מאת מיכל פישר
פורסם ב Ynet מעורבות

תערוכה חדשה של צעירים בעלי תסמונת אספרגר מציגה ציורים ופסלים מרהיבים ושונים, ומוכיחה כי "אוטיזם, על כל שלל גווניו, איננו הפרעה או מחלה, כי אם דרך חיים שונה ולגיטימית"

"Can anybody find me somebody to love" שר גיא (13), בקול שנשמע כמו הכלאה בין ג'ניס ג'ופלין לסטיבי ניקס עם נשמה של זמרת שחורה, בערב הפתיחה לתערוכה הנודדת "יוצרים מהמסגרת" שמתארחת בימים אלה במרכז ענב בתל אביב. גיא, כמו כל האמנים הצעירים המציגים בתערוכת "יוצרים מהמסגרת", הוא בעל תסמונת הנקראת "תסמונת אספרגר".

 הזרע הראשוני לתערוכה ניטע לפני כמה חודשים כשרונית רן, מתנדבת שעבדה עם בחורה צעירה בעלת אספרגר, שמה לב לכשרון ציור יוצא דופן, והחליטה לעזור לאותה צעירה ולחבריה לממש את הרצון לעצמאות אישית וכלכלית. רונית פנתה ל "בית אקשטיין תל אביב"- ארגון המספק מסגרת דיור שיקומית לצעירים הסובלים מהתסמונת, ושם הפך הרעיון הראשוני לסדנת אומנות שנמשכה מספר חודשים.

הצעירים (שחלקם עוסק באומנות מגיל צעיר מאוד) יצרו מגוון רחב של עבודות ציור, צילום, פיסול, קולאז'ים ועוד. לפרויקט חברו גם "אפי ישראל"- עמותה המסייעת לבוגרים בעלי אספרגר. העומדים מאחורי התערוכה שמו למטרה לקדם את אותם אמנים ויצירותיהם וגם לתרום להגברת המודעות הציבורית הכללית לתסמונת.

להמשך הכתבה ב Ynet כאן…

27-29 באפריל 2010, ימים ג'-ה' בסינמטק ירושלים ובמרכז בגין.

הפסטיבל מארח בימאים, יוצרים ואנשי אקדמיה מחו"ל ומהארץ ומקרין סרטים בהקרנות בכורה בישראל.

60 סרטים- הרצאות- פאנלים- סדנאות- תערוכות- מיצגי וידאו ואמנות העוסקים בנושאים כמו: אוטיזם, פיגור, עיוורון, חירשות, תסמונת דאון, אספרגר, סכיזופרניה, הפרעה דו קוטבית, שיתוק, גמגום, נמיכות קומה ועוד. הפסטיבל מרגש, יצירתי ומלמד והוא נוגע בחיים של כולנו בין אם במישרין או בעקיפין.

לסקירה אודות הפסטיבל באתר ynet לחצו על הקישור הבא:
 http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3863759,00.html

מצורפת התכניה בה ניתן להתחיל לבחור מההיצע. בתכניה נמצא המחירון (שימו לב למחירים היומיים!) ופרטים חשובים לגבי ההנגשה.

להורדת התכניה לחצו כאן.

הקדימו לרכוש כרטיסים בקופות הסינמטק: 02-5654333 (החל מה- 1 באפריל).

.

The Nordoff-Robbins approach to music therapy developed from the pioneering work of Paul Nordoff and Clive Robbins in the 1950/60s. It is grounded in the belief that everyone can respond to music, no matter how ill or disabled. The unique qualities of music as therapy can enhance communication, support change, and enable people to live more resourcefully and creatively. There are several Nordoff-Robbins centres worldwide.

.

Part 1

Part 2

.

מפגש מוסיקלי חברתי בין זמרים בעלי צרכים מיוחדים לבין נגנים ממגמת מוסיקה

מאת: עזז פרנקו, מוסיקאי, זמר ומטפל במוסיקה

.

'נפגשים בפסגה' הינו פרויקט המפגיש זמרים בעלי פיגור קל עד בינוני מבית ספר 'אופק' הרצלייה, עם נגנים ממגמת המוסיקה של תיכון ראשונים הרצלייה. שתי הקבוצות נפגשות באופן קבוע אחת לשבוע, לעבודה מוסיקלית משותפת הכוללת: משחקים מוסיקליים וחברתיים, וחזרות מוסיקליות על רפרטואר שירים מסגנונות שונים ומגוונים. החוויות המשותפות של שתי הקבוצות הינן חוויות של הפריה הדדית המספקות העצמה ובטחון לכל אחד ואחד מהמשתתפים.

הזמרים הינם חניכים מבית ספר 'אופק' בהרצלייה, בעלי פיגור קל עד בינוני, בגילאים שבין 12 ל20 כשהבנים מהווים כ 70% מהקבוצה. הנגנים רובם בני 15-16 ממגמת המוסיקה בבית ספר תיכון ראשונים בהרצלייה משתתפים בפרויקט כחלק ממחויבות אישית, לפעמים ישנם גם נגנים יחידים מהקונסרבטוריון, גם בקבוצה זו הרוב לבנים. מיון המשתתפים בשתי הקבוצות מתבצע על סמך היכולת המוסיקלית, הנגנים אמורים לדעת לנגן ברמה סבירה לליווי של שירים מסגנונות שונים, והזמרים ממוינים לפי יכולות שונות הקשורות לשירה יחידנית ושירה משותפת.

.

כל קבוצה נפגשת איתי (המנחה)לעבודת הכנה נפרדת, הכוללת למידה של החומר ותרגולו, התנסות באלמנטים שונים שקשורים לסגנון ולאופי השיר הנלמד, והרחבת הידע התיאורטי והביצועי הקשור לרפרטואר של הפרויקט. בהמשך נפגשות שתי הקבוצות כשאני מנחה את המפגש, הכולל: הכרות עם הצדדים המוסיקליים של כל משתתף, משחקים חברתיים ומוסיקליים, ולמידה ותרגול של השירים מתוך הרפרטואר שמתרחב עם השנים.

המטרות הטיפוליות כוללות העצמה של כל משתתף, חיזוק הביטחון העצמי, תחושת לכידות, אחדות קולקטיבית, הנאה שביצירה המשותפת וחיזוק הדימוי העצמי של כל חניך וחניך בנפרד, ובפני הסביבה.

רציונאל

הרעיון לפרויקט עלה לאחר הכרות של מספר שנים עם יכולות השירה של חניכי בית ספר 'אופק'. לדעתי יכולות השירה והקצב של חלק מהחניכים הסובלים מפיגור, הן גדולות מהיכולות הקוגניטיביות ומהיכולות הכלליות בתפקוד היומיומי. במאמר של  מילר (1991) על היכולות המוסיקליות, וההתעניינות במוסיקה של אנשים עם פיגור שכלי, כותב מילר שכנראה עקב פגיעה קלה יותר באונה הימנית של אנשים עם פיגור שכלי, ישנה יכולת  מוסיקלית גבוהה מיכולות אחרות הקשורה לאונה זו שמוסיקה נמנית בין התחומים שהיא אחראית להם. מילר מציין שזו רק השערה וקורא לעבודות מחקר שיעמיקו לבחון את ההסבר לתופעה הנחשפת בעבודה הקלינית עם אוכלוסייה זו.

בעבודתי עם חניכי בי"ס אופק  נוכחתי לדעת שאפילו חניכים המתקשים בדיבור, מכירים מאות שירים בעל-פה, ומצליחים לשיר אותם בדיוק רב ובהגייה סבירה בהחלט. במשך השנים דרך הצלחות השירה שלהם ביססו חניכים אלו את הביטחון העצמי שלהם בינם לבין חניכים אחרים מבית ספר 'אופק', ובינם לבין האוכלוסייה שמחוצה לו. חניכים רבים מבית הספר  הראו לי שיכולתם ואהבתם לשירה כה גדולה וחזקה, שמוטב להם לתת ביטוי ליכולת הזו במפגשים מחוץ לבית הספר עם נגנים שיכולים ללוות אותם. כך נולד הפרויקט, והחלטנו למקמו בקונסרבטוריון העירוני, מקום נטרלי, המדגיש את נקודת המפגש המוסיקלית. במקום זה נפגשו הזמרים והנגנים, כשהמכנה המשותף  העיקרי ביניהם הוא השירה והנגינה. המוסיקה מביאה את שתי האוכלוסיות ל"גבהים" של חוויה,  ומכאן נולד השם 'נפגשים בפסגה'.

הרציונל שעמד מאחורי הרעיון, הוא המפגש של החניכים מהחינוך המיוחד עם התלמידים מהחינוך הרגיל בעמדת שוויון. המוסיקה מעמידה את הזמרים והנגנים בנקודת מוצא שווה. כך נוצר טשטוש של הפערים הקיימים במציאות היומיומית,  ואז נפתחים המשתתפים לקבל מכל אחד ואחד, מה שבאמת יש לו לתת. הנגנים מביאים איתם את הקודים החברתיים המקובלים בקהילה, הריכוז והמשמעת הלימודית, והזמרים מצידם תורמים את ההבעה הרגשית הבלתי מותנית בהתקשרות החברתית, ואת הספונטאניות בתוך העבודה המשותפת. העבודה ההדדית מקדמת את שתי הקבוצות יחד, תוך שיתוף פעולה, ליצירה משותפת.  

השינויים המתרחשים אצל החניכים משתי הקבוצות באים לידי ביטוי במשך השנה במישור האישי ובמישור הקבוצתי. אצל הנגנים ישנה הפתעה ראשונית לפתיחות ול'הסתחבקות' המהירה שמביאים איתם החניכים מבית ספר 'אופק', בתחילה הם מגיבים ברתיעה מסוימת, אך ככל שהקבוצה מתרגלת ומבצעת את שיריה ונוצרת הכרות יותר מעמיקה, הפתיחות הזו מקבלת ערך יותר גדול ומתקיימת הפנמה של אלמנטים מסוג ההתקשרות הזה.  אצל הזמרים ישנה התרגשות מאוד גדולה. הם מגיבים למפגש באופן הרבה יותר רגשי, חלקם אפילו מבטא זאת במילים, וחלקם בתנועות גופניות טיפוסיות לאוכלוסיה עם פיגור שכלי. נגנים מסוימים הנראים בתחילת השנה מופנמים ומסוגרים נפתחים במשך השנה ופעמים מספר אפילו נמצאים בעמדות מובילות בקבוצה. מצד שני ישנם זמרים בגיל ההתבגרות שהמפגש עם המין השני מעורר אצלם את היצר המיני והם נמצאים מול בעיה של שליטה עצמית, החניכים מבית ספר ראשונים מהווים בשבילם מודל התנהגותי חשוב לשליטה ביצרים אלו, ולעידון בהתנהגות החברתית.

השינוי העיקרי שעוברים הזמרים הוא בשיפור הדימוי העצמי וחיזוק הביטחון העצמי. עקב יכולות קצב ושירה גבוהות של הזמרים, מצליחים הם להרגיש חלק אינטגראלי מהקבוצה הלומדת, ומסגלים לעצמם הרגלי תרגול ולמידה המתאימים לחינוך הרגיל. הם חווים העצמה בזכות הקשר עם הנגנים, תחושת השייכות בפעילות השוטפת, וחווית ההצלחה בהופעות.

ההנאה של חברי הקבוצה מהפעילות באה לידי ביטוי באור הקורן מפניהם של המשתתפים בעיקר תוך כדי ביצוע השירים בחדר החזרות בקונסרבטוריון, ובהופעות שהקבוצה מופיעה במשך השנה.  לפעמים ישנו ביטול עקב בעיה טכנית, ואז אני יכול לשמוע נגן זה או אחר מבטא את אכזבתו מהביטול כשהוא אומר: "כמה המפגש יחסר לי". כך גם הזמרים יבטאו את אכזבתם מביטול שנכפה עליהם, ויבקשו לקבל הסבר ברור ומפורט לסיבת הביטול שנודע להם ברגע האחרון.  

