"תוספת מבורכת לספרות המועטה בתחום. אני ממליץ על הספר לכל מי שעובד בתחום ובמיוחד למתחילים… זהו ספר שמוצג היטב, ברור וקל לקריאה, ומספק תערובת מאוזנת של מידע עובדתי וסיפורי מקרה."  British Journal of Occupational therapy.  אן קטנאך היא מנהלת החוג לתרפיה במשחק במכון Roehampton ומייסדת שותפה של הקרן לתרפיה במשחק.

ד"ר משה רז
מכללת תלפיות
כלי התקשורת השתים מדווחים לאחרונה בשכיחות ההולכת וגוברת על אירועים שונים הקשורים באלימות והתעללות במשפחה. הן של בעלים כלפי נשותיהם והן של הורים ו/או קרובי משפחה אחרים כלפי ילדים.
הנפגעים, בעיקר מקרב הילדים מוזהרים על ידי המבוגרים לא לספר לאחרים על האירוע או האירועים. לשמור זאת כסוד שלנו, ולכן קשה לנו (מורים, יועצים, פסיכולוגים, עובדים סוציאליים ואחרים) לדעת שקיימת בעיה, גם כאשר הדברים עולים בתוך המשפחה, ישנה לעיתים שאיפה של חברי המשפחה לשמור זאת בתוך המשפחה ולא להוציא את הכביסה המלוכלכת החוצה. הדבר משרת את התוקפן אך לא את הקורבן.

אחת הדרכים לאיתור מצוקות נפשיות בכלל והתעללות כלפי ילדים בפרט הנה ניתוח ציורי ילדים.

מיכה אנקורי בספרו "הלב והמעיין" מנתח את עיקרי תורתו של קרל יונג ומשווה אותם למקורות קבליים יהודיים. בין יתר העקרונות בהם הוא מטפל הוא מציין את המושג "ארכיטיפ" והוא מגדיר אותו כך :

        "ארכיטיפים הם תכנים סמליים כלל-אנושיים, המצויים בלא-מודע הקולקטיבי. הם
        המגמות האוניברסליות הפועלות במעמקי הלא-מודע ומשפיעות על התנהגותו של
        האדם. הם אבני היסוד של המבנה הנפשי.
        הארכיטיפים לכשעצמם אינם נגישים לתודעה. הם באים לביטוי הישיר ביותר
        בגילויהם הסימבוליים המוכרים מן הדת, טקס הפולחן, המיתוס והחלום".

לאור האמור לעיל, ניתן להתחבר ישירות אל שפת הסמלים של הנפש ושל החלום בעזרת הציור. הציור כשפה עוקף את מנגנוני ההגנה ואת הצורך לנסח חוויות רגשיות מורכבות ומופשטות במילים,  אלא מתחבר ישירות אל ה"לא-מודע" הן האישי והן הקולקטיבי.
יוחאי חקק במאמר בעיתון ידיעות אחרונות (25.10.99) מביא שני מחקרים אותם ערכה לאחרונה הגב' רחל לב מהחוג לעבודה סוציאלית באוניברסיטת בן-גוריון. מחקריה מצביעים על יתרונות השימוש במבחן הציור לצורך אבחון, ומורים על האפשרות לעשות בו שימוש נרחב הרבה יותר.
לב ושותפה מר דן הרשקוביץ, ניסו לברר את היכולת לאבחן באמצעות ציור את מידת התוקפנות והפוטנציאל להתנהגות אלימה אצל נבדקים, וכן את הסיכוי שיממשו נטיות אלו.

