיות מאוזן ולא להתייחס לסערת רגשות".

במפגש, בלטה תחושה של קרבה ואינטימיות. אמיר (1999) מתארת בספרה 'להיפגש עם הצלילים' את היתרונות שבשימוש במוסיקה מאולתרת. המוסיקה פותחת חלל יצירתי פוטנציאלי ומאפשרת לחוות משחק. לבדוק בעיה, קונפליקט או תבנית התנהגותית בדרך חדשה בלי דעות קדומות. לצאת מהמקום המוכר, הידוע והמוגן ולצלול אל הלא נודע. לחוות ולהתנסות אפילו בלי להבין את המתרחש. לאפשר הפתעה, גילוי, משהו חדש. לתת פרשנות, לפתח קשר של קרבה ואינטימיות. לגרות ולעורר מוטיבציה. העיבוד המילולי של החוויה המוסיקאלית פותח חלל להבנה, מודעות ובהירות בחלק ההגיוני-קוגניטיבי של המטופל. מאפשר בדיקה של תכנים, של בעיה, קונפליקט או תבנית התנהגותית, מאפשר התבוננות בחוויה מזווית אחרת ולמעשה מעביר את המטופל מהלא מודע למודע. דרך החלק המילולי ניתן להגיע לרעיונות שונים, הצעות ופתרונות.

במפגש השלישי, מלבד הקרבה והאינטימיות, התבררו והתחדדו הקשיים האינדיבידואליים בהורות והתאגדו תחת מכנה קבוצתי משותף, כאשר כל תת קבוצה ניגנה את מטרתה.

מפגש מס' 4: אני עושה לי מנגינות

האחר כמראה לילד שבי

מתוך המטרות שכל אחד ניגן בשבוע שעבר, ביקשנו מכל הורה להתחבר לעשייה היומיומית. ביקשנו מכל הורה לנגן את העשייה המשותפת עם הילד.

מרבית ההורים בחרו לנגן את "החריקות", את הקשיים שהם חווים בעשייה עם הילד.

זוג הורים תאר את תגובתם להתנהגות ילדתם בת השלוש. כאשר הילדה נעלבת היא מגיבה באמירה: "אני לא חברה שלכם יותר" ורצה לחדרה. ההורים בתגובה מיד רצים אחריה, מרגיעים ומצחיקים אותה ואומרים לה שהם כן חברים שלה ואוהבים אותה. האם שאלה את הקבוצה: האם תגובתם נכונה?

זוג הורים נוסף תיארו סיטואציה שבה נפלה לילד פיצה והוא פרץ בבכי קורע לב. האם סיפרה שבתגובה לבכי של הילד הרגישה צורך להרגיעו ומיד אמרה שתלך לקנות עוד פיצה.

כל הורה תאר סיטואציה מחיי היומיום. דרך הדוגמאות השונות התגבשה תובנה קבוצתית: "צריך לאפשר לילד לבטא רגש שלילי ולא להיבהל מזה". ניכר כי ההסכמה הקבוצתית התגבשה בעיקר מן השיתוף ההדדי ומתוך ההאזנה לאחר.

במפגש, העלו ההורים את הקושי שלהם בתסכול ילדם. דרך ההקשבה לדוגמאות השונות ראו ההורים את עצמם ובלט הקושי שלהם בהתמודדות עם רגשות התסכול של הילד. אחד ההורים דימה את הרגש של הילד למיכל שיש לכל אחד ואמר: "בזה שאנחנו נותנים לילד פיתרון מיידי אנחנו בעצם סותמים לו את הרגש".

בשלב זה, בלטה תחושה של לכידות קבוצתית אשר תרמה לתהליך הטיפולי. יאלום (2006) טוען כי הלכידות הקבוצתית מעודדת את המטופל לקחת חלק בתהליך של התבוננות וחקירה אישית. לכידות גבוהה קשורה קשר הדוק לדרגות גבוהות של אינטימיות, לקיחת סיכונים, הקשבה אמפטית ומשוב. הלכידות פועלת כמעגל חיובי המחזק את עצמו.

מפגש מס' 5: של מי התיק?

או: ההתנגדות למוסיקה והאינטימיות המתחזקת בקבוצה

בתחילת המפגש העלתה אחת האימהות את השאלה: "מדוע צריך בכלל את המוסיקה?". ניכר שהמוסיקה נתפסת כמדיה ש"מבזבזת זמן" וגורמת למבוכה. נתנו מקום לתחושות של ההורים והסברנו את החשיבות שאנחנו רואות במדיה הטיפולית. הזמנו את ההורים להתנסות שוב בחוויה למרות המבוכה והקושי.

ביקשנו מהמשתתפים לנגן את התיק שהילד נושא. השתמשנו בתיק כמטאפורה המתארת את הקושי שהילד וההורה נושאים במשותף. ישנו מגוון רב של תיקים מסוגים שונים ובצבעים רבים. אפשר לשאת בתיק דברים רבים, קלים ככבדים. המטרה הייתה להבין, "של מי התיק בכלל?". מי נושא אותו ומה משקלו. מתוך השיח שנוצר בקבוצה והדיון על "התיק" שהילד נושא, התחדדה בקרב ההורים הראייה את הורותם.

· אחד המשתתפים: "הבן שלי הוא אני. הילד שלי כל הזמן טוב, שמח ומאושר, כמוני. אבל יש לו בעיות ברגש, בחוסר ההתמודדות שלו, כשהוא נסער- הוא מבולבל, בדיוק כמוני".

· בתגובה אליו אמרה אחת המשתתפות: "לי קשה שאני לא נותנת לגיטימציה לבכי של הילד. אני בצד השני של הסקאלה לעומתך. אני אף פעם לא גדלתי במרכז. מה זה "הילד במרכז"?

· משתתפת אחרת דיברה בכאב על הקושי של הילד שלה בגן ועל הקושי שלה לשאת את הבדידות שלו: "אני מרגישה שהיום יש נסיגה. הילד בגן בודד. גם אם משחק- אם מישהו מעצבן אותו, הוא יהיה ברוגז איתו. בבית- הוא לא רוצה להזמין חברים".

המשתתפים מצידם נתנו את מלוא התמיכה:

· "אני בגיל 11-12 אם חבר היה מעצבן אותי, הייתי יכולה להיות איתו ברוגז שנה, הילד שלך רק בן 5 וחצי".

· "אני רוצה להגיד לך שאת רואה את הבעיה של הילד ואת איתו ואת הולכת קדימה. זה לא כמו אבא שלי שלא ראה את הבעיה. אני מבין גם את סערת הרגשות שלך אבל את צריכה להבין שזה ילד ואת מטפלת בבעיה וזה יעבור ולא להעצים את הבעיה. אני מכיר את הרגש, כשדיברת- כמעט בכיתי מהזדהות איתך".

