Children Can Speak at Home, but Not at School or in Public

מתוך האתר:

Imagine a world where anyone and anyplace outside the comforts of home elicit fear and anxiety so paralyzing that you shut down and cannot speak.

That's the reality for 7-year-old Morgan Galie, who suffers from a childhood anxiety disorder called selective mutism.

"They feel afraid," said Dr. Elisa Shipon-Blum of the Selective Mutism Anxiety Research & Treatment Center in Jenkintown, Pa. "Many of them say the words won't come out. Their voice box feels like it's closing up. Their stomach hurts. Their head hurts. Their body won't let them speak."

"She describes it as the words get stuck in her toes," said Morgan's father, Vincent Galie. "So, it must be just nerve-wracking to not be able to talk when you want to."

Very Different Than Shyness

At home, Morgan is a different child, her parents say.

"She's the loudest kid in the house, running around, you know, a normal kid, but very loud," Vincent Galie said.

"She's a chatterbox," her mother, Colleen Galie, said. "She loves to talk. She loves to tell me about her day at school, all her friends."

It's not surprising that Morgan acts so differently at home. Selective mutism is the result of extreme anxiety, usually in group settings or around strangers, Shipon-Blum said.

What causes this disorder is not exactly known. What is known is that it has a genetic factor and usually appears when a child is first introduced into the social situation of preschool or school. It is, however, very different than everyday shyness.

"The difference between shyness and selective mutism is ability to function," Shipon-Blum said. "Shy children function. Children with selective mutism have a difficulty socially, emotionally, academically."

Anxiety Mistaken for Defiance

This widely misdiagnosed disorder is often ignored or dismissed as just a phase, leaving kids to suffer in silence. The Galies, who were previously unaware that Morgan suffered from selective mutism, initially saw their daughter's behavior at school as defiance. According to a recent study, selective mutism is almost twice as common as autism.

"It's very frustrating, because how she is at home and then to hear that she's not talking in school," Colleen Galie said. "I thought she was doing it on purpose."

"You feel really bad for yelling at her for not talking, to find that she can't talk."

Although children with this disorder don't speak in public because they are paralyzed with fear, you won't observe them looking panic-stricken. That's because they are coping with the fear by not speaking.

Morgan's mutism makes every class a challenge. In art class, she sometimes responds, but can't ask questions or make her needs known. In reading, she uses occasional gestures to communicate.

"The primary thing that you're working on in first grade and second grade is reading," said Morgan's teacher, Ann Dieter. "And it's difficult to assess where she is in reading, if she's not reading for me."

Treating Selective Mutism

For the last three months, Shipon-Blum has been treating Morgan. The first goal of the treatment is not to get her to talk, but to help Morgan combat her anxiety and begin to engage socially in nonverbal ways. That's because the true problem is anxiety — not the mutism itself, which is just a manifestation of that anxiety.

Now, when she is out with her mother at a store, Morgan can hand money to the cashier. That's something she could not have accomplished before she began her treatment. But, when her mother pressured her to wave goodbye to the cashier, Morgan shut down.

The treatment aims to reduce Morgan's anxiety, boosting her self-esteem and confidence. The next step is to teach her some nonverbal ways of making her needs known and communicating. Then, hopefully the words will follow. It's a long, slow process.

"It is slow," Vincent Galie said. "It's small steps, a lot of small steps, to equal one big step."

Morgan's painstakingly slow progress hasn't dashed her parents' hopes, though.

"I say maybe by the end of this year you'll be talking, and she just smiles. So, I can see a difference in her like that," Colleen Galie said. "I feel like she wants to start talking."

For more information on selective mutism, visit www.selectivmutism.org or www.selectivemutismcenter.org.

מאת: ד"ר יעל דיין
מתוך האתר הגיל הרךילדים שבבית, בחיק המשפחה השפה שלהם תקינה וטובה והם מדברים. אך בהגיעם לגן הם שותקים ב"עקשנות" רבה. שתיקה זו המופנית בדרך כלל כלפי מבוגרים מכונה אילמות סלקטיבית. המאמר התפרסם בהד הגן, רבעון לחינוך בגיל הרך חוברת ב', כסלו תשס"ג, ומופיע כיום באתר הגיל הרך.

