האוניברסיטה המשודרת בגלי צה"ל

מה מושך אותנו ביצירת האמנות? מה הופך יצירת אמנות לדבר החורג מהפסיכולוגיה של האמן? אם האמנות היא התרחשות כי אז מהו שדה ההתרחשות שלה? מהי יצירתיות בהתייחסותה לגאון? האם היופי מסתיר או מגלה? האם האמנות מעוררת בנו הנאה ועונג או גם אי נחת ומועקה? בסדרת הרצאות זו מציגה פרופ' רותי רונן מהחוג לפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב עקרונות בקריאה פסיכואנליטית של האמנות. האמנות הפכה לשדה אליו פונה הפסיכואנליזה עוד מימי הממציא שלה, פרויד. אין מדובר בניסיון נוסף להשביע את התשוקה לפרשנות של האמנות באמצעות מושגים פסיכואנליטיים אלא בחקירתה של האומנות כמה שיכול ללמדנו על "הנפש", לחשוף כיצד האמנות היא סוג של פתרון, של המצאה אשר לאו דווקא כפופה למישור של המשמעויות והסמלים, שתמיד פיתו את מבקרי האמנות בבואם לפרש. דווקא בהתבוננות ביצירה כסימפטום ובבחינת היחס של יצירת האמנות לדחף וללא-מודע, מתברר היסוד לכוח המשיכה שיש לאמנות עבורנו.

רשימת ההרצאות

• אמנות ללא נחת להאזנה לחצו כאן
• מה בין אמנות ופסיכופתולוגיה? להאזנה, לחצו כאן
• פרויד וליאונרדו לתמונה לחצו כאן להאזנה, לחצו כאן
• המאוים להאזנה, לחצו כאן
• סובלימציה להאזנה, לחצו כאן
• מועקה להאזנה, לחצו כאן
• התמונה – מלכודת למבט לתמונה לחצו כאן להאזנה, לחצו כאן
• היופי בעיני הפסיכואנליזה לתמונה לחצו כאן להאזנה, לחצו כאן
• יוצר וגאון
• אמנות ופירוש
• אמנות והתענגות
• אמנות כאקט וכאירוע לתמונות לחצו כאן
• לא תעשה לך כל פסל וכל תמונה לתמונה לחצו כאן

פרופ' רות רונן היא פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב

.

במלאות שנה לפטירתה של המוסיקאית, המטפלת במוסיקה והסופרת נעה בלאס, משדרים גלי צה"ל שעה מתוך ראיונות שהתקיימו איתה במשך השנים האחרונות. נעה בלאס טיפלה בפגועי נפש, אוטיסטים, מפגרים וגם בילדים מחוננים על ידי מוסיקה, גונגים ויוגה. בתכנית נשמע על החוויות השונות מתוך הטיפולים וגם מנגינות שחיברה יחד עם תלמידיה. התכנית שודרה ב 5.2.2010

להאזנה לתכנית – כאן

קישור לאתר התכנית – כאן.

.

מאת: מרים אנגלברג
Cancer Made Me a Shallower Person – Miriam Engelberg

מרים אנגלברג היתה בת 43 כשאובחן אצלה סרטן השד. כמו כל אחד שעומד מול טראומה אישית שמשנה את חייו, גם היא חיפשה דרך להתמודד עם המצב. בזמן שחולות אחרות פנו לקבוצות תמיכה ולריפוי בהיפנוזה, אנגלברג מצאה נחמה רבה באהבתה משנים – ציור.

.

קישור למאמר: http://www.text.org.il/index.php?book=06021212

.

.