במפגש זה הורשה הנתינה הרבה וההתגייסות של החברים לחזק האחד את רעהו. יאלום (2006) מתאר את התועלת שמפיקים חברי הקבוצה מנתינה לא רק בכך שהם מקבלים תמורתה עזרה כחלק מהתהליך ההדדי של נתינה וקבלה, אלא גם ממשהו מהותי לעצם מעשה הנתינה. הגילוי שהם יכולים להיות חשובים ומועילים לזולתם הוא חוויה מרעננת שמחזקת את הערכתם העצמית.

מפגש מס' 6: אני אל מול הילד- מי נענה למי?

או: איפה הקול של המנחות?

בתחילת המפגש העלתה אחת המשתתפות את הצורך בקול יותר דומיננטי וברור של המנחות: "אתן לא מביעות דעה, הייתי רוצה גם לשמוע אתכן מביעות דעה".

הבקשה פתחה שיח על משמעות הקבוצה עבור המשתתפים השונים:

• "אני לא חושב כך, לא חושב שהמנחות צריכות לתת את התשובות. הדרך הכי טובה- שכל אחד ימצא את התשובה בעצמו".

• "אני לא מאמין בפתרונות. מה שחשוב- שכל אחד יראה את הבעיה. היום אני מרגיש התקדמות, מבין לדוגמא שקשה לי עם אינטימיות".

המשתתפת שהעלתה את הדברים הגיבה:

• "הייתי רוצה קצת יותר היגיון, לדעת אם אני צודקת או לא".

ומשתתפת אחרת השיבה:

• "אני לא רוצה שיגידו לי מה נכון או לא נכון. דווקא אוהבת את האווירה של הקבלה של הקבוצה. מוכנה לשפוט את עצמי אבל לא שישפטו אותי".

בשיח שהתקיים בלט הצורך של חלק מן ההורים בקבלת כלים קונקרטיים, עלה הצורך לקבל:"מתכון נכון להורות". דרך השיח הדגשנו את הרציונל שבתהליך הקבוצתי. את החשיבות בפיתוח החשיבה וחיזוק דרכם האישית- ייחודית כהורים. נתנו מקום לקושי למצוא את הנתיב האישי אך יחד עם זאת הודגשה החשיבות הרבה בכך, מכיוון שאין דרך אחת נכונה.

לאחר מכן נגנו ההורים בקשה אותה הם מבקשים מילדם. הם דיברו על הקושי בחוסר ההיענות של הילד לבקשתם ותיארו את דרכי ההתמודדויות שלהם ואת תגובתם.

לקראת סוף המפגש נתנו מענה מסוים לצורך שעלה בתחילת המפגש לקול הברור ולידע התיאורטי יותר. באמצעות התייחסות למקרים שהוצגו דיברנו על החשיבות בהגדרת הנורמות הביתיות. הדגשנו את הצורך בעקביות של ההורה ונתנו מקום לשיח על הפער בין הציפיות למציאות.

מפגש מס' 7: אני רואה מולי את הילד שבי

או: לאחר הפסקה של חודש- שיתוף פעולה אך גם תחושה של עייפות

המפגש השביעי התקיים לאחר הפסקה ארוכה והורגשה תחושה של לאות מצד ההורים. בתחילת המפגש ביקשנו מכל הורה לנגן צורך כלשהו של הילד.

לאחר הנגינה התייחסו ההורים למוסיקה שהושמעה.

· אחת האימהות אמרה כי שמעה: "רוגע", "אהבה", "שלווה".

· האם: "עדי צריך חום, אהבה, חיבוק והרבה הקשבה וסובלנות. צריך שיקשיבו לו, יהיו סובלניים אליו וחמים כלפיו".

· בתגובה לאם אחרת נאמר : "קביעות", "אסרטיביות", "גבולות", "רכות".

· האם: "ניגנתי את הצורך בגבולות, ועם כל הגבולות גם זרימה".

לאחר מכן ביקשנו מהמשתתפים לנגן שוב את אותה בקשה שניגנו במפגש הקודם אך בפעם השנייה תוך התייחסות לצרכים של הילד ומתוך מודעות לעצמם.

· אחד ההורים: "אני לא רוצה לצעוק על הילדים. חשוב בפעולה קודם כל להציג את הגבול ורק אח"כ להסביר. בבקשה אני רוצה להגיע לזה שהאסרטיביות לא תלווה בהרמת קול ובלי שאני אאבד את העשתונות, שהאסרטיביות תהיה בהתמדה, אבל לא לאבד שיווי משקל".

מפגש מס' 8: באמת אני כועס!

או: לאן הלך הכעס?

במפגש השמיני ביקשנו להתמקד ברגשות שהילד מעורר בהורים. לאחר ההרחבה שנעשתה בהקשר לצרכי הילד ראינו חשיבות רבה בהתמקדות בתחושות של ההורים ובמתן לגיטימציה לכל קשת הרגשות הקשים שהם חשים: כעס, תסכול, אכזבה וכו'. ביקשנו מהמשתתפים לנגן את התסכול והכעס שהם חשים כלפי הילד. התעורר קושי לנגן את הכעס על הילד וההורים חזרו לדבר על הקושי שלהם מול ילדם.

צביקה, אחד ההורים הדומיננטיים בקבוצה, דיבר על הקושי שלו לפתח דיאלוג עם הילד. על תחושות האשמה שלו ועל כך שהוא מהווה לעיתים דמות מאיימת עבור הילד. הוא תאר את התמודדותו עם המחשבה שמלווה אותו ש"הרגש שלו פגום". הדיבור על "הרגש הפגום" היה מוכר וליווה את הקבוצה במפגשים רבים. כמנחות חשנו שתרומתו של צביקה לקבוצה הייתה רבה. התובנות שלו היו משמעותיות וחשבנו כי הביקורת שלו ותפיסתו העצמית אינן תואמות את תפיסת הקבוצה אותו. החלטנו לתת לצביקה הזדמנות לקבל "מתנה" מן הקבוצה. הזמנו את צביקה לשמוע כיצד המשתתפים האחרים תופסים אותו ואת הורותו אל מול סיפוריו ותיאור יחסיו עם ילדיו.

ההורים תיארו איך הם חווים את צביקה כאדם וכהורה, ומתוך כך ביטאו את התחושות המתעוררות בהם אל מול ילדם ואיך הם תופסים את עצמם כהורים.

דרך תמונת הראי לצביקה העלו בפתיחות וכנות רבה הקשיים בתפקיד ההורי כאשר בחדר התחזקה אוירה של חום ותמיכה הדדית.