תיאור הפעילות

קבוצת הזמרים נפגשת לשעת למידה ותרגול, הכוללים פיתוח קול קבוצתי, פיתוח שמיעה, לימוד שירים חדשים ותרגול שירים מהרפרטואר הקיים. פיתוח קול מרחיב את המנעד הקולי של כל זמר, ומאפשר גמישות ועידון בשירה. פיתוח שמיעה שכולל תרגול של קצבים, שמיעה הרמונית ושמיעה מלודית מאפשרים שירה מדויקת ומפתחים את יכולת הזמרים להשתלב יפה אחד עם השני. הלמידה של שירים חדשים והתרגול של שירים מתוך הרפרטואר הקיים, הכולל גם שירים מקוריים שאחד מהם הוא ההמנון של בית ספר 'אופק', הם החלק המרכזי של המפגשים. אופי העבודה הוא מפרגן ותומך אך גם דורש. עם קבוצת הנגנים מתבצעת עבודה שבועית קבועה הכוללת תרגולים של אלמנטים מוסיקליים הקשורים לרפרטואר של הקבוצה, התנסויות בסגנונות מוסיקליים שונים, למידה ותרגול של שירים חדשים ושירים מתוך הרפרטואר.

במפגש המשותף יושבים במעגל הזמרים והנגנים בישיבה מעורבת, כל אחד מהמשתתפים מציג את עצמו כשהוא אומר את שמו וזמר או זמרת שהוא אוהב, ההכרות מתבצעת כשהמשתתף זורק כדור למשתתף הבא שיציג את עצמו ואת הזמר או הזמרת שהוא אוהב. לאחר סבב ההכרות, שמקבל אופי שונה לאחר ההכרות הראשונית, עוברים למשחק מוסיקלי שכולל זיהוי שירים לפי התחלתם, אני מנגן בפסנתר שני צלילים ראשונים מהשיר ובכל פעם אני מנגן צליל נוסף עד לזיהוי השיר ע"י אחד מהקבוצה (לפעמים מספיקים שני צלילים ואחד הזמרים מזהה). ישנם עוד מספר משחקים מוסיקליים. למשל: מתחלקים לשתי קבוצות (מעורבות כמובן) אני בוחר מילה או נושא וכל קבוצה צריכה למצוא כמה שיותר שירים שמילה זו נמצאת בו, ישנו משחק נוסף שבו כל קבוצה מקבלת זמר/ת שונה ועורכת רשימה של שירים של הזמר/ת. קבוצה א. שרה שיר של הזמר/ת שלה, וקבוצה ב. משיבה לה בשיר של  הזמר/ת שבו היא היא בחרה. הקבוצה ששרה יותר שירים מנצחת. ישנם עוד משחקים מוסיקליים שהקבוצה משתעשעת בהם. לפעמים הנגנים מלמדים את הזמרים כל אחד על הכלי נגינה שלו, ואז ביחד הם מנגנים משהו קצר לקבוצה. כל מפגש אנו מתנסים באיזו חוויה שונה הקשורה לרוב במוסיקה.

לאחר מכן הנגנים מתיישבים ליד כלי הנגינה שלהם ואז מתחילה הלמידה והתרגול המשותפים  של שיר חדש, או כמה שירים מתוך הרפרטואר של הקבוצה. הלמידה והתרגול המשותפים הם חוויה משותפת והדדית, הזמרים עדים למקומות בהם אני צריך לתרגל באופן נפרד תפקיד של נגן אחד או כמה נגנים, ולנגנים ישנה הזדמנות לראות ולהקשיב לתרגול שלי עם הזמרים המתקשים במשפט מוסיקלי זה או אחר. העבודה שלי עם כל זמר או נגן בתוך הקבוצה המשותפת מאפשרת לפרטים בתוך הקבוצה להסתגל להרגלי עבודה ולקבל בהבנה קשיים של האחר.

במשך השנה ישנם כמה מועדי הופעות של הקבוצה במקומות ובאירועים ברחבי העיר הרצלייה.  ידיעת המועדים הללו אצל משתתפי הפרויקט מכניסה אדרנלין לקבוצה, ומעלה את רמת ההתרגשות החיובית בקרב כל המשתתפים. המשתתפים מביעים התרגשות זו בפני כל משתתפי הפרויקט, והזמרים מביעים את התרגשותם בפניי בכל מני מצבים בהם אני פוגש אותם בבית הספר, הם מבקשים לדעת את כל הפרטים על ההופעה המתקרבת, ומוודאים  שאני לא שוכח אף פרט בהכנות לקראתה. ימים ספורים לפני כל הופעה אנו נפגשים לחזרות נוספות שבהם נוצרת דינאמיקה קבוצתית יותר אינטנסיבית וזה אומר גם התמודדות עם מצבי לחץ מצד שתי האוכלוסיות. במקרים מסוימים ישנה אכזבה של משתתף זה או אחר, למשל אם מישהו חולה או משתתף שמסיבות לימודיות לא יכול להגיע. אך תמיד ישנה התגברות על קשיים אלו, וברגע שעולים על הבמה כל הקשיים והאכזבות נעלמים כאילו הם שייכים לסיפור אחר. השמחה, ההתרגשות ותחושת הלכידות בהופעות הם משהו מרגש לכל צופה בכלל ולמשפחות הזמרים בפרט. כל המשתתפים חווים התעלות יוצאת דופן, הזמרים מביעים זאת באופן כל כך בולט ואילו הנגנים מצניעים זאת, אך ההקרנה של החוויה לא נעלמת מעיני איש מהצופים. הקהל, שלפעמים מגיע לכמה אלפים, מקבל את ההופעות של הקבוצה במחיאות כפיים נלהבות ובקראות עידוד קולניות.

דילמות וקשיים

אחת מהדילמות שלי שעלו בקבוצה במשך השנים הייתה קשורה באיום שהרגישו הנגנים (בעיקר הנגניות) מצורת ההתקשרות שהזמרים מהחינוך המיוחד הביאו. הם/ן נרתעו מהישירות של הזמרים, ומהשימוש המופרז במגע בהתקשרות איתם/ן. למרות שלעולם הם לא הביעו זאת בפניי או בפני איש צוות בוגר, הרגשתי שחלק מהעכבות של הנגנים/יות נובע מהרתיעה מפתיחות היתר ומההתקשרות הישירה של הזמרים. בגלל הרגישות הרבה לנושאים אלה בגיל ההתבגרות בחרתי לא לפתוח את הנושא עם הנגנים באופן ישיר, אך הייתי רגיש לנקודה זאת, והשתדלתי לצמצם את מוקדי המתח.  

ישנה בעיה נוספת  שעלתה במשך השנים, בעיה הקשורה בתחלופה של הנגנים. הנגנים מצטרפים לפרויקט כחלק ממחויבות אישית שכל תלמיד בכיתה י' מחויב לה, ואז נוצרת תחלופת נגנים בתדירות של שנה. כתוצאה מתחלופה זו ישנו עיכוב בהתקדמות של הזמרים הנמצאים בפרויקט כמה שנים, וחומר חדש שמאוד חשוב לדינמיות בחוויה המשותפת נדחה למועד מאוחר יותר. פעמים רבות המצב הזה יוצר תחושת תקיעות אצל הזמרים, מפני שהם בתהליך למידה והתקדמות רב שנתית, ואילו הנגנים נמצאים בתהליך של למידה קצר יותר שבדרך כלל נמשך שנה בלבד. בחלק קטן מהמקרים היו נגנים שהמשיכו להשתתף בפרויקט לאחר סיום המחויבות האישית, אך באופן כללי לא מצאתי פתרון כולל לבעיה זו.

סיכום

לסיכום אומר שהפרויקט 'נפגשים בפסגה' הינו פרויקט מיוחד במינו המפגיש זמרים בעלי פיגור קל עד בינוני עם נגנים בני נוער, הלומדים במגמת מוסיקה, בתיכון רגיל.

היכולות המוסיקאליות יוצאות-הדופן של חלק מהחניכים הסובלים מפיגור מאפשרות חיבור עם אוכלוסייה רגילה על בסיס תחושה שוויונית. בזכות חוויה זו, מתרחשת בפרויקט עבודה מוסיקאלית בעלת אופי נורמאלי, המקרינה על היבטים נוספים של הקשר הבינאישי ושל הסיטואציה החברתית.  כך נוצר       מרחב משותף, המצליח לאחד את הקבוצות לקבוצה אחת.

בחיפושי הרבים בספרות המקצועית, נוכחתי לגלות שישנו מחסור רב בחומר העוסק ביכולות השירה אצל אנשים בעלי פיגור שכלי. הייתי שמח לראות יותר מחקרים בנושא, שינוחו בסיס לשיפור הדימוי של האוכלוסייה הסובלת מפיגור שכלי, ומצע לשיתוף וחיבור בינם לבין האוכלוסייה הנורמאלית. אני מאוד ממליץ לקחת את הרעיון של שילוב כזה ולהרחיבו לפרויקטים דומים. מניסיוני פרויקט כזה צריך להתבצע במפגשים שבועיים ולאורך זמן, רק כך התוצאות יכולות להיות ברורות ומורגשות אצל שני סוגי האוכלוסיות. אני מקווה שהפרויקט 'נפגשים בפסגה' יהווה השראה  לפרויקטים  עתידיים ברחבי הארץ.

ביבליוגרפיה

אמיר, ד'  (1999). להיפגש עם הצלילים תרפיה במוסיקה פרקטיקה, תיאוריה ומחקר. רמת גן: הוצאת אוניברסיטת בר-אילן.

סטור, א. (1996). מוסיקה ונפש. תל-אביב: הוצאת ספרים אחיאסף בע"מ.

Anshel, A., & Kipper, D. A. (1998). The Influence of  Group Singing on Trust and Cooperation. Journal of Music Therapy. 25, (3), pp. 145-55.

Miller, L. K. (1991). Musical aptitudes, musical interests and mental retardation. Journal of Mental Deficiency Research. 35, 364-373.

Leonard, P.,& Reico, I. (1999). The Saturday Morning Informal Service: Community and Identity in a Reform Congregation. Ethnology. 38, 1. 1-19.

****

יוזם ומנחה הפרויקט

עזז פרנקו, מוסיקאי, זמר ומטפל במוסיקה.

תואר ראשון בעיבוד והלחנה מ:  COLLEGE OF MUSIC   BERKLEE   

ותואר שני בטיפול במוסיקה מאוניברסיטת בר-אילן. מטפל במוסיקה משנת 2001.

עובד בבית ספר 'אופק' ובבית ספר  'יאנוש קורצ'אק' בטיפול בחניכים עם פיגור שכלי.

 טלפון: 054-5655-039

דוא"ל: azaz@012.net.il

.

משתתפי הקבוצה יוכלו להעלות ולעבד תכנים רגשיים הקשורים לעולמם, למקומם במשפחה ולהיותם אחים לילדים ובוגרים עם אוטיזם דרך שימוש בכלים מתחום התרפיה בהבעה ויצירה (אמנות ומוסיקה). ההתנסות בקבוצה תיעשה באופן המשלב את כל מימדי החוויה: פיסית, חושית, רגשית ושכלית.

הקבוצה מיועדת לאחים/ות בגילאי 9-12 באיזור השרון.

לפרטים נוספים כאן

.

מאת: שרה סלע, משקמת בכירה באומנות – מרכזת המגמה ללימודי שיקום באומנות, בית איזי שפירא
מהאתר: חומש – החטיבה השיקומית של העובדים הסוציאליים בישראל

"כל אחד יכול … צעדים ונגיעות של צבע ומכחול"
המדריך לשילוב אומנויות מקנה ידע עיוני ומעשי בעבודה יצירתית מול אוכלוסיות מיוחדות המתאימה לגילאים ואוכלוסיות שונות. ההדרכה מתבססת על התפיסה הרואה באמנות אמצעי לביטוי עצמי והעצמה אישית ומדיום המפתח כישורים קוגניטיביים, סנסו-מוטוריים, חברתיים ורגשיים, דרך פעילות יצירתית. ההדרכה מתבצעת במסגרות מיוחדות ועוסקת בהדרכת אומנות ומתן כלים שיקומיים וסיוע לאוכלוסיות השונות, תוך דגש על התאמת תכנים דידקטיים, שיקומיים ויצירתיים ליכולות ולצרכים המיוחדים.

