מאת: יפי שפירר
יפי שפריר – פסיכודרמטיסטית – סוקרת את עבודתה הטיפולית בעיר שדרות מוכת הטילים. במאמר מתארת יפי את המורכבות המקצועית והרגשית לצד חווית השליחות האישית וטיפולית. בשנת תשס"ו, במסגרת פרוייקט "חדר שלווה", עבדה יפי בשמונה בבתי ספר יסודיים בעיר והנחתה 13 קבוצות של כ- 6 ילדים בכל קבוצה.

ראשית כל אני מבקשת להודות על ההזדמנות שניתנת לי להציג את עבודתי, ובעיקר להשמיע את קולם של ילדי שדרות. בשקופית הזאת אנו רואים את שלט הכניסה לעיר- המספר לא מעודכן, כיום המספר הנכון הוא סביב ה 6000 קאסמים. (השלט הזה מופיע כך מחודש נובמבר)

התמונה הזאת היא לא סקופ תקשורתי, היא סצנה שכיחה של ילדי שדרות בכלל ושל עבודתי בשדרות בפרט. הכריזה נשמעת במהלך היממה ללא "תכנון" והיא כשהיא נשמעת היא לא משמשת כ"חימום" מתאים לעבודה הקבוצתית, אלא חוויה מערערת מתמשכת שחודר למרחב הטיפולי

המעבר בין "שיגרה" ל"חירום" הוא לא כל כך ברור. לעתים קרובות הילדים מתקשים לצאת מתחת לשולחנות מחשש למטח נוסף. כמובן שהישיבה מתחת לשולחן משרטת גם את הצורך במשחק.

סליחה על מנת הציונות הדביקה שאני אציג בפניכם בדקות הקורות. אבל אני חייבת לשתף אתכם עם הרגשות, מחשבות ותהיות שליוו אותי בתחילת עידן הקסאמים, כשבני למדו בבית הספר שער הנגב – מול שדרות, בחזית. חברות מהמרכז שאלו אות, ובעיקר אני שאלתי את עצמי – שבאותו הזמן עבדתי במרכז הארץ: "איך אני שולחת את ילדי לחזית ונוסעת לי לעבוד בבועה במרכז הארץ?" כאמא, לא הייתה לי שום תשובה שסיפקה או הרגיעה אותי. כמו במקרים אחרים – שאלנו את הילדים על הנושא, האם הם רוצים לעבור לבית ספר "בטוח יותר". הבכור – שאז היה בכתה י"א ענה בציניות המאפיינת מתבגרים: "אולי נעזוב גם את הארץ?" עם אישור שכזה, המשכנו לשלוח את ילדינו לחזית, עם לב כבד, ועם הידיעה שהם שותפים להחלטה. ואז שוב הופיעה השאלה: מה את נוסעת לשדרות? השתגעת?! התשובה הראשונה שיכולתי לתת כמו בכל התערבות בזמן חירום או משבר, אני כמטפלת חייבת להגדיר לעצמי את הגבולות שיאפשרו לי לשמור על רמת מקצועיות ותפקוד שיקדמו את ההתערבות הטיפולית. השנה אני רק ב- 4 בתי ספר, אבל יותר שעות בכל בית ספר- סוג של פשרה שמאפשרת לי להתחבר גם לקהילת בית הספר, לצוותי המורים, להורים וכך להעניק טיפול נכון ומקצועי יותר.

"חדר שלווה"

בת' רייז הקימה ומנהלת את הפרויקט וחיברה אותי בהתחלה עם 8 בתי ספר יסודיים – 4 דתיים ו 4 ממלכתיים. בהתחלה הרגשתי משהוא בין בולימיה למגלומניה מקצועית – 8 בתי ספר 10 קבוצות טיפוליות של 6 ילדים בכל קבוצה. כן, נורא! כמות הקבוצות וכמובן מספר הילדים בכל קבוצה. חשבתי שאני באה "להציל" את הילדים- אם לא לעצור את הקסאמים, אז לפחות לתת מענה טיפולי לכמה שיותר. מצד שני היו המנהלים והיועצות, שהיו חייבות לתת מענה טיפולי לפי ההגדרה- ל"ילדים עם שינוים התנהגותיים בעקבות המצב הביטחוני".

מטרת העל של פרויקט " חדר שלווה":

• יצירת סביבה פיזית ומתן מענה לצרכים רגשיים במסגרת בית הספר,תוך איתור והתייחסות מיידית ומניעתית למצוקות וחרדות של ילדים ובני נוער בעקבות מצבי טרור ומצבי לחץ. ילדים ונוער שואבים כוחות במצבי לחץ מהמבוגרים המשמעותיים הנמצאים בסביבתם.

• מתן כוחות ופיתוח חוסן נפשי לאורך זמן באמצעות הקהילה וה"סביבה הטבעית" [הורים ומורים].

מטרות אופרטיביות:

• הקמת חדר המהווה מוקד, אשר ייתן מענה לתלמידים בשעת חירום ובעקבות משבר.