אחת המשתתפות אמרה לצביקה:

• "אני מאד מזדהה איתך כשאתה מדבר, מרגישה שיש בינינו המון דמיון. אבל אני כלל לא חשה אותך כדמות מאיימת. אני חושבת שאתה ולילך עושים עבודה מצוינת. אני רואה את עצמי כנמוכה מכם מבחינת ההתפתחות ההורית, אני מרגישה ביחס לעצמי שלא השגתי הרבה בחיי, לא הגעתי למשהו גדול".

מפגש מס' 9: השלום עם הילד שבי  או: סגולות הפסיפלורה

במפגש התשיעי, אפשר היה לחוש בפעמי הסיום. המפגש החל באיחור לאחר שחלק נכבד מן ההורים אחרו. תופעה שלא ארעה לאורך אף אחד מהמפגשים. כאשר התיישבו ההורים, החל שיח מעניין על סגולות הפסיפלורה. השיח החל לאחר שאחד ההורים סיפר כי ראה בחוץ שיח של פסיפלורה. בין ההורים החל שיח ער על השימושים השונים שניתן לעשות בצמח הפסיפלורה ועל סגולות הריפוי שלה. אנחנו המנחות, האזנו לשיח בשתיקה, עד שלפתע אחת המשתתפות אמרה: "מה קורה פה היום? למה אנחנו עדיין מדברים על הפסיפלורה?". החזרנו את השאלה לקבוצה. ההורים בתגובה, דיברו על הקושי שבפרדה והבריחה לנושא שלא דורש את ההתמודדות עם הקושי. אנחנו חשבנו כי לבד מהקושי בפרידה, אולי מביעים ההורים את הפנטזיה לריפוי המהיר…

לאחר שיח זה הצענו להורים להתבונן על כברת הדרך שעברו למן תחילת המפגשים. ביקשנו מההורים לנגן איפה הם ממוקמים היום בהשוואה למיקומם בתחילת דרכה של הקבוצה. לאחר הנגינה האינדיבדואלית שיתפו ההורים איש את רעהו תוך כדי התייחסות למוסיקה שנוגנה.

לאחר נגינתה של אביבה נאמר:

• "זה נשמע כאילו פעם לא היו כ"כ גבולות והיום יש".

• "בהתחלה הייתה יותר זרימה ועכשיו יש מודעות. יש את התיפוף בצדדים, יש התנגדויות, זה לא מתקדם איך שרוצים, יש סערה".

• "זה נשמע שקט בהתחלה ועכשיו, את יותר יודעת מה את רוצה, יותר אסרטיבית".

אביבה מבארת את נגינתה:

• "רציתי להמחיש את המודעות. לאט לאט חפרתי לדברים יותר עמוקים והוצאתי אותם. אני לא יכולה לומר שלא הייתה לי מודעות בהתחלה אבל לאורך התהליך שמעתי עצות של אחרים, סיפורים של אחרים, ניסיתי ליישם דברים. ככל שהתקדם התהליך ,חשבתי על הדברים יותר לעומק".

צביקה מתאר את השינוי שעבר:

"היום כשאני נמצא במצב של סערת רגשות אני עושה stop, אני חושב שצריך להצדיע לכל מי שבא לפה, אני עשיתי שינוי, היום אני רואה את הדברים אחרת, הילדים שלי שמחים היום".

המפגש התשיעי היה מרגש מאד. תחושות הקרבה והאמון שהתפתחו בקבוצה יצרו פתיחות רבה. ההורים תארו את הדרך שעברו והודו איש לרעהו על הפרגון והתמיכה שקיבלו.

מפגש 10: איך אומרים שלום? או: "ביקור התזמורת"

במפגש האחרון, הורגשה למן ההתחלה ההתרגשות הרבה אשר הייתה משותפת הן להורים והן לנו כמנחות. במפגש זה ביקשנו מההורים שכל אחד ינגן את הדרך שעבר. הבקשה עוררה התנגדות בקרב ההורים. חלקם אמרו שאינם מצליחים להבין כיצד לנגן את הדרך וחלקם הדגישו את הצורך שלהם במילים. הם ביקשו לשמוע ולהשמיע את הדברים המשמעותיים שיש לכל אחד לומר לרעהו.

למרות הקושי ביקשנו מההורים לנסות לנגן כאשר שאר חברי הקבוצה מצטרפים לאלתור. ביקשנו לקיים סבב מוסיקלי רציף ללא מילים, כאשר אנו מבטיחות שבסוף, לא יפקד מקומן של המילים.

כל אחד מההורים בחר כלי והקבוצה "יצאה לדרך". בדומה למשחק, כך גם במוסיקה המאולתרת, לא ניתן היה לשער מה יוליד הניגון המשותף ואילו תחושות יתעוררו. כל אחד מן המשתתפים ניגן את דרכו=נגונו, כאשר שאר חברי הקבוצה מתכווננים אליו ומצטרפים לאלתור בצלילים מתאימים. הקרבה הרבה ששררה בקבוצה והאינטימיות יצרו אלתור מוסיקלי משמעותי ומרגש. בלטה ההקשבה המדויקת והנתינה ההדדית.

החוויה הייתה מפעימה ומלאת הוד ועוצמה. ארבעה עשר כלים (כולל פסנתר וכינור) ניגנו יחדיו ארבע עשרה יצירות שונות, מגוונות ,מיוחדות ועשירות תוך כדי שיתוף פעולה מלא ובהרמוניה מופלאה.

מסקנות ומחשבות לעתיד

חשוב להמשיך ולקיים קבוצות הדרכה להורים. ההורים הם הדמויות המשמעותיות בחיי הילדים ולכן יש לקדם ולפתח את העבודה במישור זה.

מניסיון השנים האחרונות נצפית נכונות רבה מצד ההורים לעבודה עצמית ולהשקעה בתוך הקבוצה.

העבודה המשותפת של השרות הפסיכולוגי ומתי"א מפרה ומקדמת את העבודה המערכתית.

ביבליוגרפיה

אמיר, ד. (1999). להיפגש עם הצלילים, תרפיה במוסיקה. רמת גן: הוצאת אוניברסיטת בר-אילן. יאלום, א. ולשץ' מ. (2006). טיפול קבוצתי, תיאוריה ומעשה. הוצאת כנרת.

מאת: רונית כהן

בידוד חברתי של ילד 'מלחיץ' כל הורה אפילו את ההורה הרגוע ביותר. האינסטינקט הראשוני שלנו הוא לפעול להקלת סבלו בכל מיני דרכים של התערבות. אבל רגע!!! האם באמת ניתן לעזור לו במצב של חוסר מקובלות? האם נכון להתערב בחייו החברתיים? ואם כן, איך לעשות זאת מבלי לגרום לנזק?

בכל שנה נאלצים ילדנו להתמודד מחדש בתוך מסגרת חברתית מוכתבת. כולם רוצים להגיע למקום מכובד- והתחרות קשה. יש ילדים שההתמודדות הזו פשוטה להם והם שוחים בה כדגים בים, ויש המתקשים לנווט דרכם – מבודדים או מתבודדים מתוך בחירה, סובלים ברמה כזו או אחרת, מהכאב של חוסר המקובלות ושל הבדידות.