המחקר הראשון נערך באחד מבתי הכלא הגדולים בארץ והשתתפו בו 3 קבוצות של 20 אסירים. חברי קבוצה אחת ביצעו עבירות אלימות כגון: רצח, אונס או שוד אלים אך כלפי אנשים שלא הכירו. חברי הקבוצה השנייה נהגו אלימות בבני משפחתם ואילו חברי הקבוצה השלישית ביצעו עבירות לא אלימות.
 60 הנבדקים התבקשו לצייר דמות אדם. בדיקה השוואתית של הציורים העלתה כי בציורי האסירים שריצו עונשי מאסר בגין שימוש באלימות (אם כלפי משפחתם ואם כלפי זרים) נמצאו מאפיינים המבדילים אותם מציורי האסירים הלא-אלימים, רק בציורי האסירים האלימים הופיעו המאפיינים הבאים: עיניים חלולות, נקודתיות או אלכסוניות. גבות עבות, שפם, זקן או זיפי זקן ואצבעות ידיים מחודדות. אסירים שהיו אלימים כלפי בני משפחתם ציירו דמויות עם נחיריים רחבים הרבה יותר מאלה שציירו האסירים שגילו אלימות כלפי זרים.

למאמר המלא לחצן כאן.

המאמר פורסם בעיתון מכללת "תלפיות"  – "מסכת משפחה" חוב' מס' 1 אייר תש"ס עמ' 25-33

מאת: ערן בר-גיל

מאתר הארץ אונליין

ההנחה הרווחת היא שילדים מאמצים אורח חיים אלים כתוצאה ממצוקה רגשית הנגרמת על ידי אחרים, לרוב ההורים. הפסיכולוג פרופ' חיים עומר מנסה להתמודד במחקר חדשני עם אלימות ילדים בדרכים לא אלימות.

אם לילד בן 12 פנתה לעזרה במלים הבאות: "לבני יש בעיה; כאשר הוא מרגיש צורך להביע את עצמו, יש לו נטייה לעבור מהר ממלים למעשים. הוא מקלל אותי, משליך על הרצפה את האוכל שאני מכינה לו, לא מרשה לאחיו הצעיר להשתמש במחשב, מכה ילדים אחרים בבית הספר, ושובר חפצים בבית. משהו מביא אותו לכך שהוא מתחיל להפעיל את הידיים והרגליים. מה יש לו בפנים שמביא אותו להתנהג כך?"

שאלתה של האם המודאגת משקפת את החשיבה הפסיכולוגית הרווחת, לפיה אלימות של ילדים נובעת מסיבה פנימית של הילד שמבקש להביע את עצמו. פעמים רבות יחפשו הפסיכולוגים אצל ההורים את הסיבה לפרצי האלימות של ילדיהם, ובכך יטילו עליהם, במישרין או בעקיפין, את האחריות להתנהגות ההרסנית של הילד. ההורה הוא "החשוד המיידי", גם כאשר הוא עצמו הקורבן לאלימות הילד. אצל מבוגרים, לעומת זאת, נוטים לפרש אלימות כאמצעי להכנעת אחרים ולהשגת כוח והשפעה. האם ייתכן שגם ילדים אינם כה תמימים, שלא כל אלימות נובעת אצלם מפגם או חסר כלשהו, וגם להם יש מניעים אפלים לשימוש בכוח?ילדים היא לאו דווקא תוצאה של פתולוגיה", הוא אומר. לא תמיד אפשר להסביר אלימות בכך ש"לילד יש בעיה פסיכולוגית והוא מבטא אותה באמצעים אלימים". לדעת פרופ' עומר, ישנם ילדים הנולדים עם נטייה גדולה יותר להתפשטות, למרחב, ולמימוש מיידי של סיפוקים. או לחלופין, ילדים נולדים עם נטייה גדולה יותר להתעקש ואף להתעמת. ילדים אלה, כבר בגיל מוקדם ביותר, מתקשים מאוד לקבל את ה"לא" ההורי.

פרופ' חיים עומר, פסיכולוג מאוניברסיטת תל אביב, מנסה להתמודד במחקר חדשני עם אלימות ילדים בדרכים לא אלימות.
 