מאת: דן אבן

מאתר nrg בריאות
מחקרים מוכיחים שאם נותנים לחולים לעסוק באמנות הם ייסבלו פחות מכאבים ומחרדות. הרופאים בארץ מזלזלים, למרות שבמחלקות של ילדים חולי סרטן כבר מיישמים את הטיפול.
לצייר, לפסל, לצלם, ללכת לתערוכות במוזיאון, לנתח יצירות אמנות מפורסמות – כל אלה, טוענים מטפלים שונים, יכולים לסייע בריפוי של חולים, להפחית כאבים ובעיקר למנוע נזקים נפשיים.
תחום זה, של טיפול באמנות, צובר בשנים האחרונות פופולריות רבה, גם בישראל. בבתי החולים בארץ משתמשים בטיפול זה בעיקר עם ילדים חולי סרטן. "הטיפול מסייע לא רק לחולים קשים כמו ילדים חולי סרטן ואיידס, אלא גם לנפגעי פגיעות טראומה, למשל נפגעי כוויות, שחשוב לשפר את מצבם הנפשי‭,"‬ אומרת ד"ר ג'ודי רובין, מומחית עולמית לטיפול באמנות מאוניברסיטת פיטסבורג שבארצות הברית, שביקרה באחרונה בארץ כאורחת מכללת "בית ברל‭."‬

"להערכתי, הטיפול באמנות יכול להועיל לאוכלוסיות שונות ולחולים במגוון מחלות. השיטה מאפשרת למטופל להתבטא מעבר לדיבור, וזהו טיפול שמשפר את הביטחון העצמי‭,"‬ מוסיפה רובין. לדבריה, הטיפול באמנות ניתן לרוב לאחר תקופת האשפוז, במהלך שיקום המטופל. לאחרונה נעשה שימוש בטכניקה במחלקות לגריאטריה כטיפול בחולי אלצהיימר.
  
עוד אומרת רובין כי "תהליך הציור והפיסול עוזר למטופלים להרגיש טוב יותר כי הם יוצרים משהו חדש, שלא היה קיים קודם לכן, ותוך היצירה מארגנים את עצמם. יש הטוענים כי גם הדיבור על יצירת אמנות מסייע למטופל ועוזר לו לחשוף דימויים פנימיים ועולם פנימי‭."‬

מחקרים מראים תוצאות חיוביות
מחקר שנערך בבית החולים "נורת'ווסטרן ממוריאל" בשיקגו שבארצות הברית, ושתוצאותיו פורסמו בפברואר האחרון, מצא כי טיפול באמנות מפחית סימנים של כאב וחרדה אצל חולי סרטן ומפחית את הצורך במשככי כאבים.

מחקר אחר, שפרסמו ב‭2003-‬ חוקרים מאוניברסיטת ברקלי בקליפורניה, מצא כי טיפול באמנות עשוי לשפר את התקשורת של הממסד הרפואי עם ילדים ובני נוער חולי סרטן. חוקרים מאיטליה קבעו ב‭2001-‬ כי טיפול באמנות מונע נזק נפשי לילדים חולי לוקמיה, שנדרשים לעבור טיפול רפואי קשה המלווה באשפוז ממושך.

מחקר של המכון הלאומי להזדקנות בארצות הברית הראה כי טיפול באמנות מסייע לקשישים להשתלב בקהילה. במחקר אחר שפורסם השנה בכתב העת "גרנטולוגיה" מצאו חוקרים משווייץ כי טיפול באמנות שיפר את מצבם של חולי אלצהיימר, גרם אצלם לחידוד החושים ועיכב את ההידרדרות במצבם ברמה המחשבתית.

ולמרות המחקרים הללו, היחס של רופאים לטיפול באמנות נע עדיין בין זלזול לחשדנות. "כשהרופאים יכירו את התחום, הם יאהבו אותו‭,"‬ אומרת רובין. "למעשה, רופאים פסיכיאטריים עזרו לקדם את הטיפול באמנות, והדריכו את המטפלים הראשונים‭."‬

לדברי ד"ר ליאורה ויזר, ראש המחלקה לטיפול באמנות במכללת "בית ברל‭,"‬ "בגרמניה הפסיכיאטרים משתפים פעולה עם המקצוע ומחזיקים בקליניקות מטפלים באמנות. פה בארץ, לצערי, יש פסיכיאטרים ופסיכולוגים, שרואים במטפל באמנות תחרות‭."‬