המפגש עם האמנות שם דגש על התנסויות באומנות חזותית ושימושית כמו ציור, רישום, הדפס, עבודה בחומרים שונים וטכניקות מגוונות המחדדות תחושה וגרייה. כמו-כן, תחומים נוספים המשתלבים בעבודה כמו ביבליותרפיה, מוסיקה, תנועה, משחקים חברתיים ועוד.תכנית הכשרת המדריך מזמנת מפגש היכרות עם אוכלוסיות מיוחדות על הצרכים השונים, שמה דגש    על בניית הזהות המקצועית של המדריך, דרכי הוראה ובניית תוכנית עבודה, פיתוח כישורים אישיים, מושגים ותהליכים בסיסיים בשיקום והחיבור עם האומנויות השונות, תוך חיזוק היצירתיות האישית כמנוף להעלאת פתרונות יצירתיים חדשים.

יש להדגיש כי עיקר תכנית ההכשרה של המדריך אינה הכשרתו כאומן, אלא לימוד האומנות כשפה המאפשרת תהליכים חשיבתיים ומתן גירויים לעבודה יצירתית בתחומים שונים, כשעיקרה מפגש חווייתי יצירתי תורם ומהנה.

ההתנסות האישית בחוויה מפתחים אמונה בעוצמת האומנות כמשאב חיוני לביטוי אישי והערכה עצמית. תוכנית הלימודים מקיפה תיאוריות וגישות שונות, מפגש עם זרמים שונים באומנות, הכרת האוכלוסיות המיוחדות, מפגש עם כלים וטכניקות עבודה מגוונות,  פסיכולוגיה התפתחותית , שלבי התפתחות הציור הילדי, הכרות עם מקצועות הבריאות והתנסות אישית בתהליכי היצירה במפגש אישי חווייתי. כל אלה מובילים תהליך צמיחה והתמקצעות המדריך בהכשרתו והכנתו לעבודה בשטח.

פרופיל המדריך לאומנות משקמת או מהי אומנות משקמת?
המדריך המשקם אינו עוסק בתהליכים פסיכותרפיים-טיפוליים ובתרבות הטיפול מאחר ולא הוכשר לכך והסמכתו אינה כמטפל באומנות. הדגש הוא בבניית תוכנית עבודה המותאמת מערכתית למסגרות חינוכיות, קהילתיות ושיקומיות תוך הדרכה והעשרה של שפת האומנות. עבודת המדריך לאומנות משולבת בתוך עבודת צוות טרנס-דיסציפלינארית, תוך שיתוף פעולה, לימוד וליבון מטרות משותפות.

המפגש עם האומנות ותהליכי יצירה שמים דגש על התבוננות האדם אל עצמו, קשייו ומוגבלותו והעצמת היכולות הקיימות, שימור תפקודים ובנייה מחדש של יכולות וגילוי כוחות חדשים.

תהליך זה אינו נמדד באופן שיפוטי ערכי אלא נועד בעיקר להוביל לחוויית עשייה יצירתית מתקנת ומאפשרת.

העבודה מזמנת מפגש של האומנויות השונות עם קשת רחבה של אוכלוסיות בגילאים שונים, החל מאוכלוסייה רגילה, ליקויי למידה, נכויות התפתחותיות, הגיל השלישי – זיקנה, אוכלוסייה במצבי טראומה וחסכים חברתיים ועוד, תוך מתן מקום והתייחסות לכלל הבעיות הפיזיות, הרגשיות והחברתיות.

המשך המאמר כאן

מאת: עדי רם
תאור מקרה של טיפול באמצעות הבעה ויצירה בנער מתבגר

במסגרת לימודי פסיכותרפיה יונגיאנית, מכללת עמק יזרעאל. הטיפול באוריינטציה יונגיאנית.
המאמר מתאר את התהליך הטיפולי ומנתח תוצרי נפש בהמשגה יונגיאנית.
הכרת תודה- ברצוני להביע את הערכתי המרובה ואת תודתי לד"ר גדי מעוז על הדרכתו המקצועית והמסורה שליוותה אותי, העשירה והפרתה לאורך טיפול המקרה המוצג לעיל.

רקע קצר
ד' בן-15, טופל במהלך השנה במסגרת בית ספרו,לומד בכיתה קטנה לליקויי למידה.
בעל אינטליגנציה גבוהה, מתקשה בתחום השפה ובארגון החומר.קיים פער ניכר בין יכולת הבנתו הגבוהה ועולם הידע העשיר שרכש, לבין יכולת הביטוי שלו בעל-פה ובכתב. יצירתי מאוד, בעל עולם פנימי עשיר בדימויים ובסמלים. טיפלתי בו כשלמד בכיתה ט'.

ד' הבכור במשפחתו, יש לו אחות הצעירה ממנו בשנתיים, וארבעה אחים בהפרשים קטנים, הצעיר ביותר כבן שנה. האב היה נשוי בעבר 5 פעמים, ולד' שתי אחיות למחצה נוספות שחיות מחוץ לבית. לאם אלו נישואיה הראשונים. המשפחה עלתה ארצה לפני 5 שנים,ומתמודדת עם קשיים רבים. ד' אינו מוצא את מקומו בבית וגם בביה"ס מרגיש עצמו בודד. לא נמסרו פרטים נוספים על עברו ההתפתחותי בילדות ועל משפחתו.

לראשונה ראיתיו כשערכתי תצפית בכיתתו, ובטרם הכרנו. התרשמתי שהוא שקט ומופנם מאוד, נוטה להיות סביל. בתוכו נרטיב המחפש דרכי ביטוי, אוזן קשבת ובמה. פגישותינו לא התקיימו ברצף, מפני שהרבה להיעדר מביה"ס.בפגישות עצמן ד' היה שקט ומיעט בדיבור. על פי רוב לא יזם שיחה, והשיב לשאלותיי בקצרה. יחד עם זאת היו פעמים שחשתי ברצונו לדיאלוג, ובקושי הרב לקיימו בפועל. פעמים רבות חוויתי אותו ללא מצב רוח, וללא כוחות. הכניסה לתהליך היצירה היתה כרוכה באי חשק ומאמץ רב. כשהיה בתוך התהליך עצמו , הוא היה שקוע מאוד בעבודה, ונתן ביטוי לעולמו הפנימי העשיר. מעבודתו עולה נרטיב של מאבק כוחות, קונפליקטים רגשיים המלווים בכעסים והתלבטויות לגבי התמודדותו עמם. הבנת שפתו הסימבולית סייעה לי בהכרת הדינאמיקה הפנימית, ובבחירת דרכי התערבות מתאימות.

ד' אהב לשהות במרחב היצירה, ואהב את האינטראקציה שהתקיימה בינינו בעת צפייתי בעבודתו כעד והד לה , ובעת ששוחחנו עליה. היתה לכך השפעה חיובית מקרבת ביחסינו.
עבורי ,חוויה שד ' מזמין אותי להיכנס אל עולמו ומסכים לפתוח בפניי פתח צר אליו. אך מנגד חוסר הרצף (בממוצע נפגשנו אחת לשבועיים) בשל היעדרויותיו הרבות מביה"ס, השפיע אף הוא על איכות הקשר הטיפולי, שחוויתי אותו קטוע, טעון ורווי מתח.שוב ושוב מצאתי עצמי שואלת לפני פגישה: יבוא או לא יבוא? ד' עצמו הרבה לומר: "אני לא זוכר, אני שכחן".

בהדרגה נחשפה תמונה של פגיעה פוסט טראומטית עם הגנות דיסוציאטיביות, וחתירה לכיוון של התחזקות והשגת שליטה. עם התקדמות הטיפול חל שינוי באיכות האינטראקציה של ד' עמי, הוא נפתח לדיאלוג וחיפש קשר בינאישי.בחדר, חשוב היה לי ליצור עבורו סביבה מוגנת, מכילה ותומכת, שבה יתאפשר לו לתת ביטוי לעולמו הפנימי, לחפש דרכי התמודדות, ולהיפגש עם כוחות. כמטפלת ראיתי את תפקידי העיקרי כמכילה ומלווה: רואה, מבינה, ומחברת בין חלקיו השונים והמפוצלים.כמו שמתארת נצר (2004) בספרה את תפקידו של המטפל בליווי המטופל בעת היותו שרוי במצב של טבילה במים הטרנספורמטיביים, מגיב אל חומריו המודעים והלא-מודעים של המטופל המושלכים מנפשו,ומאפשר במרחב המעברי (ויניקוט, 1999) את ההתרחשות המרקוריאנית הטרנספורמטיבית של התהליך. בעת שהייתנו במרחב היצירה ניתנה לד' אפשרות לביטוי חופשי, להעלות תכנים לא מודעים ולבוא במגע ובדיאלוג עמם. בדרך זו לחזק כוחות אגו, ולהשתחרר מאחיזתם החונקת של קומפלקסים. יכולתי ללוות אותו במצביו השונים, לספק לו חוויה מתקנת שאפשרה להביא עצמו על כל חלקיו. השתדלתי ליצור עבורו חיבורים, רצף אסוציאטיבי בין חלקיו השונים. לתמוך ולעורר תהליכים תירפויטים של ראינטגראציה, שחרור והעצמה. להיפגש במרחב היצירה עם מהותו המתווכת של דיוניסוס האל היווני, כפי שמתוארת במאמריו של מעוז. מיתוס, המגלם במאפייניו הפסיכולוגיים והסימבוליים את העולם הפנימי של טראומה ודיסוציאציה, ומכיל אף מנגנון ראינטגרטיבי מרפא.

מעוז במאמריו מציין כי התפתחותו ומהלך חייו של הילד-האל דיוניסוס מסמלים את מנגנוני הפיצול הדיסוציאטיביים הנכנסים לפעולת הגנת העצמי בעת טראומה ופוסט-טראומה ואת הפונקציה המאפשרת ראינטגראציה של החלקים המפוצלים. מודל ה- Archetypal self-care system של קאלשד ,Kalsched) 2000, 2003; אצל מעוז) מתאר שני מנגנונים הפועלים בתוך המערכת: הראשון – מעין היפנוזה עצמית ועיטוף של חלק 'עצמי' פרה-טראומטי, והשני- פעילות הרסנית מבתרת הכוללת תוקפנות בשירות הדיסוציאציה. קאלשד מדגיש כי רק חיבור אהבה עם אדם נוסף עשוי לאפשר תהליך ראינטגרטיבי של אינדיבידואציה. במצבי דיסוציאציה בהם העצמי מתנגד ליחסי אהבה אלו, מתמודד האדם בתהליך עם סבל וייסורים רבים. מעוז קושר אפשרות מורכבת זו לרעיון הבסיסי של מסע הגיבור וגאולת האנימה. לדבריו, מטרת הגיבור במסעו להפוך את ה'אנימה', אנרגיה שנכלאה ופוצלה בתוך תסביכים לא מודעים, מיריבה בעייתית ומעוררת קשיים לפונקציה של יחסים אינטגרטיביים בין מודע ללא מודע. לדברי מעוז,במיתוסים ואגדות רבות מתוארת הירידה לשאול לצורך יצירת גשר בין חלקים מפוצלים בין המודע ללא-מודע, בין האני ל'עצמי'.ירידה על מנת להגיע למקום הקיטוע, לנקודת הפיצול בניסיון לאיחויו עם העלייה. לדבריו, הנפש צריכה לעבור דרך עקלקלה ולהגיע למקום התחלתי זה, שכן רק לאחריה ניתן יהיה להגיע לראינטגרציה של חלקי העצמי שהתפצלו. מעוז מדגיש כי יחסי העברה טיפוליים מאפשרים את המפגש עם התגלמויותיו של הארכיטיפ במסגרת מוגנת ויחסית נטולת סכנות, אך עם זאת אין די בעיבודם של יחסי העברה מתאימים. הטכניקה הטיפולית ומיומנויות המטפל חיוניים גם הם על מנת שהמרחב ההעברתי יתפתח כמצע הולם שבתוכו תתרחש האינטגרציה החיונית. בחלק הבא אתאר את התהליך הטיפולי שעבר ד', בו כאמור נחשפה הפרעה דיסוציאטיבית על רקע חוויה או חוויות טראומטיות מן העבר.

