מאת: ד"ר יעל דיין
מתוך האתר הגיל הרךילדים שבבית, בחיק המשפחה השפה שלהם תקינה וטובה והם מדברים. אך בהגיעם לגן הם שותקים ב"עקשנות" רבה. שתיקה זו המופנית בדרך כלל כלפי מבוגרים מכונה אילמות סלקטיבית. המאמר התפרסם בהד הגן, רבעון לחינוך בגיל הרך חוברת ב', כסלו תשס"ג, ומופיע כיום באתר הגיל הרך.
הדר היא ילדה בת ארבע. בתחילת שנת הלימודים, כאשר נכנסה לגן, היא נצמדה לאמה וסירבה להצעתה ללכת לשחק. כאשר פנתה אליה הגננת והציעה להראות לה את הגן הדר נמנעה מליצור קשר עין עם הגננת, הרכינה את ראשה, נענעה רגלה תוך הצמדות לאמה ולא אמרה מילה. כשאמה נפרדה ממנה, עמדה בצד, לבד. היא התבוננה במתרחש מסביבה אך לא הצטרפה לשום פעילות. מארשת פניה היה קשה להסיק על תחושותיה. הבעת הפנים נראתה כשל ילדה עצובה, מודאגת או חוששת. נראה היה שהיא מקשיבה, מתבוננת, עוקבת וקולטת את הנעשה סביבה. כאשר ניגשה אליה הגננת שנית, הגישה לה יד והציעה לה להצטרף אל הילדים המציירים, הרכינה הדר את ראשה, אחזה בידה של הגננת, הלכה-נגררה אחריה והתיישבה לצייר. היא ציירה, התבוננה והקשיבה אבל לא הוציאה מילה מפיה. במהלך השבועות שלאחר מכן היא נהגה לעמוד בסמוך למקום משחקם של ילדים אחרים או בסמוך לשולחנות הפעילות בגן אך לא תמיד הצטרפה. הרושם היה כאילו היא מעונינת להצטרף, אך איננה מעיזה. כאשר בכל זאת הצטרפה למשחקם של אחרים דיברה איתם מעט ובשקט. במגעיה עם הגננת והסייעת, לא דיברה כלל. שתיקתה היתה מוחלטת. כאשר פנתה אליה הגננת בשאלות שניתן לענות עליהן ב"כן" או "לא", היא הניעה ראשה בהתאם לתשובה. כשהתשובה לשאלה הצריכה דיבור, היא הביטה בגננת במבט שניתן היה לפרשו כבהלה או מבוכה ועמדה בשתיקתה.
רינת היא ילדה בת ארבע וחצי. כאשר הגיעה לגן, התיידדה מיד עם מיה, שהיא בת גילה. כל בוקר הן נפגשו בשמחה, שוחחו ושחקו ביחד במהלך כל היום. שתיהן היו עליזות ופעילות, אך כמעט ולא יצרו קשרים עם ילדים אחרים. כאשר הגננת פנתה אל רינת ודיברה איתה, רינת שתקה. התקשורת היחידה שלה עם הגננת היתה בשפת הגוף, בעיקר תנועות ראש ללא מילים. מיה שימשה המתווכת בין רינת לגננת. כשרינת רצתה לומר משהו לגננת, היא ביקשה ממיה לומר זאת במקומה. כששאלתי את רינת למה אינה מדברת עם הגננת, היא ענתה (באמצעות מיה) שהיא פוחדת ממנה.
סיפורן של הדר ורינת הוא סיפור מוכר, גם אם נדיר, מחיי גן הילדים. זהו סיפורם של ילדים שבבית, בחיק המשפחה, השפה שלהם תקינה וטובה, הם מדברים ומפטפטים ברמה המתאימה לבני גילם, אך בהגיעם לגן הילדים הם לא מוציאים הגה ושותקים ב"עקשנות" רבה. שתיקם מופנית, בדרך כלל, כלפי המבוגרים בלבד. לעיתים היא מופנית גם כלפי ילדים.
המשך המאמר כאן
