מאת: דנה שחם
מקס, שם בדוי, היה בטיפול באומנות במסגרת ביה"ס לחינוך מיוחד ופנימייה טיפולית בשרון. הפגישות נערכו פעם בשבוע במשך שעה, במשך ארבע שנים מאז היותו בן 9.
מקס הגיע מרקע סוציו-אקונומי נמוך מאד, אמו גרושה והתקשתה לגדלו ולספק את צרכיו הפיזיים והרגשיים. כשמקס היה בן שמונה, ביקשה אמו לשלבו במסגרת פנימייה.
כשמקס הגיע כמעט ולא תקשר מילולית. היה חשדן,תזזיתי, חסר ביטחון, חרד מילדים וממבוגרים כאחד. תחילת הטיפול הוקדשה לקשירת הקשר הטיפולי ביסוסו ובניית יחסי אמון, לקביעת הגבולות וה- setting הטיפולי. באותה תקופה מקס שיחק במשחקים שלא תאמו את גילו הכרונולוגי. דרך משחק ודרמה הוא העביר את חווית עולמו, כדחוי, נלעג ולא מוצלח; תיאר את האלימות שנחשף לה בבית ואת תחושת חוסר האונים שלו.
בשנה השנייה, לאחר שהאמון בטיפול והקשר עם המטפלת התחזקו, איפשר לעצמו, לעתים, רגרסיה למקומות ראשוניים ורגשיים יותר, במקביל להתארגנות בוגרת ותואמת את גילו וציור סימבולי של העצמי הפנימי – קטן, בודד,מנותק, ביתו קטן עליו , אטום בפניו ולא נגיש והוא חתול עצוב בחוץ.
בשנה השלישית החל לעבד את האבל על העדר דמות אב בחייו ועל אי יכולתה של אמו להכילו פיזית ורגשית, והביע את כמיהתו לאם טובה יותר. ממקום זה התחיל מקס ליצור לעצמו בית, ול"הפוך"- על הדף, ללוחם ( מעבר מקורבן וחלש ללוחם וחזק). בחיי היום יום, מקס התחיל להתעניין בסביבתו, לרכוש חברים, להילחם על מקומו בבית הספר.
באופן מטפורי, למרות הכאב והפציעות של הלוחם הגיבור, הוא שרד, המשיך להיאבק ונצח, וכך גם מקס.
המשך תיאור המקרה כאן
