עלה לאויר הגיליון החמישי של כתב העת לטיפול ביצירה והבעה "בין המילים" מבית סמינר הקיבוצים

הכינוס השלישי…
בהמשך להצלחת הכינוס אשתקד ובהשראת הפורים – הכינוס השלישי בכותרת "עד דלא ידע"
מיום רביעי ועד ליום שישי 16.3.2012 – 14.3.2012
באכסניית המרכז הימי קיסריה

ראיון משמעותי ביותר, הילה ביסון מיצגת את קול המטפלים בצורה רהוטה ומכובדת. בתכנית מכריזה ח"כ רחל אדטו בשם מנכ"ל משרד החינוך כי כל מטפלי מערכת החינוך המפוטרים, יוחזרו לעבודתם בראשון לספטמבר.

להאזנה לתכנית לחצו כאן

דליק ווליניץ בתוכניתו "יוצאים לאור" מראיין את ניקה חרקובסקי, סטודנטית לטיפול באמנות, באוניברסיטת חיפה, על טיפול באמנויות והמצב הבעייתי הנוכחי:

להאזנה לחצו כאן

יהורם גאון מדבר, בנימה אישית, בתכניתו "גאון ברדיו", על מצב המטפלים באמנויות במשבר הנוכחי ובכלל.

להאזנה לחצו כאן: יהורם גאון על טיפול בהבעה ויצירה

תודה רבה והערכה רבה ליהורם ולהילה.

קישור לכתבה ב Ynet
מאת: תומר ולמר

הסטודנטים לטיפול באמנויות נותרו  זועמים ומבולבלים, לאחר שמשרד החינוך הנחה את בתי הספר לא להעסיק אותם עד שתושלם  החקיקה או עד שמשרד הבריאות יקבע קריטריונים ברורים בנושא: "יד אחת לא יודעת מה עושה היד האחרת".

תחום הטיפול באמנויות שייך למקצועות המוגדרים כפרה-רפואיים, וכולל מקצועות כמו טיפול באמצעות קריאה וכתיבה, אמנות חזותית, מוזיקה, דרמה, תנועה ומחול. התחום החל להתפתח בישראל בראשית שנות ה-90, אולם ב-2005 חייב בג"ץ את המדינה להסדיר את הנושא לצורך הכרה רשמית במקצוע. הליך החקיקה הסבוך טרם הושלם, אולם במקביל נמשכה הכרת המטפלים, בעיקר במכללות להוראה השייכות למשרד החינוך, אך גם באוניברסיטאות.

עד כה, הורשו הבוגרים להשתלב כמטפלים במוסדות החינוך, שם הם עובדים עם ילדים עם צרכים מיוחדים. כ-5,000 בוגרים השתלבו עד היום במסגרות של משרד החינוך, ומעטים בלבד עובדים באופן פרטי.

אולם, כעת הוחלט לשנות את המדיניות. במשרד החינוך ייחסו זאת לצורך לוודא כי המטפלים עומדים בקריטריונים של משרד הבריאות ובעלי רמת המקצועיות הדרושה. עם זאת, במשרד הבריאות טוענים כי אין להם כל סמכות לקבוע קריטריונים להסדרת המקצוע ויש לחכות להשלמת החקיקה בכנסת.

להמשך הכתבה ב YNET

הכינוס השלישי…
בהמשך להצלחת הכינוס אשתקד ובהשראת הפורים – הכינוס השלישי בכותרת "עד דלא ידע"
מיום רביעי ועד ליום שישי  16.3.2012 – 14.3.2012
באכסניית המרכז הימי קיסריה 

.

מאת: אפרת גל, דרמה תרפיסטית

"העולם כולו במה וכל האנשים שחקנים הם",  אמר וויליאם שקספיר. האם באמת כך הדבר? האם אנחנו כל הזמן משחקים בתפקידים שונים ואיננו מאפשרים להכיר את דמותנו האמיתית?

