מאת דליה רימר , מטפלת בהבעה ויצירה

רקע: דני, נער בן 15 הסובל מפיגור ,הופנה אלי לטיפול בשנה שעברה, כדי לחזק את בטחונו העצמי  ולחזק תחושת מסוגלות ועצמאות.

דני בן יחיד, הקשר בין ההורים איננו טוב, האב מכחיש את מצבו של דני, ואמו נמצאת בקשר עם ביה"ס.  אמו סבלה מבעיות בריאות קשות בעבר, ונעדרה שבועות וחודשים מהבית. דני סבל מהתפרצויות זעם והפגין אלימות מילולית ופיזית בבית ובבית הספר. (נודע לי בערך באמצע השנה שהוא מקלל ומרביץ לאמו).

מהלך הטיפול והתערבויות טיפוליות:

1. פגישות עם האם  :   בשל חומרת המצב, ביקשתי מהאם להיפגש עמי. לשמחתי, האם שתפה פעולה כמיטב יכולתה. מחשבתי הראשונה הייתה להדריך אותה איך לקבוע גבולות ברורים לדני ולחזק אותה בהצבת סמכות הורית ברורה. אולם, לאחר פגישה או שתיים הבנתי שזו מטרה לא אפשרית כיוון שהאם איננה זוכה לתמיכה מספקת מבעלה או משפחתה וזקוקה בעצמה לעזרה. הצעתי לה לפנות לטיפול בעצמה תוך הבהרת הקשר בין מצבה למצבו של דני. לשמחתי, האם פנתה לטיפול, מה שאפשר לה להיות יותר פנויה לבנה.
2. פגישות עם דני וחומר טיפולי:   בשלב ראשון של הטיפול עסקנו ביצירת קשר, בהכרות, בטיפוח אימון הדדי- כך שבעתיד דני יסכים להיפתח בפני.

בשלב זה דני הרכיב פזלים, שיחקנו "זיכרון" ועוד משחקים, כשהמטרה: יצירת הצלחה (חיזוק בטחון עצמי), ויצירת קשר אישי טוב.

בשלב השני, לאחר כחודשיים, דני התחיל לשתף אותי בעולם התוכן הפנימי שלו. הוא התחיל במשחק סוציו דרמטי (הצגה) שבו הטוב והרע נאבקים. היו ביננו חילופי תפקידים. לפעמים דני היה נבהל מהכוח של "הרע", ופעמים רבות הוא נתן לו לנצח. (הרע הרג את הטוב) ניסיתי לשנות מאזן כוחות זה כדי שהטוב ינצח, אבל דני הביע שוב ושוב את התחושה שהרע חזק מדי ומנצח.  (הפרשנות שאני נתתי למשחק זה הייתה שדני חווה עצמו כ"רע" עקב אלימותו כלפי אמו, וגם מפני שזה המסר שהוא מקבל מהבית).

שלב שלישי: בשלב זה דני עבר לשחק עמי כדורגל במגרש, וכך היה עד סוף השנה (שעברה). בשלב זה התמקד הטיפול בגבולות ושליטה עצמית.

בזמן המשחק הקפדתי על שמירת החוקים, ועל משחק ללא אלימות. במשחקים אלו דני הפנים: * שמירה על גבולות * חיזוק ביטחון עצמי ("אני טוב בכדורגל") * שליטה בתסכול וזעם- כאשר הפסיד במשחק- הגדלת השליטה העצמית * דרישה להתנהגות בוגרת כגון אחריות (הבאת הכדור), וויתור  * חיזוק הקשר ביננו תוך פעילות של הנאה הדדית.  ואכן, דני, שבתחילת הטיפול היה מגיב בזעם על הפסדים, למד למתן את אכזבתו וכעסיו, וליהנות מהמשחק גם אם אינו מנצח.

בתחילת שנת הלימודים תשע"ב, דני התחיל שוב במשחק דרמטי שנושאו "טוב ורע"- אולם הפעם גם הסכים לשוחח, והפגישות היו מפורטות ואינטנסיביות יותר.