המשך המאמר כאן

מתוך אתר הפורום הישראלי לנוירופסיכואנליזה – the ISRAELI FORUM of NEUROPSYCHOANALYSIS

התבוננות ביחסי תינוקות והוריהם, והתבוננות מדוקדקת בתהליכי תנועה קשובה במרחב הטיפול בתנועה (תהליכים שבהם התנועה מעלה זיכרונות עלומים מכל תקופות החיים) הביאו אותי להסיק שמנקודת החוויה הגופנית-תנועתית של העצמי הינקותי, ההתפתחות עוברת דרך שני מערכים ארכיטיפיים של יחסים בין-אישיים, שונים מהותית זה מזה. המערך האחד הוא זה של 'גוף עצמי בתוך מעטפת הורית-גופית', והאחר של 'גוף עצמי מול גופים/אחרים'… המערך הראשון מתקיים במרחב החֵיק ההורי ואילו המערך האחר מתקיים במרחב החוק החברתי. הבחנה זו נועדה להבליט את העובדה שמנקודת החוויה הגופנית–תנועתית של העצמי הינקותי ניתן להצביע על שתי מציאויות גופניות-התייחסותיות שונות לחלוטין זו מזו: מציאות החֵיק לעומת מציאות ה'מוּל'. בכל אחת פועלים חוקים שונים של תקשורת, של הבעה רגשית, של הגנות ושל אופני סיפוק. מטרתי במאמר להרחיב את ההתבוננות בגוף ובתנועה הרגשית ולפתוח פתח להבנות נוספות. הצגת הדברים מסתמכת על העובדה שהבסיס להבחנה בין שני הארכיטיפים גלוי לעין ונגיש לכל מי שירצה לבחון זאת גם בתצפיות בתינוקות ובהוריהם וגם לאור פרדיגמות התפתחותיות אחרות.

טיפולוגיה בסיסית של שפת התנועה הרגשית

פורסם ב"שיחות" כתב עת ישראלי לפסיכותרפיה   כרך י"ט חוב' 3   ( 2005 )    ©

למעבר לאתר הפורום לנוירופסיכואנליזה ולמאמר לחצו כאן

דיאנה מיליה בוחנת את השפעותיהן של התערבויות טיפול באמנות על מטופלים הפוגעים בגופם. נקודת המוצא שלה היא הגדרת הפציעה העצמית עצמה. בתרבויות רבות, משולבת הפציעה העצמית בטקסי הקרבה, כאמצעי לרפא את החברה כולה. שינויי גוף כגון גרימת צלקות וקעקוע משמשים בטקסי טהרה, ריפוי ובגרות. הפציעה העצמית משולבת לעתים גם באמנות המיצג. המחברת מבודדת היבטים אלו של הפציעה העצמית ומוסיפה להם מידע על-פי תיאוריות מן הספרות הפסיכואנליטית, כדי להסביר כיצד יכול הטיפול באמנות לעזור למטופלים הפוגעים בעצמם.

מאת: נירית אנדרמן

מאתר וואלה! תרבות ובידור
ספרי קומיקס, המציגים תיעוד אוטוביוגרפי של התמודדות עם סרטן, מצליחים לחדור את מעטפת השתיקה.

אחת מרצועות הקומיקס של מרים אנגלברג נפתחת בדילמה: "האם זה מוסרי להשתמש במחלת הסרטן כדי להיפטר מאנשי טלמרקטינג?" שתי דמויות מצוירות טוענות שם שזה רעיון וולגרי ושהן לעולם לא יעשו זאת, ואילו אחרות מתריסות: מה הבעיה, הרי צריך שיהיו לסרטן גם כמה יתרונות. מומחית מסבירה שסרטן וטלמרקטינג שניהם עניינים לא נעימים, ולכן זה לגמרי בסדר להשתמש באחד מהם נגד האחר, ואילו המומחה שלצדה מוחה: אפילו סרטן לא מצדיק התנהגות כזאת. בעוד שבת דמותה המצוירת של אנגלברג מנסה לגבש בעצמה עמדה בסוגיה, מצלצל הטלפון שלצדה, היא מבקשת את סליחת הקוראים, מרימה את השפופרת ומקשיבה. "לא. אני לא מעוניינת. יש לי סרטן", היא עונה וממהרת לחזור אל הקוראים. "איפה היינו? אה, כן, הדילמה…"