המשך המאמר כאן

מרקמן סינמנס דפנה

מכללת שאנן חיפה

תוקפנות היא תופעה נורמטיבית בהתפתחות תקינה וכן גם באישיות הבוגרת. לעתים, באופן חריג, מתרחש המעבר מתוקפנות מותאמת, לאלימות. ויניקוט (1950-55) טען שאם חברה בסכנה, זה לא בגלל תוקפנות האדם אלא בשל הדיכוי של תוקפנות אישית אצל יחידים.
מבחינה התפתחותית תוקפנות קיימת עוד ברחם. התינוק בועט ומניף את זרועותיו שלא על מנת לתקוף. בשלב זה תוקפנות היא מלה נרדפת לפעילות. תוקפנות מכוונת רק בשלב שההתנהגות מכוונת; כאשר כבר יש רמה מסוימת של אינטגרציה באישיות.
בראשית החיים המקור העיקרי של תוקפנות הוא החוויה האינסטינקטואלית. תוקפנות היא חלק מההבעה הפרימיטיבית של אהבה. בשלב מאוחר יותר יש מספיק אינטגרצית אגו כדי לחוש אשם. ויניקוט הגדיר שלב זה כשלב הCONCERN , שבו קיימת דאגה אצל התינוק ביחס לתוצאות של החוויה האינסטינקטואלית הפיזית והרעיונית שלו. שלב זה מביא עמו את היכולת להרגיש אשם., האשמה היא ביחס לנזק שנחווה כנגרם לאדם האהוב ביחסים המרגשים.
בהתפתחות תקינה התינוק יכול להכיל את האשמה או, בעזרת הדמות המטפלת הוא יכול לגלות את הדחף האישי שלו לתת, לבנות ולתקן כאשר הוא חש אשמה.

כאשר יש תחושה של חוסר אונים, למשל, כאשר אין מי שיכיר במאמץ לתקן, הטרנספורמציה הזו מתמוטטת, ותוקפנות מופיעה.

אלימות נחשבת כהבעה מוטורית של חוסר אונים, חוסר יכולת לתקשר באופן יעיל (85WHOL. ,KAUFMAN ). לב-וויזל והרשקוביץ (2000) מגדירים תכונת התנהגות תוקפנית אלימה כמוכנות  להגיב באופן עקבי באלימות פיזית למבחר מצבים מסוימים.

תוקפנות ואלימות משתקפות ביצירות אמנות באופנים מגוונים. יש להיזהר מחיפזון בהסקת מסקנות. אין להסתפק בתופעה בודדת, יש להתייחס למכלול התופעות הקיימות בתוצר האומנותי. כן, רצוי להיות נוכח בתהליך העשייה של המטופל. התנהגות אלימה יכולה להתבטא בדרכים מנוגדות למשל, בהגזמה בגודל כפות הידיים, או בהסתרה שלהם.  

קיימים אבחונים המבוססים על ציור שהם  תקפים סטטיסטית ומשמשים, לפחות בחלקם, כחלק מהסוללה של אבחון פסיכולוגי. כמובן שמדובר באבחונים המיועדים לאבחון אישיות כולל, ונושא האלימות הוא רק חלק מהנושאים הנבדקים.

המבחנים הנפוצים הם:1. ציור דמות (HFD). באבחון זה מבקשים מהנבחן לצייר דמות אדם. לאחר שסיים, מבקשים ממנו לצייר דמות מהמין השני. הציורים נעשים בעפרון בלבד בדפים בגודל קבוע של שמינית גיליון. אפיונים הנחשבים כמצביעים על קיום של אלימות הם: גודל מוגזם של דמות (OGDON, 89 ) משיכות קו חזקות (HAMER 80,OGDON 81), שיניים חשופות, גודל מוגזם של ידיים וכפות ידיים ועוד. דמות אדם נחשבת כנושא מועדף אצל ילדים.

וויזל-לב והרשקוביץ (2000), ניסו לבדוק האם באוכלוסייה של אסירים, ציור דמות אדם (HFD) מבחין בין אסירים פוגעים אלימים, ללא אלימים. הם בדקו אפיונים הידועים בספרות הרלוונטית כמשקפים תוקפנות ועוינות. במפתיע, בניגוד לממצאים קודמים, שיניים חשופות ואוזניים מודגשות לא נמצאו משמעותיים במחקר זה. האפיונים שהבחינו באופן משמעותי בין אסירים אלימים ללא אלימים, היו: עיניים חלולות, אלכסוניות, מוצללות חודרניות או מושמטות, גבות עבות ומוצללות, שפם מוצלל ועבה, ניתוק של הצוואר, אצבעות גדולות, מצביעות, חדות או חיתיות, פוזה מוצקה, כתפיים רחבות ונחיריים מודגשים (רק באלימות משפחתית).