אפשר לחלק את אי המקובלות החברתית אצל ילדים לשתי רמות: דחייה 'קלה' – כאשר ילדים אחרים אינם רוצים לשחק עם הילד הלא מקובל, אינם רוצים לשבת על ידו ואינם מוכנים להיפגש עימו מעבר לשעות הלימודים. ודחייה קשה- כאשר מתוספים לכך גם לעג ונקיטת אלימות כלפיו.
לחוסר המקובלות עשויות להיות השלכות ארוכת טווח על תיפקודו של הילד, בטווח הקצר פגיעה ביכולת הלימודית – כי הילד משקיע הרבה מן האנרגיה הפנימית בניסיון להתגבר על הבעיה, ולא נותרת לו אנרגיה להפנות ללמידה. בטווח הארוך, עשויה חווית ילדות זו להשפיע על בניית יחסים בין אישיים בבגרות: תחושת חוסר האונים, הדחייה, הבדידות כשאין למי לפנות בכדי להתנחם, והחרדה המתלווה לכך, מחייבים את הילד לבנות חומת הגנה נוקשה המכסה על הפגיעות, וזו מתעבה במהלך השנים ויוצרת מחסום אמיתי לבניית מערכות יחסים בריאות.

אז מה עושים? לפני הכל כדאי להיות בקשר עם העובדה הבאה: הצער שכל הורה חש כשמסתבר לו שילדו סובל מבעיה חברתית, הוא אחד הכאבים הקשים ביותר הקשורים לתפקידנו כהורים. שכן, עלינו לראות אותם סובלים, כשאנו עצמנו מוגבלים ביכולת לעזור להם. לעיתים התחושה הזו מתעצמת כשמתלווים אליה כאבי הבדידות והקשיים החברתיים שלנו – אלו שנשארו בנו עוד מילדותנו, והכאב הזה מקשה עלינו לעזור לילדינו בדרך שתתאים לצרכיהם. לכן תגובת ההורים לבעיה החברתית של ילדם משקפת לא פעם את הקשיים שלהם ולא את אלו של הילד.
כדי לסייע ביעילות, כדאי לנסות ולהבין מהן הסיבות שבגללן הילד נדחה חברתית. יש ילדים שנדחים בשל מראם החיצוני: שמנים או רזים מידי, גבוהים, נמוכים או חלשים מידי… יש הנדחים בשל צבע עור שונה, מבטא או מוצא מיוחד. יש הנידחים בשל מצב סוציו-אקונומי נחות ויש הנדחים בשל מצבם המשפחתי (יתום, בן להורים גרושים וכו') .

במקרים כאלה אחת המטרות העיקריות היא לחזק את הילד ואת הוריו על ידי כך שיבינו שלהיות מיוחד זהו ערך חיובי. לעיתים קרובות מידי הורים רוצים שילדיהם יהיו דומים לילדים אחרים. ומה במקרים שאי אפשר?! כיבוד הייחודיות של כל ילד מתחילה מן הבית. כמו שלא כל אצבעותינו דומות, לא כל ילדינו שווים. הדגשת המיוחדות שבכל ילד הכרחית לבניית הערכה ודימוי עצמי חיובי. וכשילד 'מסתדר' עם עצמו, קל לו יותר להסתדר עם אחרים.

ילדים רבים נדחים כי אין להם את המיומנויות החברתיות הבסיסיות הנחוצות ליצירת קשר. אלו רוצים מאד בקשר חברתי, אך אינם יודעים כיצד לגשת: לעיתים הם שתלטנים מידי, תוקפניים, אדישים או "מנדנדים". אחרים סובלים מחוסר היכולת לזהות את רגשות הזולת ורצונותיו ולהתייחס אליהם באינטראקציה שנוצרת. במקרים הללו יש להסביר לילד כיצד התנהגויות יהירות, תוקפניות או 'דביקות' מרחיקות יותר מאשר מקרבות, ולהציע לו דרכי פעולה יעילות כמו שליטה עצמית, פשרה וביטוי רגשות וצרכים.

זאת ועוד, ילדינו רואים כיצד אנו יוצרים קשר חברתי. עד כמה אנו מנומסים בקשר או תוקפניים, הם רואים כיצד אנו מגיבים כאשר אנו נפגעים, אם משתפי פעולה אנו ויזמי קשר או נמנעים ממנו. במקרים שבהם אנו מתקשים ביצירת קשר חברתי, סביר שגם הם יסבלו מאותה התופעה. אז, כדאי לפנות לעזרתם של גורמים טיפוליים מקצועיים בכדי שיסייעו בהנחלת המיומנויות הנדרשות.

ילדים רבים מתכחשים לקיומה של בעיה חברתית, וההכחשה חוסמת את הדרך לפתרונה. תהליך הריפוי יתרחש רק כשהילד ייתן ביטוי גלוי בדרך כלשהי- מילולית או אחרת למצוקתו. על כל פנים, הדבר האחרון הנחוץ לו לילד הם הורים מנדנדים: "אתה חייב למצוא לך חברים!" , "למה שלא תלך למסיבה של כל הכיתה?!" ילדים כמבוגרים, זקוקים לאווירה בה יתקבלו כפי שהם. אווירה זו כשלעצמה עשויה לחזק את הילד ולתת לו אומץ לחפש ולהתנסות בקשרים חדשים.

ונחמה אחרונה- זכרו הורים, בדידות היא מצב קיומי. אדם הוא בודד באופן מוחלט. מועטים הרגעים בחיי אדם שבהם יחוש אמת איחוד עם האחר. כאשר אנו מתרחקים מאמת בסיסית זו, מתעלמים ממנה או מתכחשים לה אנו מונעים מעצמנו ומילדינו להתפתח. יצירתיות ושינוי עמדות יבואו תמיד מתוך ה'לבד' שלנו. אז… נשמו עמוק, לא בכל פעם שילדכם בודד אתם חייבים לרחם ולחוס עליו. הבדידות גם מפתחת… צריך רק למצוא את נקודת האיזון. שנה מוצלחת לכולנו.