לא לצחוק על, לצחוק עם

מהאתר: doctors.co.il
טיפול באמנות משפיע על רמות הדיכאון והעייפות במהלך טיפולי כימותרפיה
המקור: Psycho-Oncology

ידוע כי חולי/ות סרטן פגיעים במיוחד לתופעות של דיכאון וחרדה כתוצאה מהמחלה, ובפרט לעייפות מתמדת הקשורה במחלה ובטיפולים. על-פי מחקר חדש, טיפול באמנות במהלך טיפולי הכימותרפיה עשוי לסייע בצמצום תופעות אלו.

המחקר, שנערך במחלקה האונקולוגית במרכז הרפואי רמב"ם על-ידי ד"ר גיל בר-סלע ועמיתיו, כלל 60 חולי/ות סרטן במהלך טיפולי הכימותרפיה. הם השתתפו במפגשים של טיפול באמנות אחת לשבוע. 19 מהם השתתפו בלפחות ארבעה מפגשים, והיתר הגיעו ללא יותר משני מפגשים.

הטיפול באמנות היה מבוסס על הגישה האנתרופוסופית של ר.שטיינר, שאינה עושה שימוש באמצעים אמנותיים למטרות פסיכולוגיות או לצורך אבחון, אלא מדריכה את החולה לפעול בצורה מודעת יותר. הטיפול כלל ציור באמצעות צבעי מים. מידי שבוע נעשו הערכות לגבי רמות החרדה והעייפות אצל כל אחד מהמשתתפים, באמצעות שאלונים.

על-פי מסקנות המחקר, כתוצאה מהטיפול באמנות חל שיפור מובהק ברמת הדיכאון (בקרב 58% מהמשתתפים). ברמת החרדה לא חל שינוי, אם כי רמת החרדה הייתה בגדר הנורמה בקבוצה מלכתחילה. ברמת העייפות חל שיפור קל, אך לא מובהק סטטיסטית.

המשתתפים/ות בטיפול באמנות דיווחו כי המפגשים העניקו להם הפסקות לנשימה ורגעים של שלווה במהלך הימים העמוסים של הטיפול הכימותרפי, ורבים מהם חשו הקלה כתוצאה מהאפשרות לבטא את רגשותיהם.

המשך המאמר כאן

מאת: יונה שחר-לוי
מחברת הספר: "מהגוף הגלוי לסיפור הנפש הסמוי" (2004)

מהאתר הגיל הרך
הופיע בכתב העת "שיחות" 2005 יוני

התבוננות ביחסי תינוקות והוריהם, והתבוננות מדוקדקת בתהליכי תנועה קשובה במרחב הטיפול בתנועה (תהליכים שבהם התנועה מעלה זיכרונות עלומים מכל תקופות החיים) הביאו אותי להסיק שמנקודת החוויה הגופנית-תנועתית של העצמי הינקותי, ההתפתחות עוברת דרך שני מערכים ארכיטיפיים של יחסים בין-אישיים, שונים מהותית זה מזה. המערך האחד הוא זה של 'גוף עצמי בתוך מעטפת הורית-גופית', והאחר של 'גוף עצמי מול גופים/אחרים'… המערך הראשון מתקיים במרחב החֵיק ההורי ואילו המערך האחר מתקיים במרחב החוק החברתי. הבחנה זו נועדה להבליט את העובדה שמנקודת החוויה הגופנית–תנועתית של העצמי הינקותי ניתן להצביע על שתי מציאויות גופניות-התייחסותיות שונות לחלוטין זו מזו: מציאות החֵיק לעומת מציאות ה'מוּל'. בכל אחת פועלים חוקים שונים של תקשורת, של הבעה רגשית, של הגנות ושל אופני סיפוק. מטרתי במאמר להרחיב את ההתבוננות בגוף ובתנועה הרגשית ולפתוח פתח להבנות נוספות. הצגת הדברים מסתמכת על העובדה שהבסיס להבחנה בין שני הארכיטיפים גלוי לעין ונגיש לכל מי שירצה לבחון זאת גם בתצפיות בתינוקות ובהוריהם וגם לאור פרדיגמות התפתחותיות אחרות.