כן…ולא… אולי השאלה הנכונה לשאול היא מהי דמותנו האמיתית? האם יש אחת כזו? או אולי לכל אחד מאתנו ישנן דמויות פנימיות רבות אשר בהזדמנויות שונות באות לידי ביטוי? האם הדמות שאני משחקת כאימא היא אותה אחת איתה אני מגיעה לעבודה? האם כשהנהג שחותך אותי בכביש ואני פולטת קללה  פוגש את אותה דמות שיוצאת בערב לתיאטרון? ומה קורה כאשר דמות אחת פנימית משתלטת על שאר הדמיות שלנו ודוחקת אותן לפינה? כלומר, מה קורה כאשר אני קמה עצבנית וכל היום כועסת? או למה אני מגיבה שוב ושוב כמו אמי כשנשבעתי לעצמי שאני לא רוצה להיות כמוה… האם אין בי חלקים אחרים? איך אני נותנת לדמות שלה לשוב ולהשתלט לי על החיים, האם אין לי רפרטואר אחר של תגובות או של דמויות?  ואיך זה קורה שכבר בגיל צעיר הילדים מרגישים צורך לשחק בפנינו בתפקיד מסוים ולא בתפקיד אחר? איך זה שיש ילד שכל הזמן נפגע ובוכה, בעוד אחיו כל הזמן צוחק ומאושר? מי משחק איזה תפקיד? ומי שם על עצמו מסכה? והאם הוא יודע להוריד את המסכה וללבוש עליו לפעמים מסכה אחרת?

.

שיטות פסיכולוגיות שונות מרחיבות את המטאפורה של הדמויות הפנימיות שבנפשנו ונעזרות בשימוש בדמיות ובמסכות בכדי להתמודד עם קונפליקטים פנימיים וחיצוניים. הראיה של  הנפש על פי שיטות אלו אינה ראיה של  טוב ורע, אלא ראיה של ריבוי דמויות או חלקי אישיות פנימיים. עבודה בשיטות אלו מאפשרת למטופל לראות מורכבות רבה יותר במקום ראיה פשטנית של שחור ולבן, ולהפחית את המשקל השלילי של האשמה עצמית. אתייחס לכמה מהשיטות:

1. שיטת ההחצנה: שיטה שפותחה בראשית שנות ה-70 על ידי זוג הפסיכולוגים האמריקאים ד"ר האל וד"ר סידרה סטון  ומושפעת מאד מהגישה היונגיאנית. שיטה זו  מוצאת בכל אחד מאתנו אינספור דמויות, כגון, הילד הבודד, הפגוע, הנזקק, לעומת דמויות  כמו  השתלטן ,השופט, התליין ועוד. כל דמות פנימית שכזו מהווה על פי שיטה זו פן אחד מחיינו. כל דמות שכזו נותנת לנו את הפן הייחודי שלה ופותחת בפנינו זוויות ראיה חדשות. שיטה זו מאפשרת נגישות להיכרות עם כל אחת מהדמיות הפנימיות  ועל ידי כך מעשירה את האדם ומאפשרת לו להתבונן ואף לשוחח עם חלקיו השונים מתוך כבוד ואמפתיה.

2.שיטת הפסיכודרמה: בטיפול בפסיכודרמה מתאפשרת התבוננות במגוון התפקידים האישיים והמקצועיים אשר ממלא אדם בחייו. כאשר אדם מגלם דמות אחרת מעולמו או מעולמם של משתתפים אחרים בקבוצה, הוא למעשה מתנסה בתפקיד חדש ובכך מתקיימת הרחבה של רפרטואר התפקידים שלו. היכולת לראות את המציאות בעיני האחר ואפילו לראות את "עצמי" בעיני האחר, פותחת אפשרויות לשיתוף פעולה על בסיס אמפאטי, תוך פתיחות לנקודת מבט שונה. הפסיכודרמה מאפשרת גם שימוש ב"כפיל" אשר בעזרתו האדם יכול לבחון מחדש חלקים פנימיים שלא בא אתם במגע .