הדר היא ילדה בת ארבע. בתחילת שנת הלימודים, כאשר נכנסה לגן, היא נצמדה לאמה וסירבה להצעתה ללכת לשחק. כאשר פנתה אליה הגננת והציעה להראות לה את הגן הדר נמנעה מליצור קשר עין עם הגננת, הרכינה את ראשה, נענעה רגלה תוך הצמדות לאמה ולא אמרה מילה. כשאמה נפרדה ממנה, עמדה בצד, לבד. היא התבוננה במתרחש מסביבה אך לא הצטרפה לשום פעילות. מארשת פניה היה קשה להסיק על תחושותיה. הבעת הפנים נראתה כשל ילדה עצובה, מודאגת או חוששת. נראה היה שהיא מקשיבה, מתבוננת, עוקבת וקולטת את הנעשה סביבה. כאשר ניגשה אליה הגננת שנית, הגישה לה יד והציעה לה להצטרף אל הילדים המציירים, הרכינה הדר את ראשה, אחזה בידה של הגננת, הלכה-נגררה אחריה והתיישבה לצייר. היא ציירה, התבוננה והקשיבה אבל לא הוציאה מילה מפיה. במהלך השבועות שלאחר מכן היא נהגה לעמוד בסמוך למקום משחקם של ילדים אחרים או בסמוך לשולחנות הפעילות בגן אך לא תמיד הצטרפה. הרושם היה כאילו היא מעונינת להצטרף, אך איננה מעיזה. כאשר בכל זאת הצטרפה למשחקם של אחרים דיברה איתם מעט ובשקט. במגעיה עם הגננת והסייעת, לא דיברה כלל. שתיקתה היתה מוחלטת. כאשר פנתה אליה הגננת בשאלות שניתן לענות עליהן ב"כן" או "לא", היא הניעה ראשה בהתאם לתשובה. כשהתשובה לשאלה הצריכה דיבור, היא הביטה בגננת במבט שניתן היה לפרשו כבהלה או מבוכה ועמדה בשתיקתה.

רינת היא ילדה בת ארבע וחצי. כאשר הגיעה לגן, התיידדה מיד עם מיה, שהיא בת גילה. כל בוקר הן נפגשו בשמחה, שוחחו ושחקו ביחד במהלך כל היום. שתיהן היו עליזות ופעילות, אך כמעט ולא יצרו קשרים עם ילדים אחרים. כאשר הגננת פנתה אל רינת ודיברה איתה, רינת שתקה. התקשורת היחידה שלה עם הגננת היתה בשפת הגוף, בעיקר תנועות ראש ללא מילים. מיה שימשה המתווכת בין רינת לגננת. כשרינת רצתה לומר משהו לגננת, היא ביקשה ממיה לומר זאת במקומה. כששאלתי את רינת למה אינה מדברת עם הגננת, היא ענתה (באמצעות מיה) שהיא פוחדת ממנה.

סיפורן של הדר ורינת הוא סיפור מוכר, גם אם נדיר, מחיי גן הילדים. זהו סיפורם של ילדים שבבית, בחיק המשפחה, השפה שלהם תקינה וטובה, הם מדברים ומפטפטים ברמה המתאימה לבני גילם, אך בהגיעם לגן הילדים הם לא מוציאים הגה ושותקים ב"עקשנות" רבה. שתיקם מופנית, בדרך כלל, כלפי המבוגרים בלבד. לעיתים היא מופנית גם כלפי ילדים.

המשך המאמר כאן

מאת קובי קאולי

אורי בן 12, מטופל מזה שנתיים בתרפיה בהבעה ויצירה במסגרת ביה"ס היסודי בו הוא לומד. הוא הופנה לטיפול כאשר אינו מדבר עם איש פרט לאימו?

שתיקה

מאת: קובי קאולי

תיאור מקרה זה הינו בדוי ואינו תיאור ממשי מחדר הטיפולים.