דוגמא לפגישה (1)

24.10.11   דני מראה לי את נעלי ההתעמלות שלו, מספר שהוא הולך לטניס, שוולדיק בא לבקר אותו והם משחקים כדורגל בסוניפלייסטיישן. (פתיחה)

(כ-15 דקות) משחק דרמטי עם קונפליקט: השוטר הרע (אני) נגד הקאובוי הטוב (דני). אני רודפת אחריו עם חרב והוא מחזיק אקדח. (עם כובעים מתאימים) דני רץ ומדי פעם מסתובב ויורה בי. מדי פעם הוא הורג אותי ומקים אותי לתחייה. אנחנו מנהלים דיאלוג תוך כדי המשחק. (מדי פעם אני מזכירה לו שזו רק הצגה, זה לא קורה באמת- זה חשוב לשמור על ההרחקה, על ה"כאילו" שמאפשר למטופל לעשות את הדברים הנוראיים ביותר, אבל מתוך ידיעה שזה עולם דמיוני ולא באמת קורה במציאות)

השוטר הרע: אני אשיג אותך… אני אנצח… קאובוי: יש לי חברה… יש לי חבר!

רע: אני כועס!  אני אתפוס אותך! קאובוי: רצח  רע: אני רוצה להרוג… אני כועס!      קאובוי: יש לי חברה ויש לי חבר.(אני מדי פעם עוזרת לדני להגיד מילים בתור הטוב: החברה והחבר שלי אוהבים אותי! אני טוב!!)  רע: אין לי חברים… אני לבד (אני מתחילה לבכות) אני לבד, אני עצוב… אני גם רוצה חברים… אני מקנא, למה לך יש חברים ולי אין חברים? (אני בוכה עוד)

דני (נלחץ ו)מבקש ללכת לשירותים. כשהוא חוזר הוא מבקש להפסיק את ההצגה. אנחנו עושים דה-רולינג. (יציאה מהתפקיד) ומשוחחים על הרגשתו של דני בזמן המשחק. אני מספרת לדני, שיש ילדים שיש להם מחשבות רעות והם פוחדים שזה יקרה (שמחשבות יתגשמו), אבל זה לא נכון. המחשבות הן בראש.  [ אני אומרת לו דבר זה מפני שהוא כועס על אמו ומביע רצון להרוג אותה- דבר זה לא נאמר ישירות, זה עולה במהלך הטיפולים בהצגות, ואני מרגישה שהוא בחרדה גדולה בגלל מחשבות אלו] . לאחר מכן אני מספרת לדני שהכרתי פעם נער בן 14 שאימא שלו הייתה חסרה הרבה. היא נסעה רחוק. הוא לא ידע איפה היא, הוא חשב שהיא מתה. הוא חשב שהיא עזבה אותו, הוא פחד מאד, הוא חשב שהיא לעולם לא תחזור. הוא כעס  בגלל שהיא עזבה אותו.

בסוף הפגישה אנחנו משחקים דומינו חיות, דני מנצח, נרגע, מתארגן.

הסבר: * דני כילד ,חווה נטישות חוזרות ונשנות של אמו שנעדרה הרבה מהבית. הוא היה ילד קטן, וייתכן שפירש זאת כאילו היא מתה. במצב כזה, שההורה נעלם, הילד מפחד שזה קרה בגלל שהוא לא היה ילד מספיק טוב, כלומר הוא אשם. הוא "רע".   * כשההורה חולה, הילד מפחד- מי ידאג לי? והתגובה הנפוצה היא כעס ואיתגור של ההורה: הילד צריך להרגיש שההורה קיים, שהוא עדיין סמכות, שהוא מגיב ושם גבולות.  דני באלימות שלו מנסה להביא לתגובה אצל אמו, אבל גם מרגיש שהוא ילד מאד רע כשהוא כל כך כועס עליה, מרביץ לה ורוצה להרוג אותה.

 דוגמא לפגישה (2)

בפגישה זו אני מראה לדני ספר תמונות ומבקשת ממנו לבחור תמונה ולספר עליה.

דני בוחר תמונה של ילד ומספר סיפור. אני מציעה לו שנכתוב את הסיפור ונשמור עליו והוא מסכים. (הוא מכתיב לי)  גדי

גדי הוא חמור. אין לו חברה. אני ארביץ לו. הוא מעצבן. הוא הרביץ לחברה שלי. הוא זרק לה אבן על הראש. אני באתי והרבצתי לו בעיטה חזקה. הוא בכה. הוא טיפש. הוא בן 15 אולי. זרק על בני אבן. הוא היה עצבני, בגלל שאין לו חברה. ההורים שלו מתו בתאונה. הוא שמח. הוא שונא את ההורים שלו. הם הרביצו לו. ב5.00 בלילה כי הוא לא רצה ללכת לביה"ס. נתנו לו 2 סטירות. אבא מעיר אותו. אמא קמה ב-9.00.  גדי קם, מתלבש ואוכל. אין לו אחים ואחיות. כשהוא חוזר הוא בורח לעזה. רוצה לזרוק קסאמים וגראדים!! על דני ועל נעמי! אמא לא מדברת עם גדי כבר 5 שנים כי הוא בעונש. הוא רצח אותה. הוא הרביץ לה. קשה לגדי.  (אני שואלת שאלות ומדובבת)

בפגישה הבאה אנחנו שוב כותבים את הסיפור של גדי ואני מנסה לשלב בסיפור מסרים שיסבירו לדני מדוע "גדי" כל כך כועס. ליצור סיפור עם הסבר, שייתן משמעות למה ש"גדי"/דני חווה.