תהליך הטיפול
במבט לאחור ניתן להבחין בשלוש תקופות של הטיפול.התקופה הראשונה- עבודות יצירה בציורים, תקופת היכרות. בתקופה זו באו לידי ביטוי חלקים של כוחות, אך גם סימני שאלה ותהיות.התקיים מפגש עם הנרטיב הפנימי ושפת הסמלים של ד', שבאמצעותו הוא חשף והציג את בעייתו וסבלו. התקופה השנייה- עבודות יצירה בפלסטלינה,אופיינה בחיפוש הדרך, ניסיונות להתמודדות ומציאת פתרון, אך גם ספק: האם יימצא פתרון? האם יצליח ? למדנו וחקרנו את טיב הבעיה וחיפשנו דרכי התמודדות ופתרון. התקופה השלישית- שיחות וסיפורים מטאפוריים המעבדים ומסכמים את תכני החומרים שעלו בתקופות הטיפול הקודמות.לאורך כל הדרך המשיך להתקיים הוויכוח בין שני המפקדים (נספח 3):לפעול/לחכות? כאשר האחד מאיץ לפעולה ומנגד השני סבור שיש צורך להמתין עד יעבור זעם.וכן המשיכה להדהד השאלה: השליט החדש שנעלם, האם הוא מכשיר עצמו ליום הגדול או נבלע בבטן האדמה? (נספח 8; 9).

יחד היינו כשני המפקדים,שדנים ביניהם ובוחנים ,מסכמים את המצב. ד' ביקש להיות במקום מוגן ושקט, ואני ביקשתי פתח וקשר עם העולם החיצון (נספח 18).

בפגישתנו הראשונה סיפר ד' מעט על משפחתו מרובת הילדים.האב באותה תקופה לא היה בבית, על רקע פרידה זמנית של ההורים.ד' כעס על האם, אותה הוא חווה כאחראית/אשמה במצב.עזיבת האב את הבית יצרה אי שקט מוגבר במשפחה, חוויה של חוסר שליטה ו/או הגנה, הקצינה את הבעיות.כביכול מצופה היה ממנו, כבן הבכור, למלא את מקום האב. ד' חש כי התיק כבד עליו, וכי הוא עצמו נזקק ומחפש מרחב משלו, שיאפשר לו להתפתח ולגדול. לשאלתי: עם מי יש לו קשר קרוב במשפחה? ד' משיב שאין לו קשר קרוב עם אף אחד, ושהתקשורת שלו עם שני ההורים היא: "קצר ולעניין". במשחק תפקידים בו הציג עצמו כצייר פיקאסו (נספח 1), משפטיו "קצר ולעניין", בדומה לתקשורת שלו עם הוריו. פיקאסו רוצה לצייר ציור חדש, אני מזהה בכך ביטוי של ד' לרצונו בשינוי ותיקון, ביטוי לציפייה שלו מהטיפול.

הציור הראשון (נספח 2) סיפר על התחלת הטיפול שלנו.על מקום בו חוקרים סכנות שונות ואיומים.השמים המעוננים סיפרו על מצב רוחו והרגשתו של ד'. שלושת העצים שביער מזכירים את ד' ושני הוריו. האחד בשלכת או חצי נבול, אולי הוא ייצוג של האם. השני הגבוה בצמרתו החיוורת, דומה לשמש שבשמים. שניהם,מעט חיוורים וחלשים. דימויים אלו יחד מחברים אותי אל אביו של ד', הנעדר בחייו כעת. העץ השלישי נמוך יותר, מייצג בעיני את ד' עצמו.עליו מכסים את כולו וגולשים כלפי מטה. מעוררים תחושת עצבות ואווירת מסתורין /הסתרה. המבנה הענק ודלת הכניסה הצרה שלו, מספרים על התבצרותו בתגובה לאיום חיצוני הנחווה כמסוכן ומחריב. חדריו האטומים ואי היכולת לעבור מקומה לקומה ומחדר לחדר, מחברים לתחושה של ניתוק בין חלקים. מזכירים את משפחתו הגדולה של ד', ואת הבדידות וחוסר האונים שהוא מרגיש בתוכה. בעת סכנה ודחק אין מי שיעזור מבית. בהיבט אינטרוספקטיבי החדרים גם מספרים על ביתו וחדריו הפנימיים של ד',על הפיצול בעולמו הפנימי.לפי פישמן ( 2002) 'בית' הוא סמל לשכבות הנפש. חיצוניותו מסמלת את האישיות שהאדם מחצין (הפרסונה). הגג והתקרה מקושרים ללא מודע ולאינסטינקטים.החדרים המחברים מסמלים לעיתים את חדרי הלב,חדרי הנפש, ואת תת-המודע. בציור של ד' בכל קומה במבנה אנו פוגשים 'שני אנשים'. ככל שאנו עולים לקומה עליונה יותר,ההתמודדות עם המצב הופכת יותר יעילה. בקומה התחתונה- פוגשים 'שני אנשים', כאשר אחד לכוד בחדר אטום ,חשוף לסכנת הכחדה של גביש מסוכן,והשני מעבר לקיר לא יכול להיכנס ולעזור. קיים ביניהם נתק מוחלט. בקומה האמצעית –'שני אנשים' עומדים יחד, מתבוננים ולומדים את המצב. בקומה העליונה- יושבים 'שני אנשים' שהם שני המפקדים, ומתווכחים ביניהם על דרכי התגובה שיש לנקוט. הוויכוח בין שני המפקדים בקומה העליונה יכול לייצג וויכוח המתנהל בין שני חלקים של ד':בין החלק הפעיל לבין החלק הסביל; בין החלק הנשי לבין החלק הגברי. יכול גם לייצג את שני הוריו שמתווכחים מה צריך לעשות, ולכל אחד עמדה וגישה אחרת. ויכול גם לייצג אותנו,מטפלת ומטופל. כאשר אני מייצגת את החלק הפעיל שיוזם, שואל, זוכר ומחבר. וד' מייצג את החלק הסביל שמחכה, ומתבונן. 'השניים' כסימבול מייצג,בין היתר,חוליה מקשרת בין הבלתי משתנה למשתנה; דואליות ומודעות לאחר (פישמן, 2002).

נצר( 2004) מתארת יחסי מטפל-מטופל בראייה אלכימית כשניים היושבים יחד סביב שולחן עגול,ויחד מחפשים את הדרך ואת גביע המשמעות. לדבריה, יונג ראה יחסים אלו כקומבינציה אלכימית של שני חומרים בתוך המיכל הטיפולי, המשפיעים זה על זה ומשנים זה את זה. במבט לאחור ניתן להבחין שהציור הראשון הציג את הבעיה עמה ד' מתמודד,ופרס את מפת הדרכים,לצאת יחד אל מסע חקירה משותף.שלוש קומותיו של המבנה מקבילות לשלוש תקופות הטיפול.

הקונפליקט המרכזי עמו ד' התמודד בטיפול נחשף בוויכוח בין שני המפקדים (נספח 2; 3 ) : התגוננות/התמודדות. כאשר 'התגוננות' ניזונה מקומפלקסים והגנות דיסוציאטיביות, מושכת לפתרון של התבצרות והתנתקות.לעומתה 'התמודדות' ניזונה מכוחות אגו ומושכת לכיוון פתרון של פיתוח תודעה, נקיטת פעולה והתחברות. כך המדענים, מצד אחד חוקרים את האיום ומנסים לפתח אמצעי הגנה, אך מצד שני לא עושים דבר לגבי המצלמות הנמסות ע"י הגביש המסוכן (נספח 2; 3 ). השליט החדש, העומד לרשת את מקומו של השליט הישן, מסתתר ומתגונן מפניו בחדר המוגן שנמצא תחת האדמה. אך יחד עם זאת מנסה להתמודד, יודע שגם הוא עצמו יכול להשפיע על התוצאות. אם השליט החדש שמח, יש לו כוחות והשליט הישן לא יכול לעשות שום דבר נגדו. אבל אם הוא נחלש, אז השליט יכול לחדור לגוף שלו ולהשתלט עליו. לעשות שיהיה להם מוח אחד.בסופו של דבר השליט הישן לא הצליח להשתלט על השליט החדש. השליט החדש הצליח לשמור על עצמו, ועל ייחודיותו (נספח6; 7 ). הסיפור על השליט הישן והשליט החדש מחבר אותי אל ד' ואביו.ייתכן שד' חווה את אביו כשתלטן, ואת עצמו כנזקק לגייס כוחות על מנת לפתח נפרדות וייחודיות.תחת השפעתו החזקה של ארכיטיפ האב הגדול בהיבט השלילי, חש ד' איום וסכנה קיומית. איום המעורר את הקונפליקט הנדון. השליט הישן מייצג את צדו האפל של האב הגדול השואף לכוח לשם כוח. הוא מזכיר את דמותו של דארת' ווזר מהסרט מלחמת הכוכבים : האימפריה מכה שנית ( לוקאס,1980 ) , עוטה מסיכה ושמלה שחורה, סמל הרוע.

באמצעות תהליכים תירפויטיים שד' חווה במרחב היצירה, ובאמצעות תהליכי העברה והעברה נגדית, ניתן ביטוי לשני צדי הקונפליקט. כאשר השאיפה הייתה לחזק את צד ה'התמודדות'. מרחב היצירה אפשר העלאת דימויים וסמלים מן הלא מודע, מגע ודיאלוג עמם. בתהליך מתמשך רגיעה וחיזוק כוחות אגו. לפי תפיסת הסמל של יונג (1982;1993), המגמה של הסמל,היא אחוד הניגודים – של המודע והבלתי מודע, הארכיטיפי והאישי, המציאות הפנימית והחיצונית, העבר והעתיד. סמל עשוי להיווצר מתוך תנועת האנרגיה הנפשית בין חלקי האישיות השונים.האנרגיה נסוגה אל הלא-מודע, ומעוררת שם את היווצרותו של סמל חדש, שיכול להמשיך לעבוד בחשכת הלא-מודע, וליצור סמלים נוספים, ללא ידיעת האדם. כך פועלים תוצרי הלא-מודע להשבת האיזון של משק האנרגיה הפנימי בנפש. פרי במאמרה מדגישה כי הסמל העולה מן הלא-מודע הוא כוח חי, אשר מחלחל לנפש כולה וגורם לתנועה בתוכה. כוח פעולתו נובע בעיקר מיכולתו ליצור עמדה חדשה מתוך עמדות המודע והלא-מודע המנוגדות זו לזו, ניגוד אשר גרם לתחושת התקיעות ולמתח. תוכן חדש, שמשפיע על גישתו של האדם לעצמו ולחייו, ותוך כך הוא מסיים את הפיצול הפנים-נפשי שגרם לשיתוק ולקיפאון ודוחף את האנרגיה של הניגודים לערוץ משותף, חדש, אל מטרות חדשות. וון פרנץ (Von Franz, 1990) מתארת מלאכתם כ"מעשה האריגה המיסטי החבוי של הפנטזיה", וממליצה לא להביט בהם, רק לתת להם להיות בסביבה ולא להפריע לעבודתם הסודית. נצר, במאמרה על הסמל, מציינת כי הסמל מחבר ומתווך בין הנפש והעולם, מופיע מנפשו הלא-מודעת של היחיד במגמה לתקן את ההטיות שבתודעה. ברגע של משבר בטיפול לסמל יש כוח מרפא .לפי קורן ,במאמרה,סמלים מנביטים ומוציאים לאור (לתודעה),דימויים עתיקים מתוך הלא מודע הקולקטיבי. הסמל מחזק את המטופל בשעה רגשית קשה,מעביר לו מסר שלא יתייאש ומבטא גם אזהרה.בעזרת הסמל העתיק יכול המטופל ,כבר במהלך פגישה קשה, להתארגן ולהתמודד עם חרדות- בצעדים ראשוניים וקטנים .בילו במאמרו גורס כי סמלים אישיים מהווים אמצעי לשינוי וריפוי.בעזרתם ניתן לתת מבע לחוויות ולמצוקות חיים בלתי פתורות,להתמודד עמם בניסיון להשיג שינוי משמעותי.במאמרו (שם) מתאר בילו אפקט טרנספורמטיבי שמייצר מסע מדומיין לגן עדן. מסע המאפשר התמודדות עם חוויות של סבל ומצוקה באמצעות סמלי מפתח.גן עדן הוא מרחב מקודש שגלומות בו משמעויות תרפויטיות רבות.נושא בחובו בשורה כפולה של תקווה לתיקון המעוות, לריפוי ולהתחדשות.מרחב אידיאלי הניצב בניגוד בולט למרחב החולין המתסכל, של חיי יום יום על מצוקותיהם. גן העדן המדומיין מהווה זירה ותפאורה מתאימה למהפכי חיים והתחדשות, מעין "מוות ותחייה סמליים". בהמשך אתאר כיצד באו לידי ביטוי תהליכים תירפויטיים שנידונו לעיל בעבודתי עם ד'.