מקום הגוף והתנועה המוטורית בחשיבה הפסיכואנליטית
הפרדיגמות ההתפתחותיות והאנליטיות מתמקדות בחקירה והמשגה של מבנים ותהליכים נפשיים. אם יש התייחסות לגוף, מעבר לאזכור חולף של דברי פרויד כי האני הוא בראש וראשונה אני גופני, הרי מדובר בהיבטים מסוימים מאוד של חיי הגוף. בהקדמה לספר Relational Perspectives on the Body ( (1998, מצטט ארון (1) את תמצית ההסבר של רוי שפר מהו גוף: "איזורי גוף, אופנויות [גוף] וחומרים [של גוף], במיוחד הפה, פי הטבעת ואברי המין". (1, עמ' xxii התרגום שלי, י. ש-ל)
האומנם הגוף הוא רק אוסף של פתחים והפרשות? איך ניתן להסביר שדווקא חלקי הגוף הבולטים ביותר לעין – הגפיים, הגֵו, ובהכללה: מערכת השלד – אינם זוכים להיכלל בשיח הפסיכולוגי והפסיכואנליטי? איך ניתן להסביר שהמוטוריות המורכבת של מערכת השלד, למרות חשיבותה בשנות החיים המוקדמות, ולמרות התפקיד המכריע שיש לה בהתפתחות תחושת העצמי, אינה זוכה לחקירה והמשגה? מסוד קהאן (2) מביע תמיהה על כך שהפסיכואנליזה עוד לא הכירה בחשיבות הגוף ובצורך לנסח דקדוק גופני: "המשמעות הצורנית של הנוכחות הגופנית של המטופל עוד ממתינה לניסוח הדקדוק והסמנטיקה שלה. אבל אל לה לנבערות שלנו להטעות אותנו לחשוב שהיא אינה קיימת או בלתי-חשובה" (2, עמ' 250, תרגום שלי, י.ש-ל).

מנקודת מבט של חוקר מוח מושמעת טענה לא פחות מעניינת. אווארטס (3) דן במשקל התפקוד המוטורי להבנת תהליכים פסיכולוגיים:
"למחקרים שתיארתי יש משמעויות שחורגות [מתחום חקר המוח] לתחומי הפסיכולוגיה והפסיכיאטריה. ייתכן שהבנת מערכת העצבים האנושית, לרבות הפונקציות האינטלקטואליות המורכבות ביותר שלה תועשר יותר אם ננתח את פעילות המוח במונחים של הפלט (output ) המוטורי במקום מונחים של הקלט (input ) הסנסורי" (3, עמ' 223. תרגום שלי, י. ש-ל). אולם עד כה לא נעשה שום ניסיון לנתח ולהגדיר את המרכיבים הגופניים-תנועתיים של חווית עצמי באותה מידה של עמקות ודיוק, הנהוגה בניתוח ובפרשנות של תהליכים נפשיים, הנחשפים למתבונן באמצעות הדיבור.