3.שיטת ה-RGFT: שיטה המתייחסת לדמויות שהפנמנו במשך השנים על ידי הסביבה המשמעותית לנו. כל אחת מהדמויות החשובות לנו שפגשנו במהלך חיינו מעצבת אותנו, את עמדותינו, את עולמנו הרגשי ובסופו של דבר – גם את התנהגותנו. חלק מההשפעות הללו, מבלי שזה מחלחל לתודעת האדם, הופכות אותו לעיתים למעין רובוט המבצע מלאכה שלא לו, וזאת על פי ה"תוכנה" שנכתבה על ידי אנשים אחרים שעכשיו הפכו לדמויות הפנימיות שלנו ונהיו חלק מעולמנו .הטיפול מאפשר למטופל לעשות הפרדה בינו לבין הדמויות ש"השתלטו" על חייו ויחד עם זאת לקבלן בהבנה ולאפשר לכל אחד מהדמויות לחיות בשלום עם יתר הדמויות.

4.שיטת הדרמה תרפיה: שיטה זו רואה את עולמנו הפנימי כבמה עליה מתרחשות ונחוות דרמות מסוגים שונים ובעוצמות שונות. שכן במקום בו מתגוררות בצוותא כמה אישיויות או דמויות קיים בהכרח קונפליקט. כאשר אדם מחצין דרמה פנימית והופך אותה גלויה הוא עשוי לגלות בעצמו חלקים להם לא היה מודע ואז יהיה באפשרותו גם למצוא דרכים שונות שיאפשרו לחלקים אלו לגור ביחד.  הדרמה תרפיה נעזרת בכל אחת מהשיטות שהזכרתי קודם ומשלבת כלים יצירתיים נוספים. העיקרון המנחה את הדרמה תרפיה אומר שכדי להתקרב לעצמנו עלינו קודם כל להתרחק.  לשם כך היא נעזרת בעבודה עם דמויות ומסכות הרחוקות מדמותנו כדי שאחר כך נוכל לפגוש את עצמנו.

אתאר בקצרה חלק קטן מתוך טיפול הממחיש כיצד לבישת המסכות מאפשרת התקרבות לחלקים פנימיים שעד אז כמעט ולא הייתה נגישות אליהם.

ניר (שם בדוי), בן 7 וחצי, ילד מאד אינטליגנטי הופנה לטיפול בעקבות טיקים בפה שלעיתים לוו אף בהשמעת קולות.

לאחר כמה פגישות ראשונות שכללו שיחות עם ההורים והיכרות עם ניר, יכולתי להבין כיצד ניר מכיל בתוכו את הקונפליקט המשפחתי. מצד אחד, האם אישה מאד רגשית, ומצד שני האב אדם מאד מעשי ושכלתני ושפת הרגש אינה השפה שלו.   נראה כאילו כשניר פותח את פיו במטרה לבטא רגש הוא נבהל ומייד עוצר אותו וכך נוצר הטיק. אפשר לומר, כי הטיק מבטא את  הקונפליקט בין הדמות הרגשית המופנמת של האם לבין הדמות השכלתנית המופנמת  של האב. כדאי לציין שניר מאד קשור לשני הוריו  ומאד מעריך את אביו. גם ההורים מאד מסורים ואכפתיים ומאד דואגים לניר. יחד עם זאת שני ההורים חשבו שניר בוכה יותר מדי ולא יכלו לקבל את צורת הביטוי ה"ילדותית" הזו, לדבריהם, שלא עלתה בקנה אחד עם דמות הבן הבכור והנבון. הטיפול היה בעיקר טיפול פרטני בניר, אך בערך פעם בחודש נפגשתי עם שני ההורים לשיחת הדרכה, ומדי פעם צרפתי את האב לפגישות שהיו עם ניר. במהלך הטיפול ניר יצר הרבה בובות ומסכות וקרא להם בשמות:  מסכת  קורא המחשבות, מסכת רואה את העתיד והמסכה שרואה דרך הדברים.