"גדי אולי בן 15 ואולי בן 17. כשגדי היה קטן הוא הרביץ. אמא שלו הייתה חולה והייתה בבית חולים. לגדי לא היה אכפת. הוא לא דאג לה. אמא הייתה שנה בבית חולים- זה הרבה זמן. גדי מאד כעס עליה שהיא לא בבית והיא לא מטפלת בו. הוא רצה שאימא תהיה בבית.  הוא רצה להרביץ כי הוא כעס. הוא סתם עצבני כי אין לו חברה וחבר. הוא היה בודד והרגיש רע בגלל זה. עכשיו הוא גדל והוא בן 9. עוד שבועיים אמא תצא מבית החולים. ואז גדי ישמח.  (המשפטים המודגשים הם משפטים שאני הצעתי לשלב בטקסט, שנותנים הקשר לרגשותיו של גדי: הוא לא ילד רע, הוא פשוט בודד וסובל, ולכן אפשר להבין מדוע הוא כועס ).

לסיכום:

1.לפי דיווח האם יש שיפור משמעותי בהתנהגותו של דני בבית. (הפסיק להרביץ, וגם התפרצויות הזעם ירדו בתכיפותן) שנתו של דני יותר רגועה, הוא פחות עצבני, מתקלח לבד, משתף פעולה בנושא הדיאטה שלו.  2. לדני יש חבר וחברה, מה שמעיד על שיפור בדימוי העצמי ("אני  טוב- מישהו יכול לאהוב אותי")  3. דני מאד נפתח בטיפול ומדי פעם אנחנו מנהלים שיחה (של 10-15 דקות). דני גם קצת יותר גמיש- ומוכן לשחק בעוד משחקים מלבד כדורגל.

דליה רימר, מטפלת בהבעה ויצירה, בוגרת סמינר הקיבוצים (מגמת פסיכודרמה ), מטפלת בביה"ס לחינוך מיוחד בילדים ונוער.

תודה מיוחדת למדריכתי ד"ר רינת גלילי על העידוד לכתוב. 

עלה לאויר הגיליון החמישי של כתב העת לטיפול ביצירה והבעה "בין המילים" מבית סמינר הקיבוצים

הכינוס השלישי…
בהמשך להצלחת הכינוס אשתקד ובהשראת הפורים – הכינוס השלישי בכותרת "עד דלא ידע"
מיום רביעי ועד ליום שישי 16.3.2012 – 14.3.2012
באכסניית המרכז הימי קיסריה

ראיון משמעותי ביותר, הילה ביסון מיצגת את קול המטפלים בצורה רהוטה ומכובדת. בתכנית מכריזה ח"כ רחל אדטו בשם מנכ"ל משרד החינוך כי כל מטפלי מערכת החינוך המפוטרים, יוחזרו לעבודתם בראשון לספטמבר.

להאזנה לתכנית לחצו כאן

דליק ווליניץ בתוכניתו "יוצאים לאור" מראיין את ניקה חרקובסקי, סטודנטית לטיפול באמנות, באוניברסיטת חיפה, על טיפול באמנויות והמצב הבעייתי הנוכחי:

להאזנה לחצו כאן

יהורם גאון מדבר, בנימה אישית, בתכניתו "גאון ברדיו", על מצב המטפלים באמנויות במשבר הנוכחי ובכלל.

להאזנה לחצו כאן: יהורם גאון על טיפול בהבעה ויצירה

תודה רבה והערכה רבה ליהורם ולהילה.

קישור לכתבה ב Ynet
מאת: תומר ולמר

הסטודנטים לטיפול באמנויות נותרו  זועמים ומבולבלים, לאחר שמשרד החינוך הנחה את בתי הספר לא להעסיק אותם עד שתושלם  החקיקה או עד שמשרד הבריאות יקבע קריטריונים ברורים בנושא: "יד אחת לא יודעת מה עושה היד האחרת".