לדעת הכותבים אפיונים אלו מתאימים לדמויות פושעים בסרטים. הם מעלים את השאלה האם הסמלים התרבותיים משפיעים על ציור דמות אדם, האם האסירים מציירים כך מתוך הזדהות?  יש לזכור שהמחקר נערך באוכלוסייה מאוד מסוימת, בעלת אפיונים מיוחדים.

 2. ציור משפחה קינטי (KFD) בו מבקשים מהנבחן " צייר את משפחתך עושה משהו" (72 Burns, Kaufman ). ההנחה היא, שציור משפחה קינטי מתאר כיצד הילד תופס את עצמו כחלק מהמערך המשפחתי, ואיך הוא רואה את האינטראקציות בין בני המשפחה. יש לשים לב ליחסי הגודל בין הדמויות, מיקומן בדף , קרבה וריחוק, בנוסף לבחינה של כל דמות בנפרד.

3. ציור בית. סימבולית, הבית מהווה פורטרט עצמי, משקף דמוי גוף, בגרות, הסתגלות, נגישות לאחרים, קשר עם המציאות ויציבות רגשית כללית (BUCK  81 ,HAMER, 80). הבית מייצג את האופן בו הילד תופס את בית הוריו. הבית הוא הנושא השני המועדף ע"י ילדים אחרי ציור דמות אדם (80, HAMER ).

4. ציור עץ. העץ תמיד יצג חיים וגדילה. HAMER (1980), טען שבציור עץ מובעות שכבות עמוקות יותר של האישיות ביחס לציור אדם.

בנוסף לאבחונים הנ"ל פותחו אבחונים פחות נפוצים. לדוגמא "צייר את סוג היום המועדף עליך" (87,T. MARTIN,  (  MANNINGנמצא, שבציור השלכתי זה, ילדים מוכים מציירים פעמים רבות, את מזג האוויר בצורה לא פרופורציונאלית, למשל: גשם מוגזם בגודלו הנופל על פרטי הציור.

יש להתייחס לתופעות הקיימות בציור בזהירות, ולא להיחפז בהסקת מסקנות. יש להתחשב במכלול התופעות הקיימות בציור, ולא להסתמך על תופעות בודדות. יש לשים דגש על תהליך העבודה, ולא להתפתות להתמקד רק בתוכן המצוייר. אפשר לתאר נושאים פסטורליים במשיחות מכחול אלימות.

נוכחות של אפיונים המשקפים אלימות בציור מעידה, שיש היחשפות לאלימות בחיי המצייר, ולאו דווקא על היותו אלים בעצמו. יחד עם זאת, אין להתעלם מהעובדה ש 72% מהקורבנות או התוקפים, גודלו בבתים אלימים (WOHL, 85,KAUFMAN ). בציור עולות באופן גלוי עדויות לחוויות אלימות שחווה המצייר כתוקף או נתקף, גם כשהמצייר לא רוצה, או לא יכול לדבר עליהן (Read, J. 87 ). חוויה  גופנית של חדירה יכולה להיות מתוארת באופן מופשט, למשל ציור צורות החודרות זו לזו.

לבחירה החופשית  באופן הביטוי יש יותר מקום  במסגרת של טיפול באומנות, מאשר באבחונים הסטנדרטים. ניתן לבחור מתוך מגוון רחב של חומרי  ציור ופסול, לבחור דפים בגדלים שונים ועוד. מצב זה מרחיב מאוד את אפשרויות הביטוי הייחודיות של כל מטופל. ברוב המקרים, אין בקשה לציור נושא מסוים, כמו באבחונים סטנדרטים.

בהתבוננות בציורים שנעשו בסביבה טיפולית נשתדל קודם כל לשים דגש על אפיונים מופשטים כמו: צבע, צורה, קומפוזיציה. רק יותר מאוחר נתייחס לתוכן המצוייר.