החלטה על סיום הטיפול התקבלה לאחר שההורים הרגישו שיפור ניכר. גם בחדר הטיפולי שמתי לב שניר החל לחבר בין המסכות. נראה כאילו  הוא יכול יותר מאשר קודם להכיל רגשות מנוגדים. למשל, הוא  יצר בובה של טוב ורע ביחד. פעם אחרת שם את שלושת המסכות זו ליד זו ויצר מסכה רביעית שמכילה את הכול. הפגישה שאתאר  נערכה לקראת סיום הטיפול. הקראתי סיפור הקשור לפרידה וניר הכין בזריזות בובה עם שיניים והבובה נשכה אותי. נזכרתי באחת הפגישות הקודמות שכשאביו נכנס לחדר ניר נשך אותו עם הבובה. נראה כי כאשר ניר נתקל ברגש עז הוא אינו מצליח לבטא אותו ואולי אפילו נבהל ואז  בוחר בדרך של "עשיית הרגש", כמו נשיכה במקרה הזה או בכי במקרים אחרים.   

אמרתי: "נראה שהבובה כועסת אולי קשה לה להיפרד". …הבובה המשיכה לנשוך עוד רגע ואז ניר בקש ממני להוריד מהארון את שלושת המסכות שהכין, שם אותן על פניו זו על גבי זו והתהלך עם שלושתן בחדר. לאחר זמן מה, הוריד אותן  וביקש להכין מסכה נוספת, אותה צבע במהירות. נראה כאילו הוא כבר יודע בדיוק מה לעשות. כשגמר לצבוע אמר : "זוהי מסכת קורא הרגשות".

אני מאד התרגשתי. הרגשתי כאילו קבלתי מניר מתנת לפרידה, אך גם כאילו שהוא יצר לעצמו מתנה שתוכל ללוות אותו בהמשך. אמרתי לו: "כנראה שצריך להוריד הרבה מסכות עד שמסכת "קורא הרגשות" יכולה לצאת"…. ניר חייך. המשכתי: "וגם נראה כי לוקח הרבה זמן לגלות אותה , אבל כשמגלים, לא רוצים לוותר עליה". ניר  ענה: "היא יכולה להגיד דברים שמסכות אחרות לא אומרות".

אמרתי: "מותר לה אפילו לכעוס כשנפרדים"….ניר שם את המסכה החדשה על פניו ואמר: "אני כועס שאנחנו נפרדים".

 אמרתי: "כנראה שעצב וכעס מאד קרובים".

בתיאור מקרה זה אפשר לראות כיצד המסכות הראשונות שניר יצר עזרו לו להתקרב לעולמו הפנימי ולהתחבר לחלק הרגשי שבו. יחד עם זאת, כאשר הכעס עלה, הוא היה זקוק לבניית מסכה נוספת כדי שיוכל להעניק לה שם ורק אז, כאשר קרא לה "מסכת קורא הרגשות", המסכה יכלה להביע רגש בצורה מילולית.  

לאורך כל הטיפול התנהל דיאלוג בין לבישת המסכות וההתרחקות לבין הורדתן והתקרבות אל הדמות האמיתית. דיאלוג בין הקרוב לרחוק ובין האדם למסכה.

.

.

עבודת מחקר (תזה) מאת חדוה נוביץ'

הוגשה לאוניברסיטת לסלי, יולי 2006.

.

העבודה במלואה כאן 

.

את נדי הצמחנו יחד, אליק (שם בדוי) ואני, לאט לאט ובאהבה גדולה. נדי נולד יום אחד בחדר הטיפולים הססגוני, כאשר אליק הוציא בובת ילד צבעונית ורכה מהסלסילה וצירף אותו בטבעיות לעלילה שנרקמה בבית הבובות. באותו היום, גיבור המשחק היה חתול בשם פינוק, והוא היה של הילד נדי. מאותו היום לא עזב נדי את הטיפול.

אליק, ילד יפה ושובב להפליא היה בגן חובה כבן חמש, כשהגיע אלי לטיפול.  הוא ניחן בחוש דרמטי מפותח, ועולם פנימי עשיר. משחקי הדימיון שלו היו ערים וסוערים, כיאה לאופיו של אליק, שהתקשה מאד להסתגל למערכת החינוכית. הוא לא קיבל סמכות ומסגרת ועשה מעשים מסוכנים לו ולסביבה. ההורים הבינו שעליהם להנהיג שינויים מפליגים בדרך חינוכו, על מנת לשנות את התנהגותו הבלתי מסתגלת.