תחום הטיפול באמנויות שייך למקצועות המוגדרים כפרה-רפואיים, וכולל מקצועות כמו טיפול באמצעות קריאה וכתיבה, אמנות חזותית, מוזיקה, דרמה, תנועה ומחול. התחום החל להתפתח בישראל בראשית שנות ה-90, אולם ב-2005 חייב בג"ץ את המדינה להסדיר את הנושא לצורך הכרה רשמית במקצוע. הליך החקיקה הסבוך טרם הושלם, אולם במקביל נמשכה הכרת המטפלים, בעיקר במכללות להוראה השייכות למשרד החינוך, אך גם באוניברסיטאות.

עד כה, הורשו הבוגרים להשתלב כמטפלים במוסדות החינוך, שם הם עובדים עם ילדים עם צרכים מיוחדים. כ-5,000 בוגרים השתלבו עד היום במסגרות של משרד החינוך, ומעטים בלבד עובדים באופן פרטי.

אולם, כעת הוחלט לשנות את המדיניות. במשרד החינוך ייחסו זאת לצורך לוודא כי המטפלים עומדים בקריטריונים של משרד הבריאות ובעלי רמת המקצועיות הדרושה. עם זאת, במשרד הבריאות טוענים כי אין להם כל סמכות לקבוע קריטריונים להסדרת המקצוע ויש לחכות להשלמת החקיקה בכנסת.

להמשך הכתבה ב YNET

הכינוס השלישי…
בהמשך להצלחת הכינוס אשתקד ובהשראת הפורים – הכינוס השלישי בכותרת "עד דלא ידע"
מיום רביעי ועד ליום שישי  16.3.2012 – 14.3.2012
באכסניית המרכז הימי קיסריה 

.

מאת: אפרת גל, דרמה תרפיסטית

"העולם כולו במה וכל האנשים שחקנים הם",  אמר וויליאם שקספיר. האם באמת כך הדבר? האם אנחנו כל הזמן משחקים בתפקידים שונים ואיננו מאפשרים להכיר את דמותנו האמיתית?

כן…ולא… אולי השאלה הנכונה לשאול היא מהי דמותנו האמיתית? האם יש אחת כזו? או אולי לכל אחד מאתנו ישנן דמויות פנימיות רבות אשר בהזדמנויות שונות באות לידי ביטוי? האם הדמות שאני משחקת כאימא היא אותה אחת איתה אני מגיעה לעבודה? האם כשהנהג שחותך אותי בכביש ואני פולטת קללה  פוגש את אותה דמות שיוצאת בערב לתיאטרון? ומה קורה כאשר דמות אחת פנימית משתלטת על שאר הדמיות שלנו ודוחקת אותן לפינה? כלומר, מה קורה כאשר אני קמה עצבנית וכל היום כועסת? או למה אני מגיבה שוב ושוב כמו אמי כשנשבעתי לעצמי שאני לא רוצה להיות כמוה… האם אין בי חלקים אחרים? איך אני נותנת לדמות שלה לשוב ולהשתלט לי על החיים, האם אין לי רפרטואר אחר של תגובות או של דמויות?  ואיך זה קורה שכבר בגיל צעיר הילדים מרגישים צורך לשחק בפנינו בתפקיד מסוים ולא בתפקיד אחר? איך זה שיש ילד שכל הזמן נפגע ובוכה, בעוד אחיו כל הזמן צוחק ומאושר? מי משחק איזה תפקיד? ומי שם על עצמו מסכה? והאם הוא יודע להוריד את המסכה וללבוש עליו לפעמים מסכה אחרת?

.

שיטות פסיכולוגיות שונות מרחיבות את המטאפורה של הדמויות הפנימיות שבנפשנו ונעזרות בשימוש בדמיות ובמסכות בכדי להתמודד עם קונפליקטים פנימיים וחיצוניים. הראיה של  הנפש על פי שיטות אלו אינה ראיה של  טוב ורע, אלא ראיה של ריבוי דמויות או חלקי אישיות פנימיים. עבודה בשיטות אלו מאפשרת למטופל לראות מורכבות רבה יותר במקום ראיה פשטנית של שחור ולבן, ולהפחית את המשקל השלילי של האשמה עצמית. אתייחס לכמה מהשיטות:

1. שיטת ההחצנה: שיטה שפותחה בראשית שנות ה-70 על ידי זוג הפסיכולוגים האמריקאים ד"ר האל וד"ר סידרה סטון  ומושפעת מאד מהגישה היונגיאנית. שיטה זו  מוצאת בכל אחד מאתנו אינספור דמויות, כגון, הילד הבודד, הפגוע, הנזקק, לעומת דמויות  כמו  השתלטן ,השופט, התליין ועוד. כל דמות פנימית שכזו מהווה על פי שיטה זו פן אחד מחיינו. כל דמות שכזו נותנת לנו את הפן הייחודי שלה ופותחת בפנינו זוויות ראיה חדשות. שיטה זו מאפשרת נגישות להיכרות עם כל אחת מהדמיות הפנימיות  ועל ידי כך מעשירה את האדם ומאפשרת לו להתבונן ואף לשוחח עם חלקיו השונים מתוך כבוד ואמפתיה.

2.שיטת הפסיכודרמה: בטיפול בפסיכודרמה מתאפשרת התבוננות במגוון התפקידים האישיים והמקצועיים אשר ממלא אדם בחייו. כאשר אדם מגלם דמות אחרת מעולמו או מעולמם של משתתפים אחרים בקבוצה, הוא למעשה מתנסה בתפקיד חדש ובכך מתקיימת הרחבה של רפרטואר התפקידים שלו. היכולת לראות את המציאות בעיני האחר ואפילו לראות את "עצמי" בעיני האחר, פותחת אפשרויות לשיתוף פעולה על בסיס אמפאטי, תוך פתיחות לנקודת מבט שונה. הפסיכודרמה מאפשרת גם שימוש ב"כפיל" אשר בעזרתו האדם יכול לבחון מחדש חלקים פנימיים שלא בא אתם במגע .

3.שיטת ה-RGFT: שיטה המתייחסת לדמויות שהפנמנו במשך השנים על ידי הסביבה המשמעותית לנו. כל אחת מהדמויות החשובות לנו שפגשנו במהלך חיינו מעצבת אותנו, את עמדותינו, את עולמנו הרגשי ובסופו של דבר – גם את התנהגותנו. חלק מההשפעות הללו, מבלי שזה מחלחל לתודעת האדם, הופכות אותו לעיתים למעין רובוט המבצע מלאכה שלא לו, וזאת על פי ה"תוכנה" שנכתבה על ידי אנשים אחרים שעכשיו הפכו לדמויות הפנימיות שלנו ונהיו חלק מעולמנו .הטיפול מאפשר למטופל לעשות הפרדה בינו לבין הדמויות ש"השתלטו" על חייו ויחד עם זאת לקבלן בהבנה ולאפשר לכל אחד מהדמויות לחיות בשלום עם יתר הדמויות.

4.שיטת הדרמה תרפיה: שיטה זו רואה את עולמנו הפנימי כבמה עליה מתרחשות ונחוות דרמות מסוגים שונים ובעוצמות שונות. שכן במקום בו מתגוררות בצוותא כמה אישיויות או דמויות קיים בהכרח קונפליקט. כאשר אדם מחצין דרמה פנימית והופך אותה גלויה הוא עשוי לגלות בעצמו חלקים להם לא היה מודע ואז יהיה באפשרותו גם למצוא דרכים שונות שיאפשרו לחלקים אלו לגור ביחד.  הדרמה תרפיה נעזרת בכל אחת מהשיטות שהזכרתי קודם ומשלבת כלים יצירתיים נוספים. העיקרון המנחה את הדרמה תרפיה אומר שכדי להתקרב לעצמנו עלינו קודם כל להתרחק.  לשם כך היא נעזרת בעבודה עם דמויות ומסכות הרחוקות מדמותנו כדי שאחר כך נוכל לפגוש את עצמנו.

אתאר בקצרה חלק קטן מתוך טיפול הממחיש כיצד לבישת המסכות מאפשרת התקרבות לחלקים פנימיים שעד אז כמעט ולא הייתה נגישות אליהם.

ניר (שם בדוי), בן 7 וחצי, ילד מאד אינטליגנטי הופנה לטיפול בעקבות טיקים בפה שלעיתים לוו אף בהשמעת קולות.