"השתיקה שלי, זו הצרחה הכי גדולה שבי,
השתיקה שלי, זה הכאב הכי כואב אצלי.
וכשהשקט ייפול כמו חול,
קולי לאיש לא יגיע.
אני יכולתי לבכות אבל,
פחדתי שזה יפריע".

שתיקה/אביב גפן    

 אורי

רקע: אורי ילד חביב ונאה בן 12, תלמיד בבית ספר יסודי, בכתה קטנה של החינוך המיוחד. אביו נכה ואמו מטפלת באב ובבית, המאופיין בדלות קשה. לאורי אחות גדולה שעזבה את הבית ועברה לגור בעירת פיתוח מרוחקת. למשפחה היה בן נוסף אשר נהרג בתאונה בגיל הגן, כ- 5 שנים לפני הולדתו של אורי אשר קרוי על שמו.

סיבת ההפניה: אורי אינו מדבר כלל, גם לא עם בני משפחתו, פרט לאם. לאורי קשיים בתפקוד, קשב וריכוז נמוכים, הוא כמעט ואינו מתקשר ואינו משתף פעולה בפעילויות הלימודיות והכיתתיות. עקב השתיקה ישנו קושי משמעותי בהערכה ובאבחון. כמו כן, אורי סובל מבידוד חברתי ומפחדים.

מסגרת הטיפול: אורי מטופל מזה שנתיים בתרפיה בהבעה ויצירה במסגרת ביה"ס, מפגש פרטני שבועי. בחדר הטיפולים ישנם מגוון רחב של חומרי אמנות, דפים וקרטונים בגדלים וצבעים שונים, גרוטאות, צעצועים וכלי נגינה.

אילמות סלקטיבית (Selective Mutism)

(מתוך: זכות השתיקה – אילמות סלקטיבית ? הילדים השותקים בגן
מאת: ד"ר יעל דיין   – פורסם ב"הד הגן", רבעון לחינוך בגיל הרך, חוברת ב', כסלו תשס"ג)

אילמות סלקטיבית מאופיינת בכשלון תמידי לדבר בסיטואציות חברתיות מסוימות למרות היכולת לדבר בסיטואציות חברתיות אחרות (Daw, et al. 1995). ילדים הסובלים מאילמות סלקטיבית מדברים רק עם מספר מוגבל של אנשים. הם אינם מדברים עם רוב האנשים מחוץ למשפחתם ולעיתים גם לא עם חלק מבני משפחתם המורחבת. הם לא יגידו דבר בפומבי. חומרת האילמות משתנה מסביבה לסביבה (Black&Uhde, 1995).

בעבר נקראה התופעה אילמות בוררנית  (Elective Mutism), ההנחה היתה שמדובר בהחלטה רצונית של הילד -  הילד בורר באופן רצוני עם מי ידבר ועם מי לא ידבר, ובאלו סיטואציות. כיום ברור כי השתיקה המוחלטת לא נעשית מתוך בחירה, ואיננה רצונית, הילד מעוניין לדבר אך לא מצליח.  האילמות היא סלקטיבית במובן שהיא תלויה באופן סלקטיבי בסביבה החברתית בה שוהה הילד  (Dummit, et al.,1997).

מחקרים שונים מצביעים על סיבות וגורמים שונים לאילמות הסלקטיבית. מחקרים אף מורים כי בכל קבוצת מחקר שנחקרה היו תמיד ילדים שהתנהגותם לא תאמה לקבוצת המחקר. כיום מקובל להתייחס לתופעת האילמות הסלקטיבית כסימפטום של חרדה חברתית. אלו הם ילדים ביישנים שבבואם במגע עם אנשים לא מוכרים, לא מצליחים לדבר (,1995  Uhde & Black). חוקרים רבים מצאו אצל הילדים האלו תופעות של מתח פיסי, נוקשות, פחד, האופייניות למצבי חרדה. ההתנהגויות האופיניות כמו העדר קשר עין, העדר הבעות פנים, עצבנות, מוסברות כניסיונות להתמודד עם החרדה המתעוררת בקרבם.