הכותבת: רונית כהן, דרמתרפיסטית, מנהלת מרכז "ביטוי אחר" בהוד השרון, שמטרתו לאפשר לילדים ולמבוגרים צמיחה אישית, הזדמנות לטיפוח החוסן הנפשי וחיזוק כושרי הסתגלות למציאות החיים.
www.bituy.co.il

מאת: רונית כהן

למי מאתנו זה לא קרה?! לסיים יום עבודה סוחט, לרוץ הביתה מייחלים לרגע של שקט ומנוחה…
אבל עוד כשהמפתח בדלת אנחנו מבינים שהחלום לא יתגשם.למה לא יתגשם, כי המלחמה שהייתה שם בחוץ מתגמדת לעומת זו שמתחוללת אצלנו בבית. שם בחוץ מכסים ב"כללי נימוס" אבל אצלנו בבית גם אלו חסרים! (ממש בושה…)
בעיקרון זה הולך כך : " אממממא!!! הוא יושב פה כבר שעות! עכשיו אני על המחשב!!!" או "למה עוד פעם המשולש של הפיצה שלה יותר גדול משלי!!!?…" או "שמת לב שהוא לא התרחץ היום???…" המריבות הקולניות הללו יכולות להימשך בלי סוף, ובדרך כלל עניינן בדברים שנראים לנו פעוטים וחסרי ערך (ועדיין לא דיברנו על מכות…)
מריבות בין אחים- הכי טבעי שבעולם, ובכל זאת למה זה קורה?
 

הרבה מן התחרות שבין ילדים- למעשה רוב רובה בגילאים מסוימים, היא פשוט תחרות על אהבת ההורים וקבלת אישורם. אהבת ההורה חיונית לילד וחשובה לו ביותר מפני שפרושה ביטחון, הגנה ותמיכה, ומכיוון שהכוח האמיתי במשפחה הוא בידי ההורים, אהבתם היא סוג של ערובה בלתי כתובה לחסות.
אבל התפיסה של הילד וגם של רבים מן המבוגרים היא עוד יותר מורכבת. ילדים רואים את האהבה כסופית ומוגבלת. ניתן להשוות את מושג האהבה בעיניו של ילד לעוגה גדולה. יש בעוגה מספר מוגבל של פרוסות על כן, אם ההורים מחלקים לאחד מילדיהם פרוסה נדיבה, העוגה תיעלם. במקרה הזה אין רבים על גודל משולש הפיצה אלא על מה שהוא מסמל. ובפרוש רש"י : משולש גדול יותר= אני אוהב אותך יותר.
לחלקנו נראה הדבר ילדותי אך יש לשים לב כי דווקא התפיסה הזו מקבלת חיזוק ממשי בסיפורי התנ"ך אשר עדיין מהווים חלק בלתי נפרד מן התרבות הקולקטיבית שלנו. הנה לדוגמא, כבר אצל המשפחה הראשונה האל (האב) מקבל מידי הבל את מנחתו ודוחה את זו של קין. למה לעזאזל אי אפשר היה לקבל את של שניהם?! קבלת האחד מחד ודחיית השני מאידך מביאה לכעס ולהרבה תסכול, ובלי להפחיד, ראו לאן הדברים הגיעו…
סיבה נוספת לקנאת אחים טוענים אנשי מקצוע, תהיה דומיננטית ביותר כאשר חיים במשפחה שני אחים, מאותו המין ועם פער גילאים קטן יחסית (כמו אצל קין והבל). במקרה הזה יתחרו האחים על אותם תחומי עניין, וכל אחד מהם ישאף להיות משוכלל יותר מאחיו.
אדלר שהיה בין הראשונים שחקרו מריבות בין אחים, טען כי הרבה מן "המהומות" שילדים מעוררים מבוססים על החתירה התת- הכרתית לכוח. כל ילד צומח מתוך ההרגשה של תלות מוחלטת בסביבה. תינוק לא ישרוד אם לא ידאגו להאכילו ולגונן עליו. לכן הרגשת חוסר האונים הטבועה בנו היא עובדת חיים – ובניסיון להתמודד עימה ולהתגבר עליה, אדם תר אחר כח, או במה שניתפס בעיניו ככזה.
אז כך, מי שרוצה לנוח מיום עבודה, חייב להבין כי מאבק בין אחים הוא אחד היסודות הבסיסיים והאוניברסאליים ביותר שביחסי משפחה. ותחרות בין אחים היא למעשה הבסיס שלנו ושל ילדינו לגשש אחר עצמאות שמתוכה מתפתחת אותה תחושה יקרה של אינדיווידואליזם שכולנו מחפשים אחריה וזקוקים לה.
ובכל זאת אם תשאלו, כדי לשמור על השפיות, איך עלינו לנהוג ביחס לתחרות שבין ילדינו?
טוב נעשה אם ננקוט גישה כללית של אי התערבות, זאת כדי להניח לילדים לפתור את החיכוכים שלהם בכוחות עצמם. במקרה שהעימות נעשה חריג בקיצוניותו ואלים (כמו במקרה של קין והבל) על ההורה פשוט לעמוד על המשמר. עלינו להשתדל לראות את ילדינו באובייקטיביות רבה ככל האפשר, ללמוד לזהות מניפולציות של "הקטנים" ולהזיז הצידה, עד כמה שניתן, את רגשותינו האישיים. ובכלל במקרים שכאלה עדיף שנהיה מודעים לכאבי הקנאה והתחרות אילו החבויים מן הילדות שלנו. טעון כמו "נו ותרי לו הוא קטן" לא מתקבל ממש טוב אצל "הגדולים", ובמקרה ספציפי חובה ל 'בטל מצב אוטומט' ולפעול ברגישות ב"שכל הישר". הורים שאוזניהן קרויות היטב יוכלו תמיד לקלוט סימנים של צרה אמיתית מתקרבת ולהתערב, על מנת למנוע את בואה.
בסוף יוצא שתמיד אנחנו ההורים אשמים. כן, ילדים זו שמחה.

הכותבת: רונית כהן, דרמתרפיסטית, מנהלת מרכז "ביטוי אחר" שמטרתו לאפשר לילדים ולמבוגרים צמיחה אישית, הזדמנות לטיפוח החוסן הנפשי וחיזוק כושרי הסתגלות למציאות החיים.

 www.bituy.co.il

מאת: רונית כהן

אחד האיסורים הנפוצים שלנו כהורים הינו האיסור "אל תשקר" ובכל זאת.

רוב בני האדם כשהם נשאלים על השקרים שבחייהם מבטלים הנושא בטענה ש"בגדול' אינם משקרים. לכן, אולי אחד האיסורים הנפוצים שלנו כהורים הינו האיסור "אל תשקר", אבל ילדים מעולם לא הצטיינו בצייתנות יתר לדברי ההורים ותופעת השקרים למרות האיסור והחיזוק שהוא מקבל מחוקי הדת ומחוקי המדינה, משגשגת אצל הילדים, ומדירה שינה מעיני לא מעט הורים.