לאחר כמה פגישות ראשונות שכללו שיחות עם ההורים והיכרות עם ניר, יכולתי להבין כיצד ניר מכיל בתוכו את הקונפליקט המשפחתי. מצד אחד, האם אישה מאד רגשית, ומצד שני האב אדם מאד מעשי ושכלתני ושפת הרגש אינה השפה שלו.   נראה כאילו כשניר פותח את פיו במטרה לבטא רגש הוא נבהל ומייד עוצר אותו וכך נוצר הטיק. אפשר לומר, כי הטיק מבטא את  הקונפליקט בין הדמות הרגשית המופנמת של האם לבין הדמות השכלתנית המופנמת  של האב. כדאי לציין שניר מאד קשור לשני הוריו  ומאד מעריך את אביו. גם ההורים מאד מסורים ואכפתיים ומאד דואגים לניר. יחד עם זאת שני ההורים חשבו שניר בוכה יותר מדי ולא יכלו לקבל את צורת הביטוי ה"ילדותית" הזו, לדבריהם, שלא עלתה בקנה אחד עם דמות הבן הבכור והנבון. הטיפול היה בעיקר טיפול פרטני בניר, אך בערך פעם בחודש נפגשתי עם שני ההורים לשיחת הדרכה, ומדי פעם צרפתי את האב לפגישות שהיו עם ניר. במהלך הטיפול ניר יצר הרבה בובות ומסכות וקרא להם בשמות:  מסכת  קורא המחשבות, מסכת רואה את העתיד והמסכה שרואה דרך הדברים.

החלטה על סיום הטיפול התקבלה לאחר שההורים הרגישו שיפור ניכר. גם בחדר הטיפולי שמתי לב שניר החל לחבר בין המסכות. נראה כאילו  הוא יכול יותר מאשר קודם להכיל רגשות מנוגדים. למשל, הוא  יצר בובה של טוב ורע ביחד. פעם אחרת שם את שלושת המסכות זו ליד זו ויצר מסכה רביעית שמכילה את הכול. הפגישה שאתאר  נערכה לקראת סיום הטיפול. הקראתי סיפור הקשור לפרידה וניר הכין בזריזות בובה עם שיניים והבובה נשכה אותי. נזכרתי באחת הפגישות הקודמות שכשאביו נכנס לחדר ניר נשך אותו עם הבובה. נראה כי כאשר ניר נתקל ברגש עז הוא אינו מצליח לבטא אותו ואולי אפילו נבהל ואז  בוחר בדרך של "עשיית הרגש", כמו נשיכה במקרה הזה או בכי במקרים אחרים.   

אמרתי: "נראה שהבובה כועסת אולי קשה לה להיפרד". …הבובה המשיכה לנשוך עוד רגע ואז ניר בקש ממני להוריד מהארון את שלושת המסכות שהכין, שם אותן על פניו זו על גבי זו והתהלך עם שלושתן בחדר. לאחר זמן מה, הוריד אותן  וביקש להכין מסכה נוספת, אותה צבע במהירות. נראה כאילו הוא כבר יודע בדיוק מה לעשות. כשגמר לצבוע אמר : "זוהי מסכת קורא הרגשות".

אני מאד התרגשתי. הרגשתי כאילו קבלתי מניר מתנת לפרידה, אך גם כאילו שהוא יצר לעצמו מתנה שתוכל ללוות אותו בהמשך. אמרתי לו: "כנראה שצריך להוריד הרבה מסכות עד שמסכת "קורא הרגשות" יכולה לצאת"…. ניר חייך. המשכתי: "וגם נראה כי לוקח הרבה זמן לגלות אותה , אבל כשמגלים, לא רוצים לוותר עליה". ניר  ענה: "היא יכולה להגיד דברים שמסכות אחרות לא אומרות".

אמרתי: "מותר לה אפילו לכעוס כשנפרדים"….ניר שם את המסכה החדשה על פניו ואמר: "אני כועס שאנחנו נפרדים".

 אמרתי: "כנראה שעצב וכעס מאד קרובים".

בתיאור מקרה זה אפשר לראות כיצד המסכות הראשונות שניר יצר עזרו לו להתקרב לעולמו הפנימי ולהתחבר לחלק הרגשי שבו. יחד עם זאת, כאשר הכעס עלה, הוא היה זקוק לבניית מסכה נוספת כדי שיוכל להעניק לה שם ורק אז, כאשר קרא לה "מסכת קורא הרגשות", המסכה יכלה להביע רגש בצורה מילולית.  

לאורך כל הטיפול התנהל דיאלוג בין לבישת המסכות וההתרחקות לבין הורדתן והתקרבות אל הדמות האמיתית. דיאלוג בין הקרוב לרחוק ובין האדם למסכה.

.

.

עבודת מחקר (תזה) מאת חדוה נוביץ'

הוגשה לאוניברסיטת לסלי, יולי 2006.

.

העבודה במלואה כאן 

.