בנוסף, הוטלה עלי המשימה, לאפשר לו לבטא את עולמו הרגשי, לעזור לו לקבל סמכות ומסגרת ולסייע לו להתמודד עם הגבולות החדשים בבית.
הטיפול בדרמה תרפיה, מאפשר למטופל בכל גיל, לבטא את עצמו בדרכים יצירתיות, בתוך חוקים שונים ומוגנים של מציאות דרמטית. על פי התפיסה הטיפולית שלי, מהווה המציאות הדרמטית, תשקיף לנעשה בעולם הפנימי, הרגשי-התנהגותי. כל שינוי לטובה המצליח להתחולל בדרמה הנרקמת במהלך הטיפול, ישפיע לטובה במוקדם או במאוחר, על המציאות החיצונית של המטופל.

הכר הפורה ביותר עבור המטפל בדרמה, לסייע לחולל שינוי – הוא העולם הדרמטי.

לכן קיבלתי את נדי, בזרועות פתוחות. לנדי הייתה ביוגרפיה ממש זהה לשל אליק. גם הוא הלך לגן חובה ואחר כך לכיתה א', גם לו היה אח אחד הגדול ממנו בשנתיים (כונה בשם נַגדי), הם גרו באותה עיר ואהבו ושנאו את אותם הדברים.

אני נוהגת ללוות את המטופלים שלי בגישה של הצטרפות והובלה (pacing & leading)

וכך היה גם עם נדי. תחילה צפיתי כיצד אליק, נותן לו חיים בעצמו ובהמשך הייתי אני "הקול" של נדי, תרתי משמע. גילמתי אותו בקולי שלי וגם שמתי בפיו דברים שרציתי שאליק יישמע.

נדי הפך לחלק משמעותי מאד ממשחקו של אליק בחדר, הוא אהב אותו אהבת נפש ונקשר אליו בצורה עמוקה. עם הזמן, התחולל היפוך תפקידים בין אליק לנדי. בתחילה נדי היה מסביר לאליק דברים שרציתי אני להסביר לו. אך לאחר מכן, התהפך "אופיו" של נדי, הוא הפך להיות שובב ועשה דברים חמורים ואסורים. הן בתוך החדר והן מחוצה לו (הוא סיפר על כך לאליק). אליק הפך להיות הדמות המארגנת, הנורמטיבית. הוא הסביר לנדי למה אסור לעשות מה שעשה, גער בו, ייעץ לו ופעם אחת נעלב מנדי מאד מאד, כי התנהג בפראות והיה ברוגז איתו עד סוף הפגישה. פעם אחרת, הוא העניש אותו קשות בכך שהפך אותו לתינוק. הצלחתי לעבוד עם אליק על ההכרח לגדול ועל הקשיים והפחדים המתלווים לכך, בעזרת הדמות הדמיונית. למעשה, סיפורו של נדי היה גשר עבורי, כמייצגת את עולם המבוגרים אל תוך נפשו של אליק. נפש סוערת ומלאת יצרים ורגשות. יחד עם נדי, התכוננו לכיתה א', אליק הכין לו במתנה ילקוט קטנטן שהתאים בדיוק למידותיו. הוא הכין לו מחברת וכתב בה בגאווה את שמו של נדי. (זו הייתה הפעם היחידה שהסכים להראות לי שהוא יודע לכתוב) הוא הסביר לו בכל פגישה איך זה יהיה להיות תלמיד בכיתה, מה מותר ומה אסור ועודד אותו להתנהגות בוגרת. נדי היווה עבור אליק מודל לחיקוי במעשים מסוימים או מראה למעשים לא רצויים במקרים אחרים. הוא היה בעל אופי דינמי והשתנה בהתאם לאליק עצמו. בהדרגה הפך לחבר קרוב, ועד משמעותי לכל דבר שהתרחש בחדר. לפעמים הוציא אותו אליק מין הסלסילה, גם כשלא התחשק לו לשחק איתו, רק כדי שיהיה נוכח ויצפה בשקט בנעשה.
היה לנו טקס קבוע, אליק נכנס לחדר, שואל, "את מי עוד לא פגשנו?" ואני עונה לו: "את מי" והוא עונה: …את נ – ד- י ומתחיל לקרוא בקול רם: "נדי נדי", בה בשעה שהוא מחפש אותו בתוך הסלסילה ואני עונה לו בקולו של נדי. טקס זה, מדגים עד כמה ברור לילד החיץ שבין עולם הדימיון לעולם המציאות ועד כמה קל ופשוט המעבר ביניהם. במקרה של אליק, הוא עמד על כך, שאני אשחק בתפקיד נדי, כי רצה להישאר הוא עצמו, המנהל מערכת יחסים עם נדי. אך ייתכן וילדים אחרים ייבחרו בעצמם לגלם את דמות החבר החדש
הרגע המרגש ביותר בין נדי לאליק, היה מפגש הפרידה. אליק נשבע לו אמונים ואמר לו בהתרגשות שהוא אוהב אותו מאד ושלעולם יהיה חבר שלו. הם התחבקו. דמעות היו בעיניהם… וגם באלה שלי…