כך מספרים ומתלוננים ההורים ההמומים: "במו עיני ראיתי ששברה את הצעצוע החדש שקניתי לה, והנה עכשיו היא מספרת שסתם אינה מוצאת אותו, ושלא היא, בשום פנים ואופן זו ששברה אותו…! או " היא כזו שקרנית, ואנחנו לא מבינים בשביל מה לה לשקר?! " וגם "שאלתי בפרוש איך היה היום בבית הספר והוא אמר שהכול היה בסדר. אז איך זה שפתאום מתקשרת המורה ומספרת לי על כל הבלגאן?! " – ומפאת המימותם, מתקשים להבין ולטפל ביעילות בתופעה.
אז האמת, הורים יקרים, שרובנו מגלים כלפי השקר גישה פשטנית למדי… באופן כללי, נושא השקרים כשהוא צץ במשפחה, מסובך מכדי להגיד לילד סתם : "אל תשקר!". כי בסתר ליבנו, למרות שאנו נואמים בשבחי האמת, כולנו רוצים שהילד יקלוט את המסר החשוב כי השקר הוא לפעמים טוב, ולפעמים רע, וגם אמירת האמת היא לעיתים טובה ולעיתים רעה, כי הרי ברור שאף אחד מאיתנו אינו רוצה שילדו דובר האמת יגיד למורתו שהיא נודניקית ברמה, ולדודו הצחקן והנדיב שריח רע נודף מפיו.
ובכלל, חייבים להודות, שכמעט כל האנושות מצאה שאחד הפיתרונות הטובים להתמודדות עם מציאות לא רצויה היא לשקר. והמציאות, היא תמיד רצויה?!
אז למה בכל זאת רוב המבוגרים במצב טוב מילדיהם בענייני שקרים? זה כבר פשוט יותר, כי אנחנו המבוגרים, יש לנו ניסיון של שנים עם שקרים, ולילדינו לא, הם עוד צריכים ללמוד מתי לשקר "שקר לבן" כדי להסתדר, ומתי אסור לשקר בשום פנים ואופן, הם עוד צריכים ללמוד שלא לשקר למישהו קרוב, הם עוד צריכים ללמוד לשמור על הפה ולא להגיד כל מה שעולה בראש ובמיוחד כשלא נשאלו.
וכמו בכל רכישת מיומנות אחרת שלהם שאנו מלווים, גם כלפי השקר אנחנו חייבים לנהוג בסבלנות ובהיגיון.
אז אחרי שהבנו ש"אמירת האמת" מושגת בתהליך התפתחותי, מין הראוי לשאול מתי איך ולמה מתחילים ילדינו לשקר ? אבל בעיקר, מה לעשות עם זה?
קשה להאמין, אך כבר תינוקות בגיל חצי שנה מסוגלים "לשקר". מסתבר שילדנו הרכים לומדים בגיל כה צעיר לעשות פעולות הטעייה שבעיקרן נועדו לעורר את תשומת הלב של ההורים. שקרים אלו כוללים שימושים מניפולטיביים בבכי וצעקות, כדי ש"ייקחו אותם על הידיים", הפקת שיעול מדומה ע"מ שיבורכו ב"לבריאות" ועוד כהנה וכהנה "הצגות" גופניות.
בגיל 3 שנים נפוצים מאד אצל ילדים שקרים דמיוניים: "ספיידרמן, היה כאן והוא עשה את זה", "הבגד החדש נקרע כי רקדתי כל הלילה עם הפיות". אל הבדיונות הללו אין להתייחס כאל שקר כי הילד המספר אותן לא תמיד בטוח בעצמו היכן מסתימת המציאות והיכן מתחיל הדמיון. וכמו באגדות המסופרות להם, אותן הם חווים כאילו שהיו מציאות. ילדים מאמינים לרגע שבעצם אמירת המילים כבר שונתה המציאות. למשל, חושבים שעל ידי זה שאמרו שהחדר מסודר – החדר כבר הסתדר לו מעצמו…
סביב גיל 4 הרבה ילדים ממציאים חבר דמיוני כדי להפכו לשעיר לעזאזל. אם נשפך מיץ, הידיד הזה הוא הנושא באשמה, אם נשבר אגרטל יקר "הוא" אשם בנפילתו. למעשה מדובר בדמות שעליה משליך הילד את כל רגשותיו, מחשבותיו ופעולותיו הלא רצויות, כל הביקורת המוטחת כלפיו מופנית לילד כלפיו וכך למעשה קל לו יותר להתמודד עם מציאות שהיא לא רצויה מבחינתו. לחברים אלה יש להתייחס בהומור ולהבין שהם חלק נורמאלי מחיי הדמיון של הילד.
גיל 4, הוא גם הגיל שבו מתחילים ילדים לבדוק גבולות באופן שיטתי, אז הם משתמשים בשקרים ע"מ לגשש האם ההורים שהם מאמינים שהם כל יכולים וכל יודעים, אם הם אכן מסוגלים לגלות את השקר ולדעת את האמת. מרגע שבו מבין ילד שההורים אינם יכולים לחדור ולשלוט במחשבותיו, הוא מתחיל להשתמש בשקרים על מנת לפתח את רצונו החופשי, זכותו לסודות שאין להוריו כל חלק בהם היא כוח עוצמתי ביצירת האגו של הילד.
זהו בדיוק השלב שבו נכנסים ההורים ל"ויברציה" מאותם שקרים, אבל מה לעזאזל אנחנו רוצים מהם ? למה אנחנו כועסים עליהם כל-כך כשהם משקרים לנו? ואנחנו מה, לא משקרים להם?
אני יודעת שעכשיו אתם מנסים להגיד שהשקרים שלכם, הם "שקרים לבנים", שקרים נקיים וטובים שנועדו בעצם כדי שלא לפגוע ברגשותיהם של אחרים, ובעינכם הדבר אף מומלץ כי השקרים הללו מספקים תמיכה ועידוד, ועוזרים לשמוח…. אבל מנקודת הראות של ילד כל השקרים הם אותו הדבר. כל השקרים מקלקלים את האמת. וכשהם קולטים שאנו משקרים, הבלבול אצלם חוגג, ועלינו מוטלת החובה לתווך ולהסביר על ההבדלים שבין השקרים. כשהילד שואל אותנו למשל, "למה אמרת לשכנה שהתספורת שלה יפה, וכשהיא הלכה אמרת שהתספורת הזו ממש מכוערת…" לא ל'מרוח' אותו או לבטלו. פשוט נסו להסביר את המניעים שלכם, נכון שלפעמים יהיה קצת לא נוח עם ההסבר… שכן, אז נבין בעצמנו שכמו ילדינו, בהרבה מאד מקרים אנו לא מסוגלים לעמוד מאחורי האמת שלנו, ממש כאותם הילדים שלא מסוגלים להודות ששברו את הצעצוע או "בילגנו" את כל הבית.
בעייתי עוד יותר להסביר 'שקר לבן' המופנה כלפי הילד, למשל, כשהם מציגים בפנינו יצירה שעליה עמלו רבות, ואנו אומרים 'נפלא'…, כי כך אמרו לנו שצריך להגיד, כשהם מזהים את חוסר העניין שלנו ביצירתם (והם מזהים), נוצרת פגיעה של ממש באמון שרוכש הילד לדברי השבח וההערכה של ההורים כלפיו. הערכה שהיא חיונית לבניית דימוי עצמי חיובי. היטיב להמחיש זאת בנזימן בשירו "אמא אומרת סתם":
…אבל אמא שותה קפה
ותמיד אומרת שזה יפה
וגם היום היא אמרה "נפלא"
אבל בעצם לא הסתכלה…
(אני רוצה את הדף לקמט
כי סתם היא אומרת ולא באמת).
אבל אל תחשבו שאני עומדת לוותר לכם. רוצה שתודו שלא רק 'שקרים לבנים' אתם משקרים, אלא גם הרבה מאד 'שקרים שחורים'. למשל אתם משקרים לכל המשפחה ואומרים שקניתם את הבית במחיר נמוך כשבעצם קניתם אותו במחיר ריאלי, אתם משקרים לחברים שלכם שילדכם הוא חברותי ומצליח, כשבעצם יש לו המון בעיות בבית הספר, אתם משקרים לעצמכם שאתם רק 'מלאים', כשבעצם אתם שמנים.
האמת היא שכולנו רוצים שיחשבו עלינו שאנו אנשי עסקים ממולחים, הורים נהדרים וחתיכים, ומאידך משתדלים מאד שלא ידעו על הבעיות והחולשות שלנו.
אז למה הורים יקרים, אתם באים אליהם בטענות? מדוע כל כך קשה לכם להבין את הילד כשהוא לא מדווח לכם על 'אירוע חריג' בבית הספר או בתנועת הנוער?
וכשאתם כבר שומעים אל אותו 'אירוע חריג', איך אתם מגיבים…? האם ילדים באמת יכולים לומר לנו את כל האמת?
נניח שילד יגיד לאמו שהוא שונא את אחיו (תתפלאו, אבל יש גם מקרים כאלה…), הרי סביר שתכעס ואולי אף תכהו על האמת שאמר. לעומת זאת, אם יפנה ויאמר כי מעתה הוא אוהב את אחיו, עשויה אמו לגמול לו על השקר בחיבוק ונשיקה. מה יסיק מכך הילד? שהאמת מכאיבה, הרמאות משתלמת, ושאמהות אוהבות שקרנים קטנים…
כי אם מענישים ילד בגלל אמת, הוא לומד לשקר כדי להגן על עצמו.
אז אם חפצתם שהם לא ישקרו אתכם, אתם חייבים להראות שהשקר לא משתלם. אתם צריכים לשבח את הילד על אמירת האמת גם כשהיא לא נעימה לכם, אתם צריכים להראות לילדכם שאינכם מפחדים מן האמת ומוכנים לשמוע אותה, אתם צריכים לשכנע אותם שגם אם תראו את החלקים הרעים והחלשים שלהם, תמשיכו לאהוב אותם, אתם צריכים להוכיח להם שאתם לא מצפים מהם להיות מושלמים, רק אז לא ישתדלו להוכיח לכם כל הזמן כמה הם נהדרים. רק אז יוכלו לדווח על הקשיים והחולשות בלי לפחוד מכך שתתאכזבו. הגיוני לא?
לכן לא כדאי לכם להתייחס לשקרים כאיזה זיהום שצריך לסלק מחיינו בגועל וכעס. שקרים הם חלק מן החיים, הם מצויים בכל מקום: בכמויות מסחריות בחיים הציבוריים אבל גם בחיינו האישיים. וכל אדם צריך לבחון איך בדיוק להסתדר איתם.
כי אדם של אמת, הוא זה שהגיע להכרה שהוא משקר כל ימי חיו (ניטשה), לעומת זאת דווקא המוות נקרא "עולם האמת". ואנחנו כולנו, ששייכים עדיין לעולם החיים, חיים בעולם של שקר, שהוא כנראה העולם היחידי שבו מסוגלים בני אדם לחיות.