מהלך הטיפול:

בתחילת הטיפול אורי אינו מדבר כלל, הוא סגור ומכונס, חסר בטחון ונוכחותו כמעט ואינה מורגשת. הוא נמנע מקשר עין, מרכין את ראשו ומארשת פניו קשה להסיק על תחושותיו. גם בכיתה הוא אינו משתתף ואינו מדבר ולכן ישנו קושי רב לבדוק את רמת ידיעותיו והבנתו.

עבודותיו של אורי בתחילת התהליך הטיפולי מאופיינות בבחירת חומרים נשלטים כגון עפרונות וטושים דקיקים, ציוריו מינימליסטיים, סכמטיים וקטנים מאד, הם ממוקמים בדף כאשר סביבם חלל לבן רב.

לאחר שחלפו מספר מפגשים בהם שרר בחדר קיפאון קשה ומעיק, ולאחר שזיהיתי בתצפיות שונות שאורי נראה משוחרר וחופשי יותר בשיעורי ספורט חשתי כי יהיה נכון לפעול על מנת לנסות ולהקל על האוירה בחדר הטיפול ? נראה היה שכדאי לקום קצת מהכסאות ולהכניס תנועה ופעילות משותפת לחדר, לנסות וליצור משחק משותף ? "מרחב פוטנציאלי".

"פסיכותרפיה מתרחשת בחפיפה שבין שני תחומי משחק, זה של המטופל וזה של המטפל. פסיכותרפיה עניינה שני בני אדם המשחקים יחד. מכאן נובע, שבמקום שמשחק אינו אפשרי, עבודתו של המטפל מכוונת להביא את המטופל ממצב של אי יכולת לשחק אל מצב של יכולת לשחק." (ויניקוט – "משחק ומציאות", 66).

הצעתי לאורי שנשחק במשחקים אותם נמציא ונפתח יחדיו תוך כדי שימוש בחומרים וחפצים הנמצאים בחדר הטיפולים. המשחק הראשון בו שיחקנו היה קליעה למטרה, ציירנו יחדיו מטרה על גליון דף בריסטול, ויצרנו חצים מחוטי ברזל ופונפונים. לכל אחד חץ אישי אותו הוא יצר ? בשלב זה אורי לומד תוך כדי חיקוי אפשרויות וטכניקות יצירה. המשחק החל כאשר כל אחד בתורו "טובל" את החץ בצבע גואש לפי בחירתו, מתוך מגוון צבעים שנמזגו לצלחות, ומנסה את כוחו בקליעה למטרה. אורי משתף פעולה ובפעם הראשונה בחדר נראה כנהנה. אחרי מספר "סיבובי משחק", כשחשתי שאורי נינוח ונוכח הצעתי לו להשתמש ב"חץ" כבמכחול ולהמשיך ולצייר בעזרתו על הדף מלא הכתמים. בפעם הראשונה אורי מצייר בעמידה, בצבעי הגואש הנוזליים ובתנועות גדולות ומשוחררות.

גם במפגשים הבאים המשכנו לשחק, בכל פעם הוספנו חומרים חדשים ומגוונים, כמו כדורי חימר שנטבלו בצבעים ושימשו לגלגול והתמסרות לאורך החדר שכוסה בניירות. כדורי חימר אלו אפשרו לאורי לצייר תוך שימוש בידיו שהתלכלכו ממליא במהלך המשחק. עד למפגש זה נמנע אורי מללכלך את ידיו. בהמשך הוספנו למשחק המשותף גם מימד של "תחרותיות" וקולות חדשים של צחוק, הנאה ושמחה נשמעו בחדר.

לאחר סדרת מפגשים אלו בהם שיחקנו ויצרנו, ביחד ולבד, אורי היה מסוגל לעבוד ולצייר מול פורמטים גדולים ולהשתמש במגוון רחב של חומרי אמנות. באחת העבודות אורי רושם את שמו בענק לאורך דף בגודל של כמטר וחצי, כחלק משמעותי מהיצירה אותה יצר.