תהליכים תירפויטיים במרחב היצירה
בתהליך היצירה עלו דימויים מן הלא מודע, ד' שחרר את רגשותיו הטעונים והוציאם לאור. הדימויים, בדומה לתהליכים אלכימיים, עברו תהליכי עידון והתמרה. מזכירים את שבעת שלבי עיבוד החומר בתהליך האלכימי, את הסירקולציו המעגלי שבו עובר החומר התמרה ( נצר,2004). באופן זה נעשה הקומפלקס פחות טעון ויותר רגוע, ד' התחזק ועשה את מסע הגיבור שלו. הוא חיפש דרך כיצד להתמודד, להילחם ולהתגבר. בעבודה עם הפלסטלינה, בשונה מהעבודה עם הציורים, לד' היתה יותר שליטה. ציוריו שהיו בעצם רישומים בעיפרון,השאירו תיעוד לכל האירועים וההתרחשויות.התאימו לתקופת הטיפול הראשונה, שהיתה במהותה תהליך של היכרות. העבודה עם הפלסטלינה, סיפקה לד' חוויה אחרת של מגע בלתי אמצעי עם החומר עצמו, וגם יכולת שליטה עליו. ד' חש עצמו כבורא עולם, מחובר לכוחותיו, יכול ליצור ולהעלים, להחיות ולהמית, ואף להחיות מחדש. יכול לפתח,לשבח ולתקן. התקיים בה תהליך תרפויטי של התחברות והתחזקות, ערור כוחות האגו לפעולה.בעבודות הפלסטלינה ד' נכנס לעומק הדברים, ישנה התרחקות מהציוויליזציה והתקרבות אל הטבע. הנושא אינו קשור בציוויליזציות הנלחמות ביניהם כמו בסיפורי הציורים מהתקופה הראשונה. כעת עובר ד' מאנשים ליצורים, מיצורים לנחשים, ומנחשים אל הטבע ויסודותיו.

שלושת הסיפורים – בעבודת הפלסטלינה (נספח 11 ) סיפר ד' שלושה סיפורים סביב המאבק בין הכוח הרע לבין הכוח הטוב. הכוח הרע חזק ואכזר,רוצה להשתלט ולשלוט, לבלוע. הכוח הטוב, חלש יותר, צריך לפתח הגנה ולהתחזק, מנסה להתמודד ולהילחם.

בניסיונות ההתמודדות מול הכוח הרע ד' מזהה את הנחש ככוח טוב שיכול לעזור. ה'נחש' הוא סמל עתיק ורב-משמעות,המקושר לכל היסודות.סמל לאנרגיה קדומה ולטרנספורמציה. מול סמליות כוחות ארציים עשויים להופיע בו גם כוחות רוחניים: רוחניות גבוהה ותבונה עמוקה. בשל צורת גופו ותנועותיו המזכירות גלים,זכה הנחש בתרבויות שונות לסמל את חוכמת המעמקים.קיים קשר ברור לעיקרון הנקבי,כפי שמופיע בסיפור גן עדן ובמיתולוגיות רבות.הנחש מציין מצב פרימיטיבי ביותר של הקיום,מצב התחלתי של החיים. כוחות רשע דמוניים יכולים לבוא במשמעות חיובית, כאשר הם נלמדים,נשלטים ומוכנעים. המשתמש בהם נעשה אדון להם,ומשתמש בהם למטרה הנעלה של פיתוח המין האנושי. בשל תכונתו להשיל את עורו, הוא הפך לסמל בולט של טרנספורמציה,ותחייה מחודשת.יונג ראה בו סמל לביטוי מיוסר של התפרצויות תת-הכרתיות ( פישמן , 2002). הסיפורים מתארים שלושה מצבי התמודדות שונים:

בסיפור הראשון – האחד הרע הורג את שני הטובים. הסיפור מציג את הבעיה, חושף את הקומפלקס. הרע חזק והטובים חלשים, חסרי יכולת לגבור על הרע, להילחם בו ולנצח.

בסיפור השני - נולד איש חדש, שהוא המיזוג של שני הטובים,כוח טוב שיש לו את היכולת לגבור על הרע,בשונה מהטובים שלא הצליחו. לאיש זה יש גם עוזר, נחש. ניתן לחבר חוויה זו לחיי ד', אשר חש את הוריו חסרי אונים מול הרע, ואת עצמו כתערובת שלהם, חזק יותר. ד' מחפש כאן דרך להילחם, ומגיע להבנה שכדי להתמודד עם הרע אפשר וטוב שיהיו עוזרים. הוא מצא את הנחש שעזר להמית את הרע על ידי חנק. ד' מגלה שכוח הנחש באיכות שונה מכוח הרע. גופו גמיש וזריז לעומת מגושמות גופו של הרע. הוא מגיח בהפתעה, כמעט ולא נראה, חמקמק, מופנם באיכותו.לעומת הרע המתבלט ומאיים בנשקו, שהוא מוחצן באיכותו. הנחש מהווה כוח בהיבטים אחרים, משהו יותר מתוחכם, מופנם באיכותו ובעל תודעה עמוקה.

בסיפור השלישי – נסיגה. הרע מצליח להשתלט ומשעבד את האיש עד כדי היבלעות מוחלטת. בא כאן לידי ביטוי קומפלקס האב, פחדו העמוק של ד' מהיבלעות מוחלטת, ביטול נפרדותו ומחיקת ייחודיותו.בדומה לניסיונות ההשתלטות של השליט הישן על השליט החדש (נספח 6; 7).
אבי הנחשים – ד' יצר בפלסטלינה את אבי הנחשים, שבלע אל קרבו את כל הנחשים הקטנים. התהליך מזכיר את סיפורי הבריאה המיתולוגיים,מוטיב המוות ולידה מחדש. תהליך של התפתחות וחיזוק כוחות האגו.יש כאן משהו שנבלע ונולד מחדש, ציפייה לקראת משהו שעתיד להתרחש.ד' משקיע בעירוב החומר, תהליך המחשה לתהליכי עיכול, אינטגרציה ואיחוי פנימיים, המזכירים תהליכים אלכימיים מקבילים.מעירוב החומרים יוצא חומר משובח יותר, הוא לש מחדש את החומר והנחש נעלם, בתנועות נמרצות הוא יוצר גוף חלול בצורת גליל.

ד' אומר שזהו הר געש ( נספח 12).
הר הגעש – בתחתית ההר ישנה מערה, וממנה נובע מעין. בגלל המים הרבים אי אפשר לגור במערה. הר הגעש נראה חי, ישנה תחושה שמתרחש בו מעין תהליך פנימי וחיצוני, שלוקחים בו חלק ארבעת יסודות הטבע:אש, מים, אוויר ואדמה. ברמה הפנימית: מהלבה/האש והרוח נוצרו פניו של ההר, ומן הלבה נוצר גם המעיין. ברמה החיצונית: מהר מסוכן, הורס ומכלה, הוא הופך להר יוצר ומפרה. מהר הפולט לבה של אש, כעת הוא פולט מעין של מים. המים נובעים ממנו זורמים לבריכה,ואנשים יכולים לבוא אליו ולהתרחץ. ההר נמצא באינטראקציה עם הסביבה. רוח וגשם באה אליו מבחוץ , ומים נובעים החוצה ממנו. תהליכי ההר מבטאים תהליכים טרנספורמטיביים שעובר ד'. הן של חיזוק כוחות ברמה הפנימית, והן של היפתחות ואינטראקציה ברמה חיצונית. המערה, מלאת המים, במקום לתת לאנשים למצוא מקלט בתוכה,להיות בחזרה בתוך רחם מוגן, מעניקה להם חיים. המערה כרחם שפולטת את הרך הנולד ,המים הרבים הנשפכים ממנה מזכירים "ירידת מים" בתהליך לידה. 'מערה' מסמלת התכנסות פנימה,התבוננות פנימית, נסיגה והתכנסות לשם יציאה והתפתחות.סמל חיבור בין האלוהי והאנושי. היא מסמלת את הלב האנושי בהיותה מקושרת לסימבוליות המרכז. מקושרת לסימבוליות הרחם מהיותה במעמקי האדמה, ולכן היא בעלת סמליות של לידה ולידה מחדש, ברבדים נפשיים ורוחניים.בימים קדומים המערות שמשו הן לקבורה והן לטקסי "לידה שנייה" (פישמן,2002). בעבודה זו לראשונה עולה מוטיב חדש של יחסי גומלין. כאשר ד' יצר את סביבת הר הגעש (נספחים 14-17). הוא השתמש במספר צבעים,מגע התקיים בין הצבעים ובין המשטחים השונים, היתה תחושה של התחברות והרמוניה.האנשים שבאים מגלים את המקום וחוקרים אותו, מבטאים חלקים מעולמו הפנימי,כוחות של האגו. אנשים/כוחות המספרים על תהליך של הרחבת תודעה, התחזקות והתפתחות.הר הגעש שומר על המקום, בתחילה הוא יצר אותו לעצמו, מכיוון שרצה שיהיה לו יפה, ורק לאחר מכן כשהאנשים ראו שהמקום טוב, הם התיישבו בו. כעת הר הגעש הוא השליט, וד' מזהה בו את עצמו. ה'הר' הוא סמל להתעלות פנימית של הרוח. בשל גובהו הוא מסמל חיבור בין העליונים לתחתונים, בין האדמה לשמים.סמל למקום בו ניתן לתקשר עם האלים,מקום בו יורדת השכינה או ההארה הרוחנית אל האדם.בסין הוא מהווה סמל לגדולה ולנדיבות לב, בשל מימדיו העצומים. תכונות המיוחסות לקיסר.צורתו מזכירה את צורת העץ הקוסמי, ההפוך, ולכן הוא מזוהה עם סמליות ה'אחד', ממנו נובעים הריבוי והפירוד של שאר המספרים (פישמן, 2002). כ'הר געש' ד' מחובר לכוחותיו, ובוחן את יחסי הגומלין שלו עם הסביבה. מרגיש מסוגלות להתמודד עמה, להציב תנאים ולהגיע להסכמות. אך יחד עם זאת המקום מוקף מדבר שממה, וחיות טרף מסוכנות. המדבר מספק קנה מידה ליחסיות שבין מימדי התודעה של ד' לעומת הלא מודע הענק המקיף אותו. נדודי האנשים במדבר עד הגיעם אל הארץ הטובה "ארץ זבת חלב ודבש",מזכירים את הסיפור המקראי של עמנו וסיפורים מיתולוגיים נוספים,כמו סיפורי הנדידה הגדולה של המיתולוגיה האינדיאנית (מגד, 2001).כמו גם את סיפור חייו האישי של ד' עם עלייתו ארצה. סיפור של חיפוש מקום, הגעה למקום, הפרחת השממה ובניית חיים חדשים.