המשך המאמר כאן

תרפיה באומנות עם ילדים חולים הוא ספר פורץ-דרך, הראשון שמתמודד עם תחום מתפתח זה. מקור חיוני לאנשי מקצוע ? פסיכולוגים, יועצים, מטפלים במשחק ומטפלים באמנות ? העובדים עם ילדים חולים על בסיס יומיומי.
קאת´י א. מלקיודי עומדת בראש המכון לאמנויות ובריאות בסולט לייק סיטי, יוטה. היא עורכת שני כתבי עת מקצועיים וחיברה את הספרים: הבנת ציורי ילדים. שיצא אף הוא בהוצאת "אח" ו-Art Therapy and Computer Technology . כמו כן ערכה קאתי´ מלקיודי את הספר Medical Art Therapy with Adults , שראה אור בהוצאת ג´סיקה קינגסלי. קאת´י מלקיודי הנה חברת סגל בחמש תכניות ללימודים מתקדמים בטיפול באומנות, כתבה למעלה מחמישים מאמרים ופרקים בנושא הטיפול באמנות, הגישה מעל מאה עשרים הרצאות מוזמנות וסדנאות ברחבי ארה"ב, אסיה ואירופה, והיא משתתפת בהנחיית קבוצת דיון באינטרנט, International Creative Arts Therapies.

מדוע אייזק חרד כל כך מפני תלות והתמכרות? מדוע אונורין סופרת שוב ושוב את צעדיה ואינה מסוגלת לצאת מביתה בלי לבצע סדרה מסובכת של בדיקות ואימותים? מדוע פול סובל מכיב קיבה ומאלרגיות שונות, ונוטה להתעלם מרגשות ומתחושות מטרידות שנוצרו במגעיו עם הזולת?
בדרכה המרתקת ומלאת החיוניות מציגה הפסיכואנליטיקאית הידועה ג`ויס מקדוגל לפני הקורא את תיאטרוני הנפש. תיאטרונים אלה מורכבים מתסריטים לא-מודעים וייחודיים שהנפש רוקמת בהשתוקקותה ליחסים עם אחרים בעלי משמעות. התסריטים, הן הבריאים והן הפתולוגיים, נועדו להגן על האני מנפי יחסים נכספים ומאיימים אלה.
מקדוגל מגייסת את ניסיונה הטיפולי הרב ומציגה בעזרת דוגמאות חיות של נשים וגברים שהיו בטיפולה, חמישה טיפוסי יסוד של הפסיכופתולוגיה: נוירוזות, הפרעות אישיות קשות, פרוורסיות, פסיכוזות והפרעות פסיכוסומאטיות. באמצעות דוגמאות מאלפות אלה היא מצליחה להמחיש לקורא את התמורות שהמטופל עבור במהלך האנליזה, את האסוציאציות החופשיות שלו ואת השינויים החלים אצלה כלפי המסרים שלו.
ג`ויס מקדוגל, פסיכואנליטיקאית בכירה בחברה הפסיכואנליטית של פריס, מתמקדת בחקירת התופעות הפסיכוסומטיות – הקשרים שבין הגוף לבין הנפש – וכן במיניות בכלל ובמיניות הנשים בפרט.

תיאטרוני הגוף, ספרה של ג`ויס מקדוגל – פסיכואנליטיקאית בעלת שם עולמי – מתמקד בחקירה ובהבנה של תופעות פסיכוסומאטיות במסגרת פסיכואנליטית. כדי להמחיש את הקשר ההדוק הקיים בין הגוף לנפש – המתבטא, בין השאר, במחלות שהגוף מפתח עקב מצוקות נפשיות – משתמשת מקדוגל בתיאטרון כמטפורה למציאות הנפשית. בתיאטרון זה ה"אני" כותב ומגלם דרמות נסתרו, שגם אם נוצרו בילדות המוקדמת יש להן השפעה על חייו של האדם כבוגר. "תסריטים" אלה מהווים יחד את התיאטרון הנפשי של האדם. לדעת מקדוגל "כולנו נוטים לסומסיזציה ברגעים שבהם הנסיבות הפנימיות והחיצוניות מכניעות את דרכי ההתמודדות הנפשית המקובלות עלינו".
המחבר משתפת את הקורא בסיפוריהם המאלפים של כמה מהמטופלים שלה, נשים וגברים, שהסתבכו בקשר המורכב של "אם – ילד".
ג`ויס מקדוגל, פסיכואנליטיקאית בכירה בחברה הפסיכואנליטית של פריס, מתמקדת בחקירת התופעות הפסיכוסומאטיות – הקשרים שבין הגוף לבין הנפש – וכן במיניות בכלל ובמיניות הנשים בפרט.