"…הדבר הבא הוא הימצאות לבד בנוכחותו של מישהו. הילד משחק עכשיו על יסוד ההנחה שהאדם האוהב, ולפיכך הראוי לאמון, נמצא בהישג יד, ומוסיף להיות בהישג יד כשהוא עולה בזיכרון לאחר שנשכח. אדם זה מורגש כמי שמשקף בחזרה את מה שקורה במשחק… ראוי לזכור תמיד שהמשחק עצמו הוא תרפיה. הבאת ילדים לידי כך שיהיו מסוגלים לשחק, היא עצמה פסיכותרפיה… היא כוללת את כינונה של גישה חברתית חיובית למשחק… המשחק הוא חוויה, חוויה יצירתית תמיד, והוא חוויה ברצף מרחב-זמן, צורה יסודית של לחיות. (ויניקוט – "משחק ומציאות", 74, 76)

אורי מתחיל להנות מהתהליכים היצירתיים ובשלב מאוחר יותר הוא נהנה גם לראות את ציוריו תלויים ותופסים חלק משמעותי מקיר החדר. עם הזמן אורי מתחיל להשמיע מילים בודדות, בעיקר תשובות של כן ולא בקול חלש.

עם התקדמות הטיפול והתחזקות הקשר, חשתי כי הקרקע בטוחה כעת לנגיעה בתכנים עמוקים יותר בטיפול. במפגש שהתקיים עם הוריו של אורי (ללא נוכחותו) התפתחה שיחה אודות אובדן בנם והאוירה בבית סביב התאונה המחרידה. עד לאותו היום נושא זה לא היה מדובר כלל, פרטים אודות הארוע לא היו ידועים לאף אחד בבית הספר או לי, לא ידענו אפילו אם אורי יודע על כך או לא. במפגשי הבא עם אורי, העליתי את הנושא ביוזמתי ושיתפתי אותו בנושאי הפגישה עם הוריו ובכך שהם סיפרו לי על התאונה. באותו הרגע חשתי כאילו מטען יורד מכתפיו של אורי, הוא בחר לצייר את אחיו שנהרג, כפי שמופיע לדבריו בתמונה בסלון הבית. בשבועות הבאים השיחה ממשיכה ואורי מתחיל לשתף ברגשותיו, תחושותיו ובמחשבותיו בקשר למות האח אותו לא הכיר ואודות כך שהוא קרוי על שם אותו אח. במפגשים הבאים אורי עסוק בנושאים הקשורים למשפחתו ובמקומו במשפחה. בדרך כלל הוא מתחיל את המפגש בציור בגירי פנדה צבעוניים ואז בוחר אם להמשיך ולשתף באופן מילולי או להסתפק בעבודת היצירה.

הטיפול באורי מתאפיין בעליות ומורדות, לא פעם, בתקופות "תקועות" או כאשר רמת החרדה מתעצמת ומשתקת אנו חוזרים למשחקים או לציורים המשותפים. נראה כי היום אורי חש את מקומו בטיפול מובטח ללא תנאי, הוא יכול להביא את עצמו את דברו ואת שתיקותיו. לחוש כישות ממשית, נוכחת, וחשובה ולא כתחליף לאח המת.

לקראת סיום שנת הטיפול השניה כיתתו של אורי השתתפה בהופעה לכבוד יום ירושלים. אורי עמד על הבימה, מול המיקרופון והקריא תפקיד בקול ברור ורם. היום אורי מדבר והוא דמות משמעותית ומקובלת בכיתתו. כמובן שעדיין ישנם קשיים בדיבור, בעיקר עם מבוגרים, אך ניתן לקיים שיחה. אורי משתתף בפעילויות בכיתה ובהפסקות ונראה דינמי ומלא חיים.

מקורות

1.       וויניקוט. ד. ו. "משחק ומציאות". עם עובד. ת"א. 1995

2.       ד"ר יעל דיין, "זכות השתיקה – אילמות סלקטיבית ? הילדים השותקים בגן", הד הגן, רבעון לחינוך בגיל הרך, חוברת ב', כסלו תשס"ג

3.        ?Selective Mutism?, American Speech-Language-Hearing Association, 2004
מתוך אתר האינטרנט: www.asha.org/public/speech/disorders/selective-mutism.htm