תהליכים טרנספורמטיביים בטיפול
בשלב המעבר מתקופת הטיפול הראשונה לשנייה – תכנים עלו למודעות, אך רצו להישאר בתהליך כשלעצמו מבלי להיות מדוברים, ומבלי להתפרש. מישהו סותם לבובה את הפה, הבובה רוצה לומר משהו שהתודעה מונעת אותו מלהיאמר (נספח 10 ). באחת הפגישות אמרתי לד' שהוא יכול לבחור ולהחליט מה הוא רוצה לעשות בפגישה. הוא אמר שהראש שלו עכשיו ריק, המחשבות לא נשארות, עוברות כאילו לילד אחר. דרך הבובה נתן ד' ביטוי /החייאה לילד האחר.שהוא בשונה מד' ילד רע, מקלל וקופצני. מורגש שד' חוסם ובולם את הכעס והתוקפנות העצורים בו. הוא סתם לבובה את הפה בסלוטייפ כדי שלא תקלל. באמצעות הסיפור על "הילד האחר" נתן ד' ביטוי לילד פנימי שהוא מנותק ממנו.על הבובה הושלכו תכנים תוקפניים ושליליים, ובדרך זו נוצר מגע ודיאלוג עם חלק זה.

בתקופת הטיפול השנייה – המשכנו לקיים תקשורת באמצעות סמלים.בשלב זה ניתן ביטוי חזק לכמיהתו של ד' לחזור אל הרחם, להרגיש בו הכלה, הזנה והגנה .הוא נזקק לאם שתשמש לו כ- self compensatory ( Neumann, 1990 ), תעזור לו להטמיע ולשרוד חוויות שליליות,כאב ותסכול. לשהייה בתנאים מיטביים שיאפשרו תהליך של התפתחות ובשילה, קיום הפונקציה של אוטומורפיזם – של הגשמת הפוטנציאל והייחודיות, ושל המנגנון הקומפנסטורי- היוצר איזון בין הפנים לחוץ, המודע והלא-מודע ( Neumann, 1990 ). קיימת היתה סכנה של הימלטות אל חיק האם הגדולה מאימת האב המאיים והאכזר. היבלעות אל קרבה,וחזרה רגרסיבית למצב אורובורי. ד' היה לכוד בין קומפלקס אב שלילי שאיים בהשתלטות והכחדה, לבין קומפלקס אם שלילית שאיים בהתנתקות וכניסה למצבים דיסוציאטיביים. בחדר הטיפול רציתי לשמש לו חלופה, מתווכת בין הקצוות,מלווה את הגיבור ותומכת. לספק הגנה והזנה,בית גידול להתחזקות ולרכישת כלים, מרחב להתבוננות ולדיאלוג. בתהליכי סובלימציה ניתוב אגרסיות וגיוסם לטובת כוחות האגו. ביצירות שונות ניתן לזהות את השפעת יחסינו הטיפוליים על תהליכי הטרנספורמציה של ד'. סימנים להשפעת חווית התקשורת והדיאלוג שהתקיים בינינו. למשל בעבודה על הר הגעש וסביבתו, יוצר ד' את הר הגעש,כאשר הוא מחובר לסביבה, מושפע ממנה ומשפיע עליה ( נספח 14;15). בהמשך תהליך היצירה נרקמים יחסי גומלין בין המקום לבין האנשים שבאו אליו (נספח 17). במקביל ,ד' חווה תהליכים אלו איתי ב'טמנוס' שלנו. הוא חש שיש לו מקום מוגן ובטוח. במקום זה הוא עצמו, כמו הר הגעש, יכול לברוא עולם וליצור בו חיים,להתחבר לכוחותיו ולמצוא את הדרך הנכונה לו.

לא תמיד יכול היה ד' לצמוח ולגדול, פעמים רבות הוא נמשך אל הגנותיו הדיסוציאטיביות. בחווית האינטגרציה היה משהו מאיים עבורו, ובמצב הדיסוציאציטיבי הוא מצא משהו מרגיע. כך קרה לשליט הצעיר שנשאר תחת האדמה בחדר המוגן, גם לאחר שהשליט הקודם התאדה והגיע זמנו לתפוס את השלטון ( נספח 8; 9). וכך גם היה כאשר מכל המקומות הוא בחר להיות ב"שום מקום" ( נספח 18). כאן ד' הזמין אותי להיות איתו ב"שום מקום" הזה. לחוות איתו יחד את החוויה, להיות בו איתי בדיאלוג. מתוך הדיאלוג התברר כי עבורו זוהי חוויה מפצה,סביבה רחמית וקשר אורובורי בתוך ועם האם הגדולה, ללא גבולות והבחנה. מקום שרק העיניים שלנו בו, רואות ומדברות זו עם זו בלי קול. מזכירות התקשרות ראשונית של אם-תינוק, בעולם שהוא רק שלהם ורק הם בו, בקשר הדוק של אהבה, שלא מרגישים בו לבד ואין בו כל איום (( Neumann, 1990; הארדינג, 1999). לעומת זאת עבורי הייתה זו חוויה של חוסר אונים ופחד להימצא במקום שהכניסה אליו היא חד פעמית והשהות בו היא לנצח נצחים.שיתפתי את ד' בהרגשתי בתוך ה"שום מקום". רציתי להעניק לו תחושת כוח ואמון כלפיו,ואמרתי לו שאני חושבת שהעיניים שלו הן המובילות, כי הן קצת יותר יודעות על המקום ומכירות. באותם רגעים חוויתי קרבה רבה בינינו. ד' רצה שארגיש יותר נינוחה ואמר: אולי יש סיכוי שיום אחד העיניים יצאו מהמקום. אמרתי לו שאולי הרצון וה'ביחד' שלהם מעודד אותם ומחזק, עוזר להם להתגבר. כעבור מספר רגעים של שתיקה והרהור הוא הוסיף ואמר: יש להם ילדים, נולדו להם הרבה פרפרים צבעוניים. אסוציאטיבית חשבתי על שלל צבעי הקשת, ועל סימן הקשת כברית, לאיחוד והרמוניה. רמז לברית הטיפולית שבינינו. הפרפרים הם פרי הקשר שלנו, התוצר האלכימי של ה'יחד' שלנו. ה'קשת' היא סמל למפגש שבין שמים וארץ,לברית שבין עליונים ותחתונים.

סמל מקובל לצבעי התודעה השונים זה מזה ,אך גם לאחדותם. ה'קשת' מסמלת את הגשר בין העולם וגן-העדן. היא מייצגת רעיון של אחדות השונים,מהיותה מורכבת מכל צבעי הספקטרום,המאוחדים לישות אחת הרמונית.קיימת בה סמליות של שלום וקבלה מוחלטים (פישמן, 2002). ה'פרפר' ,בין היתר, מסמל את הנשמה,את האלמוות ואת הטרנספורמציה. גלגולי שינוי צורתו מזחל, דרך מצב של התכנסות פנימה ובידוד מהעולם החיצוני כגולם ,עטוף בתכריכים, עד למצב של יצור שמיימי מכונף- מסמלים תחייה וגאולה.בתרבויות שונות מייצג ה'פרפר' את המשיכה הבלתי-מודעת אל האור. בפסיכואנליזה סימבול ה'פרפר' מסמל לידה מחדש.בסימבוליקה הסינית הוא מסמל אלמוות,חופש שמקורו בשפע,עליצות ושמחה (פישמן,שם). בסיפורו של ד', לבסוף הצליחו הפרפרים לבנות להורים שער יציאה, אבל הם עצמם לא יכלו לעולם לצאת מהמקום, רק ההורים (העיניים) יכלו. אולי יש כאן פשרה של ד', מצד אחד ה'עיניים' יצאו מהמקום וחזרו לעולם ממנו הם באו,עולם המודעות. אך מצד שני הפרפרים נשארו בו לנצח נצחים.
בתקופת הטיפול השלישית – באחת מפגישותינו האחרונות, ד' היה בהלך רוח של "לא יודע". על השולחן היו מונחות כל עבודותיו, וד' אמר שהוא לא מתחבר, כאילו זה לא שייך לו. שאלתי אותו איפה הצייר שצייר את הציורים האלו? הוא ענה שעכשיו הוא רדום. אמרתי לו שאני מרגישה שעכשיו נמצא בחדר ד' של הסיפור על "שום מקום" (נספח 18), במן מקום כזה דומה, שהכל בו לבן ורק רואים בו. יחד הבנו שהמקום מוגן, ומשמש לו מקלט. הפעם המקלט אינו חשוך כמו מקלט שנמצא מתחת לאדמה (נספח 6; 7). המקום הזה הוא לבן ומואר, זהו מקום שרואים בו את הדברים אבל לא ממש רוצים לדעת אותם. על כל שאלה ששאלתי השיב ד':"אני לא יודע". בשלב זה בטיפול היו תכנים 'נראים' רבים שרצו לעלות למודעות, אך ד' העדיף לא לדעת אותם, לא לזכור.להשאירם במצב רדום ולהימצא בעצמו במקום הלבן המוגן הזה. ב'מקום הלבן' בשונה מה"שום מקום" ,אליו הזמין אותי ד' להיכנס, הוא העדיף להיות לבד. רצה שאני אחכה לו בחוץ, כאשר הוא נמצא בפנים עטוף ומוכל, מוגן בתוך הרחם. כשאני,מצד אחד מספקת לו בית גידול להתחזקות וצמיחה, ומצד שני מצפה לפגוש אותו כשיבשיל ויגיע רגע היציאה/הלידה.

אפילוג : הסיפור על "האיש המשועמם"
הסיפור על "האיש המשועמם" סגר מעגל וסיכם את התהליך הטיפולי (נספח 19).

בהתחלה האיש חי בטירה מוקפת חומות,אח"כ הוא יצא מהחומות לשוט עם סירה בנהר למסע של חקירה וחיפוש. בנדודיו מגיע האיש אל היער, ממלכת הלא-מודע. שם הוא גר בבקתה קטנה, ששומר עליה ענק כפול,לידו גרה אישה. סוף הסיפור משתדל להיות אופטימי: ד' מבטיח כי אחרי המלחמה האיש יתחתן עם האישה….

הטירה מסמלת סוג של מעין 'בית מוגדל' , במובן של אגו מוגדל, מנופח. אגו שבאופן זה מפצה עצמו על תחושת חולשה. מזכירה את המבנה הענק ( נספח2 ) בציור הראשון. החומות משמשות הגנה על הטירה, מייצגות את ההגנות הדיסוציאטיביות. בשל חולשת האגו, על מנת לחוש בטוח בעולם , שנתפס מסוכן ביותר, יש צורך להקיף את הטירה בחומות. היציאה מהחומות מתחברת לתהליך שחרור והורדת ההגנות הדיסוציאטיביות. מעבר למרחב אחר, ממצב של התבצרות למצב של זרימה. מזכיר תהליכים אלכימיים של המסה והתמרה (נצר, 2004). ה'נהר' מסמל את הכוח היוצר של המים, מופיע בטקסי חניכה ובמעבר בין מצב מודעות לאחר (פישמן,2002). המעבר הוא אל היער, אל ממלכת הלא-מודע של הטבע,ואל האישה. ה'יער' מקושר עם הסימבוליזם הנקבי, ועם "האם הגדולה".סמל למקום חופשי ומשוחרר ממגבלות החוקים והמחויבויות (פישמן,שם). בממלכת היער האיש מוותר על הגנות שנדרשו לו בעברו השני של הנהר, מן הטירה הענקית הוא עבר לגור בבקתה הקטנה, ואת הגנת החומות מחליף כעת הענק הכפול. ה'ענק' מסמל את הכוחות הברוטליים של הטבע, את הכוח והעוצמה הקדמוניים. בסיפורי פולקלור פעמים רבות הוא מיטיב ומגונן על האדם הפשוט מפני השליט הרודן. הענק הנו הגברה של המאסה האנושית ושל החומריות. בהיבט שלילי עשוי הענק להיות מזיק ומסוכן, ניצחון האדם הפשוט על הענק הוא ניצחון הרוח על החומר (פישמן,שם). במקום החומה הבצורה, הקרה והדוממת-אנו פוגשים ביצור חי.היותו כפול, מתחברת סימבולית אל דמות ה'אנדרוגינוס/ההרמפרודיט', דמות מיתית של גבר ואישה בגוף אחד. המסמל את השלמות הבראשיתית, השבת גן העדן , איחוד הכוחות הנקביים-זכריים הראשוניים. יש הרואים בו את הגשמת הסמל של המספר 'שניים' בבן האדם. היוצרת אישיות ממוזגת ומאוחדת על אף הדואליות (פישמן,שם). ייתכן שכאן מצאו 'שני המפקדים'