אציג לפניכם אבחון אותו אני מקיימת כשגרה, בתחילת טיפול, לא כהתנסות ראשונה. חשוב שהתנסות ראשונה תהיה מבוססת על הבחירה החופשית של המטופל. אבחון זה נוצר ע"י פרץ הסה, 95. האבחון מבוסס על אינטראקציה חזותית ולא מילולית. הגירויים המוצגים לנבדק הם מופשטים. גירויים אלו אמורים להניב גישה ישירה יותר להליך החשיבה הראשונית ולשורשים התת-מודעים של ההתנהגות (הסה, פ.99).

האבחון מבוסס בעקרו על צורות קבועות המוצגות בסדר קבוע בפני הנבדק. הבודק מצייר צורה ומחכה לתגובת הנבדק. לאחר שהנבדק הגיב הבודק מציג את הצורה הבאה, וחוזר חלילה עד סיומן של כל הצורות הכלולות באבחון.

המאמר המלא כאן.

Working with Children

The following is an extract from Art Therapy in Schools: Working with Children who have Experienced Political Violence and Torture; A Booklet for Teachers by MF therapists Debra Kalmanowitz (MA, RATh Arts Therapist) and Sheila Kasabova (MA Counselling Aspects in Teaching and Learning), who work with the Child and Adolescent Psychotherapy Team.

The booklet, the product of a three-year project run by the MF in six primary schools and a secondary school in north London, helping children between the ages of eight and fourteen, was devised to inform teachers and other educational workers how art therapy works, and introduce them to the realities of torture and violence. To download the full document in PDF form, click here.

The Medical Foundation works specifically with children, adolescents and families who have experienced a high level of political violence, separation, loss and change. We recognise that the specific impact of these events are cumulative and often affect the child?s capacity to deal with new situations. The development of these children may be interfered with. Some children may find it difficult to move forward while others show uneven development.

http://www.torturecare.org.uk/about_us/22

ריבוי הערכים והדעות בחברה המודרנית הופך אותה חסרת אונים מול התנהגויות מסוכנות, הרסניות ואלימות של ילדים ונוער. בלבול וסתירות פנימיות בין עמדות שני ההורים, או אף בעמדותיו השונות של אותו הורה עצמו, מביאים למבוכה ולשיתוק. אנשי המקצוע אינם מאוחדים בדעותיהם יותר מההורים, וזאת בתקופה שבה תופעות הסיכון העצמי, ההרס והאלימות בקרב ילדים ובני נוער הולכות ומתעצמות בקצב מסחרר.
חיים עומר מראה את הדרך לצאת מן המבוך. מקור התשובה איננו בתיאוריה פסיכולוגית זו או אחרת, אלא בגישה פוליטית-חברתית: תורת ההתנגדות הלא-אלימה. בעזרת תורה זו ניתן ליצור מכנה משותף וחזית אחידה בין הורים, מחנכים ומטפלים, במקום שבו שלט קודם לכן תוהו-ובוהו של דעות מנוגדות והאשמות הדדיות.
הורים ומחנכים בעלי גישה "קשה" מסתכנים בהסלמה, שכן הילד מגיב אף הוא בתגובות קשות מצדו. גם הגישה ה"רכה", הדוגלת בסובלנות ובשכנוע הגיוני, מביאה לעתים קרובות להסלמה, משום שעמדות אלה עשויות להיתפס כסימן לכניעה מצד המבוגרים. תורת ההתנגדות הלא אלימה מאפשרת התמודדות יעילה עם בעיית ההסלמה במקום שבו רוב הגישות האחרות נכשלות, ומבטיחה להורים ולמורים כאחד את היכולת להחזיר לעצמם את נוכחותם ואת סמכותם.
ד"ר חיים עומר, מרצה בכיר בחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת תל-אביב, עסק בספרו הקודם ב"שיקום הסמכות ההורית", ופיתח בו את מושג "הנוכחות ההורית". בספר זה הוא מעגן את המושג בתורת ההתנגדות הלא-אלימה, ובדרך זו מקנה לו בסיס ערכי ועוצמה מעשית רחבים הרבה יותר.