הכותבת: רונית כהן, דרמתרפיסטית, מנהלת מרכז "ביטוי אחר" בהוד השרון, שמטרתו לאפשר לילדים ולמבוגרים צמיחה אישית, הזדמנות לטיפוח החוסן הנפשי וחיזוק כושרי הסתגלות למציאות החיים. www.bituy.co.il

מאת: ערן בר-גיל

מאתר הארץ אונליין

ההנחה הרווחת היא שילדים מאמצים אורח חיים אלים כתוצאה ממצוקה רגשית הנגרמת על ידי אחרים, לרוב ההורים. הפסיכולוג פרופ' חיים עומר מנסה להתמודד במחקר חדשני עם אלימות ילדים בדרכים לא אלימות.

אם לילד בן 12 פנתה לעזרה במלים הבאות: "לבני יש בעיה; כאשר הוא מרגיש צורך להביע את עצמו, יש לו נטייה לעבור מהר ממלים למעשים. הוא מקלל אותי, משליך על הרצפה את האוכל שאני מכינה לו, לא מרשה לאחיו הצעיר להשתמש במחשב, מכה ילדים אחרים בבית הספר, ושובר חפצים בבית. משהו מביא אותו לכך שהוא מתחיל להפעיל את הידיים והרגליים. מה יש לו בפנים שמביא אותו להתנהג כך?"

שאלתה של האם המודאגת משקפת את החשיבה הפסיכולוגית הרווחת, לפיה אלימות של ילדים נובעת מסיבה פנימית של הילד שמבקש להביע את עצמו. פעמים רבות יחפשו הפסיכולוגים אצל ההורים את הסיבה לפרצי האלימות של ילדיהם, ובכך יטילו עליהם, במישרין או בעקיפין, את האחריות להתנהגות ההרסנית של הילד. ההורה הוא "החשוד המיידי", גם כאשר הוא עצמו הקורבן לאלימות הילד. אצל מבוגרים, לעומת זאת, נוטים לפרש אלימות כאמצעי להכנעת אחרים ולהשגת כוח והשפעה. האם ייתכן שגם ילדים אינם כה תמימים, שלא כל אלימות נובעת אצלם מפגם או חסר כלשהו, וגם להם יש מניעים אפלים לשימוש בכוח?ילדים היא לאו דווקא תוצאה של פתולוגיה", הוא אומר. לא תמיד אפשר להסביר אלימות בכך ש"לילד יש בעיה פסיכולוגית והוא מבטא אותה באמצעים אלימים". לדעת פרופ' עומר, ישנם ילדים הנולדים עם נטייה גדולה יותר להתפשטות, למרחב, ולמימוש מיידי של סיפוקים. או לחלופין, ילדים נולדים עם נטייה גדולה יותר להתעקש ואף להתעמת. ילדים אלה, כבר בגיל מוקדם ביותר, מתקשים מאוד לקבל את ה"לא" ההורי.