• ביצוע התערבות ברמה פרטנית וקבוצתית ע"י אנשי מקצוע [פסיכולוג, יועץ חינוכי וכו'].

• מתן הדרכה לצוות החינוכי ולהורים לאיתור מצבי מצוקה.

• שיתוף והפעלת הורים כ"מסייעים משמעותיים" לפיתוח חוסן נפשי ולהפגת מתחים תוך שימוש בחדר השלווה כאמצעי משמעותי בתהליך.

• מתן הדרכה לצוות החינוכי לבניית ולהרחבת רפרטואר התגובות התואמות הנדרשות בעבודה עם נוער וילדים בעקבות משבר. שימוש בחדר כבסיס לפעילויות.

• בניית פעילויות מניעתיות לבניית חוסן נפשי ופיתוח כוחות התמודדות עם מצבי קושי, לחץ וכו'.

• בניית קונספט לעיצוב החדר וייעוץ מקצועי לגבי רכישת האביזרים הדרושים לתפעולו.

חדר שלווה

בתשס"ו עבדתי בשמונה בבתי ספר יסודיים (4 ממ"ד ו 4 ממלכתיים).

13 קבוצות בסה"כ

6 ילדים בכל קבוצה- 66 ילדים בסה"כ.

מד-קסאם באחד

תיאוריי וינאטים:

מדעים אלון: ש' עם אבא:

ש' : למה את לא בא איתנו לנופש?

ש' (בתפקיד) אבא: את יודעת, אני חייב לצאת לאתר האירוע לפנות נפגעים.

ש': אני דואגת לך. כשיש "צבע אדום" אני נכנסת לממ"ד ואז אתה יוצא ואני מתחילה לדאוג לך!

ש' (בתפקיד אבא): אני חייב, זה התפקיד שלי ואני חייב להגיע אל הנפגעים ולהציל אותם! הכל יהי בסדר, אל תדאגי לי!

ש' : אתה כל הזמן אומר לי לא לדאוג , אבל אני דואגת, כל הילדים נמצאים עם אבא ואמא שלהם כשיש מטחים ואני רק עם אמא ואתה יוצא ואני מפחדת! אתה יוצא לדאוג לאחרים ולא שומר עלי!

תורני מדעים – א'

א': אני מתגעגעת לטיולים שלנו, אני רוצה לצאת איתך לטיולים כמו פעם- מזמן כשהייתי קטנה.

יפי – למי את אומרת את זה בעצם?

א': להורים שלי, כי הם לא מרשים לי לצאת כמו פעם, בעצם אני כמעט ולא זוכרת מתי הפעם האחרונה שיצאנו לטיולי שבת ברגל, בשבת….

יפי: יש עוד משהו שחסר לך?

א': כן, את יודעת שיש לי אפנים חדשים במחסן כבר שנתיים ועוד לא חידשתי אותם, אני פוחדת שלא אזכור איך רוכבים בלי גלגלי עזר.

תורני חדש – ג'

ג': אני רוצה לדבר עם משגר

יפי: מה את רוצה לשאול אותו?

ג': למה אתה משגר קסאמים? אני כל כך פוחדת! מה אני עשיתי לך?!

יפי: בואי, נכיר אותו קודם, שבי בכסא שלו. (חילוף כסאות, בינתיים צ' רק מתבוננת ).

המשגר (ג') – אין לי ברירה, הם פיתו אותי ומשלמים לי הרבה כסף, אני צריך הרבה כסף כי יש לי 21 ילדים משלוש נשים – כך זה אצלם – אני חייב לדאוג לילדים שלי!

ג': אבל למה אתה רוצה לפגוע בי, אני כל הזמן מפחדת! אתה לא מבין שאני כמו הילדים שלך?!

משגר (ג') : אני מבין שאת כמו הילדים שלי, אני באמת לא רוצה להפחיד או להרוג אותך, אני רציתי להיות רופא, להציל אנשים, אבל הם פיתו אותי עם הרבה כסף ועכשיו אין לי ברירה!

יפי: מי זה הם?

המשגר (ג') החאמס.

יפי: (לג' בכסא שלה) קשה לכעוס עליו כשהוא חצוי ומבולבל?

ג': כן, גם אני מבולבלת

צ': אני לא כועסת עליהם, אני שונאת את כולם, את כל הערבים.

יפי: זה נראה לי מעייף לשנוא כל הזמן כל כך הרבה אנשים,,,

צ': לא, אותי זה לא מעייף כי ה' איתי והוא מחזק אותי ואני יכולה לשנוא אותם עוד אלף שנה!

ג': אני לא שונאת את כולם, רק את המשגרים!

זאת, בקצרה סקירה כללית של עבודתי כפסיכודרמטיסטית בשדרות, מקווה שהצלחתי להעביר לכם את המורכבות המקצועית והרגשית לצד חווית השליחות האישית וטיפולית.

תודה רבה,

יפי שפירר

*אין קשר בין המצולמים לבין תיאורי המקרה.