את נדי הצמחנו יחד, אליק (שם בדוי) ואני, לאט לאט ובאהבה גדולה. נדי נולד יום אחד בחדר הטיפולים הססגוני, כאשר אליק הוציא בובת ילד צבעונית ורכה מהסלסילה וצירף אותו בטבעיות לעלילה שנרקמה בבית הבובות. באותו היום, גיבור המשחק היה חתול בשם פינוק, והוא היה של הילד נדי. מאותו היום לא עזב נדי את הטיפול.

אליק, ילד יפה ושובב להפליא היה בגן חובה כבן חמש, כשהגיע אלי לטיפול.  הוא ניחן בחוש דרמטי מפותח, ועולם פנימי עשיר. משחקי הדימיון שלו היו ערים וסוערים, כיאה לאופיו של אליק, שהתקשה מאד להסתגל למערכת החינוכית. הוא לא קיבל סמכות ומסגרת ועשה מעשים מסוכנים לו ולסביבה. ההורים הבינו שעליהם להנהיג שינויים מפליגים בדרך חינוכו, על מנת לשנות את התנהגותו הבלתי מסתגלת.

בנוסף, הוטלה עלי המשימה, לאפשר לו לבטא את עולמו הרגשי, לעזור לו לקבל סמכות ומסגרת ולסייע לו להתמודד עם הגבולות החדשים בבית.
הטיפול בדרמה תרפיה, מאפשר למטופל בכל גיל, לבטא את עצמו בדרכים יצירתיות, בתוך חוקים שונים ומוגנים של מציאות דרמטית. על פי התפיסה הטיפולית שלי, מהווה המציאות הדרמטית, תשקיף לנעשה בעולם הפנימי, הרגשי-התנהגותי. כל שינוי לטובה המצליח להתחולל בדרמה הנרקמת במהלך הטיפול, ישפיע לטובה במוקדם או במאוחר, על המציאות החיצונית של המטופל.

הכר הפורה ביותר עבור המטפל בדרמה, לסייע לחולל שינוי – הוא העולם הדרמטי.

לכן קיבלתי את נדי, בזרועות פתוחות. לנדי הייתה ביוגרפיה ממש זהה לשל אליק. גם הוא הלך לגן חובה ואחר כך לכיתה א', גם לו היה אח אחד הגדול ממנו בשנתיים (כונה בשם נַגדי), הם גרו באותה עיר ואהבו ושנאו את אותם הדברים.

אני נוהגת ללוות את המטופלים שלי בגישה של הצטרפות והובלה (pacing & leading)

וכך היה גם עם נדי. תחילה צפיתי כיצד אליק, נותן לו חיים בעצמו ובהמשך הייתי אני "הקול" של נדי, תרתי משמע. גילמתי אותו בקולי שלי וגם שמתי בפיו דברים שרציתי שאליק יישמע.

