מבוא לתזה מאת: ירמיה שטיין
מהאתר "טיפול עד הבית" האתר האישי של ירמיה שטיין

שנים רבות אני עוסק בטיפול בהתמכרויות במסגרת מקצועי כעובד סוציאלי במערכות ציבוריות לסוגיהן. תחום זה מרתק אותי שנים משתי סיבות: היכולת של האדם לאבד שליטה עקב השפעת סמים, והתמודדות עם נושא המוות. נושאים אלה גם מרתקים וגם מאיימים עלי מאוד. קיים סיכון למוות ממנת יתר, אבל שימוש בסמים גם הוא מצטייר בעיני כמוות זמני, התאבדות שחוזרים ממנה.

למרבה הפלא מצאתי אצל מטופלים רבים צורך עז בשליטה.  בזמן שהם לא תחת השפעת הסם, הם מנהלים את סביבתם בשתלטנות, אפילו קיצונית לפעמים. ראיתי כיצד הם משתלטים על הוריהם ובני זוגם, וקובעים את סדר הדברים בבית. במהלך גמילה פיזית, רואים את רצונם העז לקבוע איך, מתי, ואיזה תרופות יקבלו. ויתור על השליטה יוצר תחושה של כניעה. במצב זה של כניעה התחושה שעוברת אלי פעמים רבות ממטופלים היא של חרדה גדולה.
על פי תוכנית 12 הצעדים לגמילה מהתמכרות, שארחיב עליה בהמשך, הצעד הראשון, אותו צריך לעבור הנגמל, הוא ההכרה בחוסר האונים, בויתור על שליטה, בכניעה "הודינו שאנו חסרי אונים מול התמכרותנו, שחיינו הפכו בלתי ניתנים לניהול"  (מכורים אנונימיים).

האם יש במכורים צורך בסיסי בשליטה? האם הצורך בשליטה הוא שהביא אותם מלכתחילה לשימוש בסם, ומה הקשר בין השליטה לסם? אם כך מדוע אינם יכולים לשלוט בשימוש בסם, ולשלוט על הצורך בו?

המעניין בנושא המוות הוא שאף מטופל לא חש שהוא עומד למות או שהוא למעשה "מת" בהשפעת הסם. יתכן וחוסר האונים הוא כה גדול עד כדי כך שהפתרון היחידי הינו מוות. על פי גישתו של קרל ג. יונג יש ללא מודע תפקיד גדול. יונג דיבר על הלא מודע הקולקטיבי, מאגר המשותף לכלל האנושות שמכיל חלקים נוספים לא מודעים של האישיות אשר תפקידם לשרת את המודע. למרות שתפקידו של הלא מודע הקולקטיבי הוא לתרום למודע לעיתים הוא מאיים על המודע. תכניו הם לעיתים קיצונים או בלתי מובנים – "אמא אדמה " תפקידה להכיל להזין לגדל אולם בה במידה היא יכולה לבלוע ולקבור.
השאלה הנשאלת "האם זה יתכן שלא מודע קולקטיבי זה כה מאיים על המכור, או לחילופין, הוא לא מסוגל להשתמש בו, כך שהוא מעדיף לסגור את ה"חדר" הזה באישיותו באמצעות סמים, ולסגור תכנים אילו אשר חוזרים ומציפים אותו. במובן זה להתאבד זמנית?"

ברוב, אם לא בכל המקומות בהם עבדתי התיאוריות שהשתמשו המטפלים היו תיאוריות קוגניטיביות וההתנהגותיות, במיוחד האחרונה.

בחלק מהמקרים, גישה זו הספיקה ועזרה למטופלים רבים, במיוחד בשלבי הגמילה הראשונים. אבל תמיד חשתי שהיא לוקה בחסר, שיש משהו מעבר ל"כאן  ועכשיו" שמציע הטיפול הקוגניטיבי. מטופלים רבים חוזרים לשימוש בחומרים פסיכואקטיבים למרות רצונם להישאר "נקיים".
הטיפול הקוגניטיבי מתרכז בעיקרו במודע, בבחירה בין אפשרויות או בהבנת האפשרויות והגדרתם מחדש. פתרון זה נראה לי קל מידי ואינו נותן הסבר מספק לכך שהפסקת השימוש בחומרים פסיכואקטיבים הוא כה קשה.

נראה כי חסר משהו חשוב למטופלים אלו, משהו עמוק יותר, משהו מעבר לתחום המודע שעל פני השטח.

תוכנית 12 הצעדים קמה בארה"ב בשנות ה- 30 של המאה הקודמת על ידי מכורים לאלכוהול כתוכנית לעזרה עצמית. בכול פעם שהשתתפתי בקבוצות פתוחות לקהל הרחב משהו ריגש אותי, משהו שלא יכולתי להסביר, שהוא מעבר למילים.

גישת 12 הצעדים נתפסת כגישה התנהגותית נוספת לכאורה, אשר יש בה צעדי "עשה" ו"אל תעשה" שבמהותם, אינם ייחודים.  שאלתי את עצמי פעמים רבות מה האלמנט הייחודי בגישה זו אשר פועל על חלק מהותי מבין המכורים ומוסיף את "התבלין" החסר?

תחושה דומה חשתי כאשר למדתי לראשונה את הגישה היונגיאנית.  היה בגישה היונגיאנית איזה שהוא ריגוש, משהו מעבר למילים או להסבר קוגניטיבי, משהו בעל עוצמה חזקה מאוד, מהמעמקים. זה דומה מאוד להרגשה שלי בקבוצות הפתוחות של המכורים האנונימיים.

המשך המאמר כאן.