אליק עשה התקדמות גדולה בעזרתו של נדי, הוא עזר לו להבין ולהפנים הרבה חוקים חברתיים, להתמודד עם תסכולים ולבטא את רגשותיו. איתו הוא התאמן ב"להיות חבר" ודרך התקשורת עם נדי, השתפרה ההבעה המילולית של אליק לבלי הכר. מילד שדיבר מעט מאד, הפך לילד בעל שפה עשירה, המסוגל להבהיר את ההרגשה שלו לזולת.

אני יודעת שנדי נשאר חי בלבו של אליק, אולי הוא ממשיך ועוזר לו ואולי הייתה זו רק תקופה בה בילו יחד וכעת נותר ממנו רק זיכרון מתוק.

הרבה ילדים, אינם נוהגים לשתף בצורה מילולית בחוויותיהם הפרטיות, הפנימיות כפי שאנו המבוגרים רגילים או מצפים. זו הסיבה שטיפולים רגשיים לילדים נעשים בדרך של משחק. המשחק הדרמטי, הוא דרך נהדרת להגיע לעולמם של ילדיכם. אני מציעה להתיידד עם דמויות דמיוניות, כאשר הן מופיעות באופן עצמאי. ניתן גם לנהל שיח עם הילדים, דרך דמויות שתמציאו יחד, ממש כמו נדי.

אנו פוגשים צורות רבות להופעתו של חבר דמיוני, על חבר אחד זה, כתבתי פעם שיר קטן:

הארנב של אלמוגי  (מאת: תמר וייס)
ליד המיטה של אלמוג הקטנה
יש בית קטן מעץ, עם גינה
איש לא ראה את מעולם את הבית
אבל כולם מבינים שהוא שם נמצא.

בתוך הבית גר ארנב
לא גדול ולא קטן
ארנב לבן, יֶפֶה פרווה
ארנב חמוד שנולד במחשבה

הארנב גר עם אלמוגי
ועם אבא ואמא
כשלא צריכים אותו בסביבה
הוא נמצא בבית פנימה

אך ברגעים קשים כשאלמוגי עצובה
או כשכועסים עליה, או כשהיא בוכה
היא מזמינה בשקט את הארנב להצטרף
ומבקשת ממנו בבעיות להשתתף

הוא זה שאוכל את מה שהיא לא אוהבת
הוא צריך לישון מוקדם , כשהיא מסרבת
זה הוא שהורס ושובר וקורע
זה הוא השובב שלפעמים מתפרע
כך אומרת אלמוגי ומחייכת בצחוק
כי הארנב שלה תמיד איתה, אתם יכולים לבדוק…

תמר וייס – דרמה תרפיסטית, מטפלת בילדים, נוער ומבוגרים.

Tamar69@013.net

www.karnavalolami.2ya.com