נדי הפך לחלק משמעותי מאד ממשחקו של אליק בחדר, הוא אהב אותו אהבת נפש ונקשר אליו בצורה עמוקה. עם הזמן, התחולל היפוך תפקידים בין אליק לנדי. בתחילה נדי היה מסביר לאליק דברים שרציתי אני להסביר לו. אך לאחר מכן, התהפך "אופיו" של נדי, הוא הפך להיות שובב ועשה דברים חמורים ואסורים. הן בתוך החדר והן מחוצה לו (הוא סיפר על כך לאליק). אליק הפך להיות הדמות המארגנת, הנורמטיבית. הוא הסביר לנדי למה אסור לעשות מה שעשה, גער בו, ייעץ לו ופעם אחת נעלב מנדי מאד מאד, כי התנהג בפראות והיה ברוגז איתו עד סוף הפגישה. פעם אחרת, הוא העניש אותו קשות בכך שהפך אותו לתינוק. הצלחתי לעבוד עם אליק על ההכרח לגדול ועל הקשיים והפחדים המתלווים לכך, בעזרת הדמות הדמיונית. למעשה, סיפורו של נדי היה גשר עבורי, כמייצגת את עולם המבוגרים אל תוך נפשו של אליק. נפש סוערת ומלאת יצרים ורגשות. יחד עם נדי, התכוננו לכיתה א', אליק הכין לו במתנה ילקוט קטנטן שהתאים בדיוק למידותיו. הוא הכין לו מחברת וכתב בה בגאווה את שמו של נדי. (זו הייתה הפעם היחידה שהסכים להראות לי שהוא יודע לכתוב) הוא הסביר לו בכל פגישה איך זה יהיה להיות תלמיד בכיתה, מה מותר ומה אסור ועודד אותו להתנהגות בוגרת. נדי היווה עבור אליק מודל לחיקוי במעשים מסוימים או מראה למעשים לא רצויים במקרים אחרים. הוא היה בעל אופי דינמי והשתנה בהתאם לאליק עצמו. בהדרגה הפך לחבר קרוב, ועד משמעותי לכל דבר שהתרחש בחדר. לפעמים הוציא אותו אליק מין הסלסילה, גם כשלא התחשק לו לשחק איתו, רק כדי שיהיה נוכח ויצפה בשקט בנעשה.
היה לנו טקס קבוע, אליק נכנס לחדר, שואל, "את מי עוד לא פגשנו?" ואני עונה לו: "את מי" והוא עונה: …את נ – ד- י ומתחיל לקרוא בקול רם: "נדי נדי", בה בשעה שהוא מחפש אותו בתוך הסלסילה ואני עונה לו בקולו של נדי. טקס זה, מדגים עד כמה ברור לילד החיץ שבין עולם הדימיון לעולם המציאות ועד כמה קל ופשוט המעבר ביניהם. במקרה של אליק, הוא עמד על כך, שאני אשחק בתפקיד נדי, כי רצה להישאר הוא עצמו, המנהל מערכת יחסים עם נדי. אך ייתכן וילדים אחרים ייבחרו בעצמם לגלם את דמות החבר החדש
הרגע המרגש ביותר בין נדי לאליק, היה מפגש הפרידה. אליק נשבע לו אמונים ואמר לו בהתרגשות שהוא אוהב אותו מאד ושלעולם יהיה חבר שלו. הם התחבקו. דמעות היו בעיניהם… וגם באלה שלי…

אליק עשה התקדמות גדולה בעזרתו של נדי, הוא עזר לו להבין ולהפנים הרבה חוקים חברתיים, להתמודד עם תסכולים ולבטא את רגשותיו. איתו הוא התאמן ב"להיות חבר" ודרך התקשורת עם נדי, השתפרה ההבעה המילולית של אליק לבלי הכר. מילד שדיבר מעט מאד, הפך לילד בעל שפה עשירה, המסוגל להבהיר את ההרגשה שלו לזולת.

אני יודעת שנדי נשאר חי בלבו של אליק, אולי הוא ממשיך ועוזר לו ואולי הייתה זו רק תקופה בה בילו יחד וכעת נותר ממנו רק זיכרון מתוק.

הרבה ילדים, אינם נוהגים לשתף בצורה מילולית בחוויותיהם הפרטיות, הפנימיות כפי שאנו המבוגרים רגילים או מצפים. זו הסיבה שטיפולים רגשיים לילדים נעשים בדרך של משחק. המשחק הדרמטי, הוא דרך נהדרת להגיע לעולמם של ילדיכם. אני מציעה להתיידד עם דמויות דמיוניות, כאשר הן מופיעות באופן עצמאי. ניתן גם לנהל שיח עם הילדים, דרך דמויות שתמציאו יחד, ממש כמו נדי.

אנו פוגשים צורות רבות להופעתו של חבר דמיוני, על חבר אחד זה, כתבתי פעם שיר קטן:

הארנב של אלמוגי  (מאת: תמר וייס)
ליד המיטה של אלמוג הקטנה
יש בית קטן מעץ, עם גינה
איש לא ראה את מעולם את הבית
אבל כולם מבינים שהוא שם נמצא.

בתוך הבית גר ארנב
לא גדול ולא קטן
ארנב לבן, יֶפֶה פרווה
ארנב חמוד שנולד במחשבה

הארנב גר עם אלמוגי
ועם אבא ואמא
כשלא צריכים אותו בסביבה
הוא נמצא בבית פנימה

אך ברגעים קשים כשאלמוגי עצובה
או כשכועסים עליה, או כשהיא בוכה
היא מזמינה בשקט את הארנב להצטרף
ומבקשת ממנו בבעיות להשתתף

הוא זה שאוכל את מה שהיא לא אוהבת
הוא צריך לישון מוקדם , כשהיא מסרבת
זה הוא שהורס ושובר וקורע
זה הוא השובב שלפעמים מתפרע
כך אומרת אלמוגי ומחייכת בצחוק
כי הארנב שלה תמיד איתה, אתם יכולים לבדוק…

תמר וייס – דרמה תרפיסטית, מטפלת בילדים, נוער ומבוגרים.

Tamar69@013.net

www.karnavalolami.2ya.com