(נספח 3 ) את הדרך להתחבר ולאחד כוחות. הכוח הגברי משולב יחד עם הכוח הנשי ומקנה הגנה מרבית. ד' בתהליך של ראינטגרציה, ממצב פוסט טראומטי-דיסוציאטיבי של הימצאות בתוך שריון ,רוצה לפרוץ את חומות בדידותו ולזרום בנהר, לנדוד ביער ולהגיע לבקתה. להיות קרוב יותר אל הטבע, ואל האישה. הטירה המבוצרת מפנה מקומה לבקתה הקטנה. החומות המגנות מפנות מקומן לענק הכפול, שהוא חי ומורכב יותר במהותו הכפולה. אך עדיין הוא חש בסכנות האורבות, ברע המאיים לערוף ראשים ולשרוף גופות.האיום נמשך והפגיעה הפוסט טראומטית ממשיכה להציק. ד' עדיין נזקק להגנות מפניה, אך כעת הן פחות נוקשות ואטומות. כעת ההגנות מופיעות בדמות 'הענק הכפול', שמצד אחד הוא גשמי מאוד, ומצד שני הוא נושא את בשורת האיחוד של ההרמפרודיט. האישה בסיפור מייצגת האת האנימה. 'אנימה' על פי יונג (אצל מעוז ) הינה היסוד הנשי המופנם (הפנימי) של הגבר. דימוי ארכיטיפי של האישה בנפשו של הגבר.הגיבור במסעו הרה הסכנות מחלץ עצמו מארכיטיפ האם הגדולה ומהתלות הילדותית בה. תחילה צריך להתמודד עם הצד הבולעני של האם הגדולה,ורק לאחר מכן יוכל הגיבור ללכת לכיוון של אינדיבידואציה,להתחבר אל הנשיות שבתוכו ואל האישה. הסיפור, כמו גם הטיפול, מסתיים בתקווה שבהמשך, כשד' יתחזק והאיום החיצוני יפחת, הוא יוכל להתחתן עם האישה.

ביבליוגרפיה
בילו יורם. המסע לגן עדן: כוחם המרפא של סמלים באספקלריה מסורתית.
אתר החברה היונגיאנית החדשה.www.israjung.co.il
הארדינג אסתר, 1990, האני ולא אני. תרגום- דגנית דיצ'ק. תל-אביב. מודן.
ויניקוט דונלדו, 1999, משחק ומציאות. תרגום-יוסי מילוא.תל-אביב. עם עובד.
יונג קרל גוסטב,1982, על החלומות.תרגום-אילנה תורן וחנה שוהם.ירושלים. דביר.
יונג קרל גוסטב,1993, זכרונות, חלומות, מחשבות.תרגום- מיכה אנקורי. תל-אביב.רמות.
לוקאס ג'ורג', 1980, הסרט: מלחמת הכוכבים, האימפריה מכה שנית.
מגד נחום,2001, המיתולוגיה האינדיאנית של מרכז אמריקה. תל-אביב. מפה-מיפו הוצאה לאור.
מעוז גדי, דיוניסוס וגאולת האנימה,השתקפות בקולנוע של מסע הגיבור הפוסט-טראומטי.
אתר החברה היונגיאנית החדשה.www.israjung.co.il
מעוז גדי, דיוניסוס-טראומה,דיסוציאציה ורה-אינטגרציה
אתר החברה היונגיאנית החדשה.www.israjung.co.il
נצר רות, 2004,מסע אל העצמי.אלכימיית הנפש-סמלים ומיתוסים. בן-שמן. מודן.
נצר רות, סמל היה לפני שהסמל התחיל:על הסמל בפסיכותרפיה ובאמנות.
אתר החברה היונגיאנית החדשה.www.israjung.co.il
פישמן רותי, 2002, מילון סימבולים. הוד השרון.'אסטרולוג'.
פרי ריבה, סמלים בסיפורים ואגדות וכוחם המרפא (הרצאה ביום עיון)
אתר החברה היונגיאנית החדשה.www.israjung.co.il
קורן סלעית, משל הצב והארנב: השחור שמביא את האור ( הרצאה ביום עיון)
אתר החברה היונגיאנית החדשה.www.israjung.co.il
Kalsched, D. ,1996,. The inner world of trauma. Archetypal defenses of the personal spirit. U.S.A. Routledge.
Kalsched, D., 2003, Daimonic elements in early trauma. Journal of Analytical
Neumann, E., 1990 , The child. Boston: Shambhala.
Von Franz,m.l.,1990,Individuation in Fairy Tales,Shmbala.

מבוא לתזה מאת: ירמיה שטיין
מהאתר "טיפול עד הבית" האתר האישי של ירמיה שטיין

שנים רבות אני עוסק בטיפול בהתמכרויות במסגרת מקצועי כעובד סוציאלי במערכות ציבוריות לסוגיהן. תחום זה מרתק אותי שנים משתי סיבות: היכולת של האדם לאבד שליטה עקב השפעת סמים, והתמודדות עם נושא המוות. נושאים אלה גם מרתקים וגם מאיימים עלי מאוד. קיים סיכון למוות ממנת יתר, אבל שימוש בסמים גם הוא מצטייר בעיני כמוות זמני, התאבדות שחוזרים ממנה.

למרבה הפלא מצאתי אצל מטופלים רבים צורך עז בשליטה.  בזמן שהם לא תחת השפעת הסם, הם מנהלים את סביבתם בשתלטנות, אפילו קיצונית לפעמים. ראיתי כיצד הם משתלטים על הוריהם ובני זוגם, וקובעים את סדר הדברים בבית. במהלך גמילה פיזית, רואים את רצונם העז לקבוע איך, מתי, ואיזה תרופות יקבלו. ויתור על השליטה יוצר תחושה של כניעה. במצב זה של כניעה התחושה שעוברת אלי פעמים רבות ממטופלים היא של חרדה גדולה.
על פי תוכנית 12 הצעדים לגמילה מהתמכרות, שארחיב עליה בהמשך, הצעד הראשון, אותו צריך לעבור הנגמל, הוא ההכרה בחוסר האונים, בויתור על שליטה, בכניעה "הודינו שאנו חסרי אונים מול התמכרותנו, שחיינו הפכו בלתי ניתנים לניהול"  (מכורים אנונימיים).

האם יש במכורים צורך בסיסי בשליטה? האם הצורך בשליטה הוא שהביא אותם מלכתחילה לשימוש בסם, ומה הקשר בין השליטה לסם? אם כך מדוע אינם יכולים לשלוט בשימוש בסם, ולשלוט על הצורך בו?

המעניין בנושא המוות הוא שאף מטופל לא חש שהוא עומד למות או שהוא למעשה "מת" בהשפעת הסם. יתכן וחוסר האונים הוא כה גדול עד כדי כך שהפתרון היחידי הינו מוות. על פי גישתו של קרל ג. יונג יש ללא מודע תפקיד גדול. יונג דיבר על הלא מודע הקולקטיבי, מאגר המשותף לכלל האנושות שמכיל חלקים נוספים לא מודעים של האישיות אשר תפקידם לשרת את המודע. למרות שתפקידו של הלא מודע הקולקטיבי הוא לתרום למודע לעיתים הוא מאיים על המודע. תכניו הם לעיתים קיצונים או בלתי מובנים – "אמא אדמה " תפקידה להכיל להזין לגדל אולם בה במידה היא יכולה לבלוע ולקבור.
השאלה הנשאלת "האם זה יתכן שלא מודע קולקטיבי זה כה מאיים על המכור, או לחילופין, הוא לא מסוגל להשתמש בו, כך שהוא מעדיף לסגור את ה"חדר" הזה באישיותו באמצעות סמים, ולסגור תכנים אילו אשר חוזרים ומציפים אותו. במובן זה להתאבד זמנית?"

ברוב, אם לא בכל המקומות בהם עבדתי התיאוריות שהשתמשו המטפלים היו תיאוריות קוגניטיביות וההתנהגותיות, במיוחד האחרונה.

בחלק מהמקרים, גישה זו הספיקה ועזרה למטופלים רבים, במיוחד בשלבי הגמילה הראשונים. אבל תמיד חשתי שהיא לוקה בחסר, שיש משהו מעבר ל"כאן  ועכשיו" שמציע הטיפול הקוגניטיבי. מטופלים רבים חוזרים לשימוש בחומרים פסיכואקטיבים למרות רצונם להישאר "נקיים".
הטיפול הקוגניטיבי מתרכז בעיקרו במודע, בבחירה בין אפשרויות או בהבנת האפשרויות והגדרתם מחדש. פתרון זה נראה לי קל מידי ואינו נותן הסבר מספק לכך שהפסקת השימוש בחומרים פסיכואקטיבים הוא כה קשה.

נראה כי חסר משהו חשוב למטופלים אלו, משהו עמוק יותר, משהו מעבר לתחום המודע שעל פני השטח.

תוכנית 12 הצעדים קמה בארה"ב בשנות ה- 30 של המאה הקודמת על ידי מכורים לאלכוהול כתוכנית לעזרה עצמית. בכול פעם שהשתתפתי בקבוצות פתוחות לקהל הרחב משהו ריגש אותי, משהו שלא יכולתי להסביר, שהוא מעבר למילים.

גישת 12 הצעדים נתפסת כגישה התנהגותית נוספת לכאורה, אשר יש בה צעדי "עשה" ו"אל תעשה" שבמהותם, אינם ייחודים.  שאלתי את עצמי פעמים רבות מה האלמנט הייחודי בגישה זו אשר פועל על חלק מהותי מבין המכורים ומוסיף את "התבלין" החסר?

תחושה דומה חשתי כאשר למדתי לראשונה את הגישה היונגיאנית.  היה בגישה היונגיאנית איזה שהוא ריגוש, משהו מעבר למילים או להסבר קוגניטיבי, משהו בעל עוצמה חזקה מאוד, מהמעמקים. זה דומה מאוד להרגשה שלי בקבוצות הפתוחות של המכורים האנונימיים.

המשך המאמר כאן.

From the site: Connect for Kids

by: Letitia Star

Darius* was one angry boy. Before the Art Therapy Connection, the troubled nine-year-old hardly spoke, but regularly communicated his bottled-up rage by throwing chairs at anyone in his path. He was failing math and unable to read at his grade level.

But about seven months after starting a unique art therapy program in the Chicago Public Schools, Darius was able to proudly show his art therapist his report card with Bs and Cs. The Art Therapy Connection helps children and teens in danger of failing or dropping out of school by encouraging them to create art and safely communicate their thoughts and feelings. By using art therapy as a means of self-expression and self-discovery, students can have a more successful school year. The Art Therapy Connection works to increase concentration levels, self-esteem and self-control, as well as enhance interpersonal skills and defuse angry feelings.

A Loving Connection

"When Darius first started art therapy he needed so much nurturing," said Gwenn Waldman, executive director of program development. She is a licensed clinical professional counselor and registered art therapist.

"His mother was in prison for life and he was so angry that he couldn't focus on his schoolwork. One day his teacher asked if I could work with him because he had just slammed his fist into a wall.

"I laid out an enormous sheet of paper and told him to draw or write anything he wanted because no one was going to see it. He drew ugly and violent pictures and was ridding himself of toxic emotions," said Waldman.

Once he finished, Waldman told him to tear it up.

"He had the most fun ripping up the paper and putting it in his mouth and chewing it. His muscles relaxed and he began to look playful," she commented. This experience gave him so much power and taught him alternative ways to express anger. He saw that he could control his schoolwork and behavior."

Drawing Out the Best in Kids

Waldman started the Art Therapy Connection, a not-for-profit organization, in September 2002 in the Richard E. Byrd Community Academy of Chicago's Cabrini-Green neighborhood. Although Byrd has since closed, the program continues in several other Chicago public schools and has helped over 300 enthusiastic students.

"We currently work with 115 students in two K-through-8 schools, the Jenner Academy of the Arts and the National Teachers Academy during the 2005-2006 year," said Carolyn Collins, who is executive director of business development for the Art Therapy Connection (ATC) as well as a licensed clinical professional counselor and registered art therapist.