פרופ' חיים עומר, פסיכולוג מאוניברסיטת תל אביב, מנסה להתמודד במחקר חדשני עם אלימות ילדים בדרכים לא אלימות.
 

המשך המאמר כאן

מאת: אילנה בן מאיר
מתוך אתר הבית של האיגוד הישראלי לפסיכודרמה

המאמר מציג ומתאר את יתרונות השימוש בפסיכודרמה בעבודה עם קבוצות של משפחות. הכותבת היא מנחת קבוצות של משפחות במרכז ילדים-הורים, טיפול במשפחה ובילדים בסיכון, פרדס חנה ויו"ר איגוד ישראלי לפסיכודרמה.
המאמר פורסם לראשונה ב"עניין משפחתי", בטאון האגודה לטיפול משפחתי, גיליון מס' 45, יוני 2004. גליון שהוקדש לעבודה עם קבוצות ויש בו שני מאמרים המתארים מודלים של עבודה עם קבוצות של משפחות.

טכניקות הפסיכודרמה מעודדות הצטרפות לתהליך טיפולי

 
פרופ שרה סמילנסקי מכהנת כפרופסור במחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת תל-אביב, וחוקרת בכירה במכון סאלד. בעשר השנים האחרונות עסקה במחקר ובעזרה פסיכולוגית ליתומים ולמבוגרים בהתמודדותם עם נושא המוות. את נסיונה הראשון בעזרה ישירה ליתומים ולמבוגרים, רכשה כמתנדבת בענף הנפגעים של חיל האוויר. במשך השנים צברה פרופ סמילנסקי ידע ונסיון שנרכשו תוך מחקר וטפול.
המוות היא תופעה טבעית, הכרחית ומרכזית בחייו של כל אדם. ילדים בגיל הגנון, גן החובה, וביה"ס היסודי מוטרדים מנושא המוות, כתוצאה מחוויה אישית מכאיבה, או בדרך עקיפה וכתוצאה מכך הם מתלבטים בשאלות שאין להם תשובה עליהן.
מטרת הספרים להעביר את הידע והניסיון שנרכש בנושא ההתמודדות עם נושא המוות, כדי שימצאו בו שימוש, אלמנות ואלמנים, גננות ומורים, עובדי שיקום, פסיכולוגים, יועצים, מורות טיפוליות, עובדים סוציאליים ומבוגרים אחרים.

צופנת, ילדה בת שמונה, מגיעה לטיפול נפשי בעקבות נסיגה בלימודים והתנהגות מוזרה.
היא מגוללת בפני המטפלת ניצן סיפורים על תרנגולים ממיתים וסערות הרסניות, מנהלת קרבות צבעים בין אדום לצהוב ומוטרדת מהאגדה "שלגיה", שבה מלכה-אם חורגת מנסה להרוג את בתה בשל קנאה.   
עקב בצד אגודל מנסה ניצן לפענח את עלילתה של צופנת, ובמקביל פורמת לראשונה את פקעת הקשרים במשפחתה שלה: מדוע אחיה התמוטט? מה גרם לניתוק קשריה עם אמה? למה אביה שתק כל השנים? ואיך כל זה מתקשר לקושי שלה למצוא אהבה?
רומן נוגע ללב זה טווה חוטי עלילות מצטלבות על יחסים הורסים ובונים בין אנשים; על הקשר המורכב בין הורים לילדים, הנטוע בעבר וצובע את אירועי ההווה; על הדרך הארוכה  והאמיצה שיש לעבור כדי להירפא מטראומות; ועל הכמיהה לבית טוב ומצמיח.
נטע פלג, מטפלת באמנות, עורכת ברומן ביכורים זה מסע עמוק ומרתק אל נבכי הנפש, המתבסס על התנסויותיה מתחום הטיפול בילדים בעלי קשיים רגשיים. פלג היא עיתונאית לשעבר, בוגרת החוגים פילוסופיה ופסיכולוגיה ומוסמכת בתרפיה באמנות (ביבליותרפיה).

סיפורים שכותבים בבית מדריך להורים בכתיבת סיפורים אישיים עבור ילדיהם ואיתם. סיפורים אלה יכולים להיכתב כדי להתאים לכל מצב. בין אם הנושא פשוט יחסית, כמו מעבר מדירה חדשה, ובין אם הוא מורכב מאוד, כמו מוות במשפחה. הטכניקות המתוארות בספר הינן גמישות דיין כדי להתמודד איתן.
אינכם זקוקים להרבה כדי להתחיל. נושאים יומיומיים פשוטים, מעט זמן ומעט יצירתיות יאפשרו לכם להעביר מסר שהוא הרבה יותר מסתם רעיון טוב.
ד"ר רוברט ג. זיגלר הוא פסיכיאטר ב-Boundaries Therapy Center, אקטון, מסצוסטס, ומנהל-שותף של שירות החוץ לילדים בבית החולים קיימברידג, בית הספר לרפואה הארוורד, קיימברידג.

עד לפני חמש שנים, לא חשבו בקהילה המקצועית שהפרעה דו-קוטבית מופיעה אצל ילדים. ילדים שהיו להם תסמינים של הפרעה דו-קוטבית אובחנו כבעלי ADHD חמור, כבעלי דיכאון או כבעלי הפרעה התנגדותית-סרבנית. כעת, מאבחנים זאת יותר ויותר, וג'ורג' לין מספק עצות מעשיות וברירות כיצד לזהות את התסמינים, כיצד להבין יותר את הטיפול התרופתי וכיצד להגיע אל התמיכה הנחוצה בבית-הספר. כמו כן הוא מתייחס אל בעיות ההתמודדות היומיומית שבהורות לילד בעל הפרעה דו-קוטבית, מאחר וההפרעה מופיעה לעיתים קרובות בשילוב עם ADHD , תסמונת טורט ותסמונת אספרגר, מספר המחבר על מקרים מן הקליניקה הטיפולית שלו על מנת להצביע על שיתוף בין ההפרעות האלו, על השוני ביניהן וכיצד הן משפיעות זו על זו.
ג'ורג' ט.לין הוא Certified Medical Health Counselor , הוא חלוץ בתחום הפסיכותרפיה למבוגרים ולילדים בעלי בעיות נוירופסיכולוגיות. בנו אובחן בשנת 1991 כבעל תסמונת טורו, אז הבין לין כי האישיות יכולה להיות מושפעת בעוצמה רבה על ידי כימיית ?המוח, ללא קשר לגורמים סביבתיים. כיום הוא עובד עם ילדים ועם מבוגרים בעלי ADD , תסמונת טורט, הפרעה דו-קוטבית , הפרעה אובססיבית ? קומפולסיבית ותסמונת אספרגר.