"At the beginning of the school year, we present a one-hour in-service to teachers and administrators, who identify those kids who need the most help. We take children out of the classroom and work with them in groups during the school day," commented Collins.

"The Art Therapy Connection has helped students express themselves through their creative talent which is critical to building self-esteem. I would recommend this program for any student population," said Joseph Gartner, former principal of Byrd. He is now the director of Jenner.

"I always feel happier about myself after art therapy," said one 14-year-old boy.

Frustration and Anger Wall

Waldman got the idea for the Frustration and Anger Wall when she visited Jerusalem and was moved by seeing people praying at the Wailing Wall. "People wrote notes to God and put them in the Wailing Wall," she remembers. "I created the Frustration and Anger Wall as a result of that experience."

The wall is so popular that even students who aren't enrolled in the Art Therapy Connection ask to use it."Students frequently draw guns because they make them angry," says Waldman. "Kids live in neighborhoods where most adults have guns. Most have witnessed seeing someone shot, including a relative. They lay in bed at night hearing gun shots and are scared."

Gartner says that it's easy to create a "Frustration and Anger Wall" in a classroom or on a home bulletin board. "Just put up paper and have crayons and markers available. This wall is something that a classroom teacher could facilitate."

Waldman suggested these basic rules:

 Don't sign your name or write anyone else's name

No swear words

 Be respectful of other students' work

"It's easy to see student progress by their ongoing contributions," added Gartner.

The Mandala

"All the kids really love creating mandalas," Waldman said. "They get paper with a circle on it. We talk about finding that center and place of peacefulness within themselves.

"Inside the circle they paint anything that they can control. The mandala shows in tangible artwork that they can control something — which becomes who they are," she commented. "That's why the circle is so important because it has no beginning and no end.

"They draw what they can't control outside of the circle. This is what makes them angry in their environment," she added. "Drawings include tombstones, gangs and faces with tears."

Article continued here

התרפיסטית רות אברהם מראה כיצד חולי אלצהיימר יכולים למצוא באמנות דרך לבטא את רגשותיהם ומחשבותיהם כאשר אין כבר באפשרותם לתקשר היטב מילולית, והמילים מאבדות את משמעותן. המחברת מאמינה כי חובתנו המוסרית היא בטחונם והערכתם העצמית של הקשישים-ושל אוהביהם-זוכים בחיזוק בעזרת התרפיה באומנות. זהו הספר הראשון הממחיש כיצד אומנות אינה משמשת רק כתעסוקה לחולי אלצהיימר, אלא היא גם שיטה עמוקה וסמלית המאפשרת להם לתקשר. בספר למעלה  מ-70 רישומים וציורים של חולי אלצהיימר ותיאורי מקרה של גברים ונשים שיצרו את עבודות האמנות הללו. פעילויות אומנותיות, במסגרת מערכת יחסים תרפויטית משמעותית, יכולות לשפר את איכות החיים של חולי אלצהיימר, במיוחד במהלך התקופה בת שבע השנים היציבה יחסית של המחלה. זהו ספר רב ערך ומאיר עיניים לפסיכולוגים,עובדים סוציאליים,מרפאים בעיסוק ועובדים בשרותי הבריאות.

מאת: אושרה שגיא
מתוך אתר מרכז המשאבים של מינהל חברה ונוער

הטיפול בנוער המנותק מציב בפני המטפל אתגרים רבים כמו: שילוב מחדש במסגרות, ביטוי הפוטנציאל החיובי הטמון בהם ומניעת הניתוק בינם לחברה. מרבית הטכניקות בהן נעשה שימוש הן בעבודה הפרטנית והן בקבוצתית עושות שימוש במדיום המילולי. הנוער המנותק מתקשה בהבעה המילולית וחסר את הכישורים הנדרשים לתפקוד התנהגותי נורמטיבי מהבחינה החברתית. קושי זה יכול לנבוע ממחסומים קוגניטיביים, רגשיים, ביצועיים והתפתחותיים. שימוש באמצעים יצירתיים בלתי מילוליים בטיפול, מסייע בעקיפה של מחסומים והגנות ומאפשר חיזוק הדימוי והביטחון העצמי.

הנער המנותק הפנים רגשות, מסרים, זיכרונות ודמיונות אשר אינו יכול לחלוק עם בני משפחתו, ואשר בולמים את התפתחותו הטבעית. הוא זקוק לעזרה בביטוי תחושות חרדה, בדידות, תסכול, בלבול מיני והשפלה. עליו להבין מה חוסם את התפתחותו וללמוד לקחת על עצמו את האחריות לחייו.

טכניקות טיפוליות יצירתיות אומנותיות, מתבססות על הפעלת הדמיון, ביטוי העצמי ומיומנויות תקשורת. היצירה היא דרך להתרחק משיממון המציאות ולהשתחרר ממעצורים (אוקלנדר, 1994). האומנות היא עולם ללא גבולות הבנוי על סימבולים, דימויים ומטאפורות, והוא ייחודי בכך שמקבל את ביטויו רק במפגש עם עולם המציאות. עולמות אלו נפגשים בחפיפה חלקית ויוצרים אזור משותף שבו מצויים הקסום והאסור יחד עם הרציונלי, המאורגן והמותר. הקסום חפץ להתפרץ ולבוא לידי ביטוי לא פחות מהחלקים הרציונלים. אחת מאיכויותיה של האומנות היא יכולתה להתקשר אל החלק הלא מודע של נפש האדם (יפתח, 1992 ).

מאמר זה מתמקד בניסיון לאבחן ולטפל באמצעים יצירתיים, בלתי מילוליים, כמשלימים את האמצעים המילוליים, בנוער המנותק. במאמר מוצגים עקרונות האבחון באמצעים יצירתיים, תוך התייחסות לשתי טכניקות יצירתיות – ציורים וקולאז'. כמו כן מוצגים יישומים של שתי הטכניקות בעבודה עם נוער מנותק בטיפול.

הורדת המאמר כאן

 בני האדם באשר הם נמשכו מאז ומתמיד לצלילי המוסיקה. העיסוק באמנות עשירה זו גורם להנאה מרובה ומשפר את יכולת ההבעה העצמית ואת התקשורת הבין-אישית של בני כל הגילאים.
בפרויקט 'מוחות מוסיקליים – יפו' המורים יוצרים מסגרות אינטראקטיביות, המעודדות את ההתפתחות הפסיכו-חברתית של הילדים תוך כדי הוראת המוסיקה.

מאמר זה פותח בסקירה של ממצאי מחקר, המעידים על הקשרים בין לימוד מוסיקה ובין פיתוח קוגניציה, וכן בתיאור כללי של התיאוריות האינטראקטיביות והדינמיות, תיאוריות שינוי קוגניטיבי ומבנִי והוראה מתווכת, המשמשות בסיס לפרויקט זה. המאמר ממשיך בתיאור הפרויקט 'מוחות מוסיקליים – יפו', שבו ילדים בכיתות א'-ו', מרקע של חסך תרבותי, לומדים מוסיקה במסגרות למידה מתווכות. הפרויקט התחיל לפני כשלוש שנים, והוא מתפתח באופן הדרגתי. נתונים נאספים מתחילתו, לשם פיתוח מערך מחקר. בסתיו של 2004 נערך מחקר פילוט.

רקע תיאורטי

מוסיקה וקוגניציה

מחקרים אמפיריים, המצביעים על היקשים בין לימוד מוסיקה לשיפור בתחומים אחרים, כוללים:

התמצאות במרחב: התמצאות במרחב מאפשרת ליחיד להתארגן במרחב ולהבין את היחסים בין עצמים לבין אירועים מבחינת הכיוון, הרצף, הסדר ןהקירבה ביניהם. נמצאה זיקה משמעותית בין לימוד המוסיקה לבין פיתוח חשיבה מרחבית בכלל (Rauscher, 1999; Bilhartz, Bruhm & Olson, 2000; Hetland, 2000), והיבטים מרחביים של מתמטיקה בפרט Graziano, Peterson & Shaw, 1999)). וכך נמצא, כי בקֶרב 70% מן הילדים חל שיפור בחשיבה המרחבית, כתוצאה מטווח רחב של תוכניות מוסיקליות בגני-הילדים ובבתי-הספר היסודיים, וכן משיעורי נגינה בכלי-מקלדת.

קריאה: נמצאה קורלציה משמעותית בין לימוד המוסיקה לבין הישגים בקריאה והישגים במבחנים מילוליים (Butzlaff, 2000).

כישורים במוטוריקה עדינה וגסה: כישורי מוטוריקה גסה מאפשרים ליחיד לבצע פעולות פיזיות גסות, כגון לקפוץ, לרוץ, ולטפס, ואילו כישורי מוטוריקה עדינה מתבטאים בפעילויות פיזיות עדינות יותר, כגון כתיבה, ציור, וגזירה. ביצוע מוסיקלי מפתח גם כישורים מוטוריים, הן במוטוריקה גסה והן בעדינה, ומשפר את יכולת הכתיבה והציור  (Boxhill, 1985)

פעילויות חברתיות:  כישורים חברתיים מאפשרים ליחיד ליהנות מפעילויות משותפות עם חברים ולתרום להן. ביצועים מוסיקליים מספקים מסגרת לפעילות חברתית חיובית (Kirk, Kallagher & Anastasiow, 1986). המשתתפים בנגינה בצוותא מאמצים התנהגויות חברתיות הולמות, כשהם מקשיבים זה לזה, מחכים לתורם ומראים סובלנות. בנוסף, מחקרים מראים, שביצוע מוסיקלי משפר את הדימוי העצמי של נוער בסיכון (Kennedy, 1998).

עיבוד אקטיבי: עיבוד הוא השני מבין שלושת שלבי החשיבה, וקשור לעיבוד הנתונים שנאספו בשלב הקלט. בזמן העיבוד, היחיד מפענח את הנתונים, מארגן, ממיין, מנתח, מסיק מסקנות ויוצר מידע חדש. כך נמצא במחקר, שמאזינים מארגנים ובונים את הגירויים השמיעתיים במוחם ככל שהמוסיקה מתקדמת בזמן. לדוגמה, ילדים מייחסים אוטומטית משמעות פונקציונלית לחלקים השונים של המוסיקה – כגון הבחנה ב'התחלה', ב'המשך' וב'סיום' (Bamberger, 1991, 2000). בזמן עבודתם, מפעילים הילדים פונקציות קוגניטיביות בסיסיות, כגון שימת לב, הגדרה, השוואה, וכן אינטגרציה של מקורות אינפורמציה שונים, כגון מלודיה, קצב ותיזמור (Serafine, 1988; Bamberger, 1991; Portowitz, 2001, 2004).

מגוון דרכים להעברת מידע: מחקרים מראים, שילדים צעירים מבטאים את הבנתם המוסיקלית בדרכים שונות. דרכים אלה כוללות אימפרוביזציות ווקאליות ואינסטרומנטליות, סמלים, הבעה מילולית והתאמת תנועות למוסיקה. ברנד (2000) מצאה, שבהתמודדות עם משימה לימודית (במקרה זה, לימוד עצמאי של שיר לא מוכר), התלמידים שהצליחו יותר במשימה השתמשו במספר אסטרטגיות שונות. כאשר הרגישו בחוסר התקדמות בדרך למידה אחת, עברו לפעילות אחרת, כמו, למשל, כתיבת מילות השיר, האזנה חוזרת, בדיקת מקומות קשים במיוחד תוך כדי שירה עם ההקלטה, ועוד. לעומת זאת, אחד המאפיינים של תלמידים שלא הצליחו לבצע את המשימה היה – חזרה על אסטרטגיה אחת, על-אף חוסר ההתקדמות. כהן חקרה את האימפרוביזציות של ילדי הגן ומצאה שתנועותיהם המוסיקליות הביעו סכימות מוסיקליות הגיוניות (Cohen, 1997). אופני ביצוע אלטרנטיביים כאלה מעשירים את דרכי ההבעה-העצמית של הילד ומציעים למורה טווח רחב של אופציות שבהן יוכל להעריך את תהליכי  החשיבה של הילד.

למאמר המלא לחצו כאן